מקום 1: נתניהו, ליברמן וגנץ - הקרוסלה המשוגעת של לשון המאזניים

השנה החולפת היתה היסטורית במובן הרע של המילה, כשעל הציבור נכפו שתי מערכות בחירות בתוך חמישה חודשים. את הבחירות הכפולות, שהקפיאו את המגזר הציבורי, יצרו חוסר ודאות למגזר העסקי, עלו מיליארדים והותירו את ישראל כולה בהקפאה מיותרת, הניעו באופן ישיר שלושה אנשים: ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש מפלגת ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, והאדמור מגור, המנהיג הרוחני של אגודת ישראל. שלושה שאין כמעט דבר שמחבר ביניהם, ובכל זאת הם אינם מסוגלים להינתק האחד מחברו. כמו קטבים זהים של מגנט, שהדחייה ביניהם היא גם העוצמה שמזינה אותם במנדטים. חוסר היכולת של השלושה האלה להסתדר במבנה יציב של 61 חברי קואליציה יצר את הכאוס העצום, שאליו השכילו להיכנס בני גנץ ומפלגת כחול לבן. תוצאות הבחירות בשבוע שעבר מלמדות שהוא ומפלגתו כאן כדי להישאר, והשפעתם על סדר היום הציבורי רק תלך ותגבר.

לקריאת הדירוג המלא של 100 המשפיעים 2019

מקום 2: אביחי מנדלבליט - בסוף, אפילו מלך הכן־ולא יגיע לקו הסיום

מקום 3: דונלד טראמפ - כמה ימותו במלחמת הסחר?

מקום 4: האדמו"ר מגור - הקיצוניות מגיעה למבחן המציאות

מקום 5: יחיא סנוואר וחסן נסראללה - מכתיבים סדר יום

מקום 6: רא"ל אביב כוכבי - הגזרות המתחממות יסייעו במלחמה על התקציב

מקום 7: אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון - שומרת על בית המשפט משר המשפטים

מקום 8: מנכ"ל ומייסד אמזון ג'ף בזוס - מי יצליח לצמוח בצלה של ענקית האי־קומרס?

מקום 9: ראובן ריבלין - נתן מנדט לביבי במאי, ונענה ב"ליקוי חוקתי"

מקום 10: איילת שקד - געגועים למשרד המשפטים

מקומות 20-11: ממארק צוקרברג ועד משה ברקת

מקומות 30-21: מיצחק תשובה ועד יובל לנדנשפט

מקומות 40-31: מאיציק אברכהן ועד רג'יפ טאיפ ארדואן

מקומות 50-41: מבוריס ג'ונסון ותרזה מיי ועד מתניהו אנגלמן

מקומות 60-51: מבריאן צ'סקי וג'ו ג'בייה ועד יוגב גרדוס

מקומות 70-61: ממשה בר סימן טוב ועד אפי נווה ואבי חימי

מקומות 80-71: מדלית זילבר עד אלדד רוטמן, עידו גל ומיכאל גבאי

מקומות 90-81: מרם בלינקוב ועד דיוויד מרקוס

מקומות 100-91: מדניאל הרשקוביץ עד סמיון רוזנפלד

נתניהו, ששולט ביד רמה בליכוד ובשותפותיו הקואליציוניות, הוא שחקן פוליטי מבריק עם חשיבה אסטרטגית מרחיקת ראות, יכולת תמרון יצירתית, ומתת־אל של חיבור מסרים קליטים ומשכנעים. היכולות הללו מחזיקות אותו בשלטון כבר יותר מעשור ברציפות, ואיפשרו לו לשלוט ללא מצרים בסדר היום בשתי מערכות הבחירות של 2019, תוך שהוא מצליח למזער ולטשטש את העובדה שבזמן הזה המליץ היועץ המשפטי לממשלה להגיש נגדו כתבי אישום בשלושה תיקים שונים (בכפוף לשימוע).

בנימין נתניהו צילום: מוטי קמחי

גנץ, רמטכ"ל לשעבר עם תדמית של נעבעך, היה טירון פוליטי גמור כשנכנס לזירה בצעדים מהוססים. הכינוי שדבק בו בצבא – "בניחותא" – בא לידי ביטוי במערכת הבחירות של אפריל 2019, כשמול ראש ממשלה נחוש לזכות בבחירות בכל מחיר ניצבה מפלגה שניהלה קמפיין מנומנם. לקראת הסיבוב השני כבר התחדדו המסרים ומעת לעת הכפפות הוסרו. קו המפלגה הפך לברור יותר, והצליח להוביל למצב שבו הליכוד והשותפות הטבעיות שלו, הציונות הדתית והחרדים, לא הצליחו לצלוח את סף 61 המנדטים על מנת להקים ממשלת ימין צרה. תפקיד לשון המאזניים, שנמצא באופן מסורתי בידי המפלגות החרדיות, עבר לליברמן. נכון לכתיבת שורות אלה, המשמעות היא ששלושת הקודקודים במשולש החדש — נתניהו, ליברמן וגנץ — יצטרכו להסתדר בתצורה שתאפשר ממשלה יציבה.

1. מערכות הבחירות של 2019 התנהלו סביב נושא אחד: בנימין נתניהו, כן או לא. האם ראש הממשלה היציב ביותר שהיה כאן ימשיך להנהיג את המדינה, חרף החקירות והאיום בכתבי אישום? הפרסונליזציה הזו הולידה קמפיינים נמוכים ופוגעניים ולא הותירה מקום לדיון ענייני בנושאים כמו יוקר המחיה, מחירי הדיור או תהליך השלום. ואז, בדקה ה־91, נשלף מהבוידעם נושא בלתי פתור בחברה הישראלית: דת ומדינה.

בני גנץ יו"ר כחול לבן

הבחירה בקלף הדתי לא היתה מקרית. במשך שנים ארוכות המפלגות החרדיות היו לשון המאזניים בין גוש הימין וגוש השמאל. הן שידרו פאסון: אלו שיכולות להשלים מניין של 61 חברי כנסת למי שיבקש, תמורת המחיר הנכון כמובן. במצב זה הן היו מחוזרות משני צידי המפה הפוליטית ומינפו את היותן לשון מאזניים לכוח, השפעה ותקציבים. אבל עם התקדמות החקירות נגד נתניהו, הוא הפך יותר ויותר תלוי בשותפות הקואליציה על מנת לשרוד בתפקיד. ההבנה כי כל קול חיוני להישארותו בראשות הממשלה הובילה אותו ללחוץ את ש"ס ויהדות התורה אל הקיר ולדרוש נאמנות מוחלטת. מלשון מאזניים הן הפכו ל"שותפות טבעיות". שני הצדדים נהנו מהטבעיות הזו: החרדים קצרו שלל תיקים ותקציבים, וכוחם היחסי בממשלה היה גדול לאין שיעור ממספר המנדטים שלהם. נתניהו מצידו זכה בשותפים שאינם מתערבים בתחומים קרובים לליבו כמו תקשורת, חוץ, ביטחון וחסינות מפני העמדה לדין. והדובדבן: הם אינם שואפים לרשת אותו בראשות הממשלה.

כדי להבטיח את תמיכתם, הוא העתיר עליהם מטובו וסינדל אותם למנעמי השלטון. בה בעת, אולי בלי שהבין עד כמה, סונדל בעצמו לתמיכתם. ככל שמצבו הפך מאותגר יותר, מנהיגי המפלגות החרדיות שבו והכריזו על נאמנות גורפת כלפיו. הם הגדילו את ההימור.

הקדנציה האחרונה היתה הטובה והמעתירה בתולדות המפלגות החרדיות. בכל פעם שהיה נדמה שאפשר להוציא מנתניהו יותר, ראשיהן לא היססו לעורר משברים קואליציוניים סביב סוגיות כמו עבודות הרכבת בשבת או חוק הגיוס. סוגיות כמו הדתה במערכת החינוך או הפרדה במרחב הציבורי עוררו תסיסה בקרב הציבור החילוני, אבל היא לא מאוד הטרידה את נתניהו. אלא שלעסקה הזו, נאמנות תמורת נדיבות, היה מחיר סמוי. והוא נחשף כעת, בסיבוב הבחירות השני. החרדים איבדו את מעמדם כלשון מאזניים. הם בצד של נתניהו, ורק שם. יהיה ליעקב ליצמן, משה גפני או אריה דרעי קשה מאוד לשכנע שהם עלולים לחבור למרכז־שמאל.

אביגדור ליברמן צילום: צילום מסך

זו הסיבה שקמפיין הליכוד בבחירות האחרונות התרחק מנושאי דת ומדינה כמו מאש, והעדיף לפזר האשמות בניחוח גזעני על "הערבים גונבים את הבחירות". זו גם הסיבה לכך שדקות ספורות לאחר שהוחלט ללכת לבחירות חוזרות, התייצב נתניהו קצר נשימה מול המצלמות וטען שליברמן הוא "איש שמאל". איזו דרך אחרת היתה לו לחבוט בו? לטעון שהוא פוליטיקאי ציני? להציף את שיתופי הפעולה שלו עם החרדים? להזכיר את הסתבכויותיו המשפטיות?

מה שעורר עוד יותר את הבהלה אצל נתניהו הן השאיפות הלא־מאוד־מוסתרות של ליברמן להיות מנהיג הימין בעידן שאחריו. מנהיג הימין? את בחירות אפריל צלחה ישראל ביתנו בקושי רב עם חמישה מנדטים. ליברמן, שחקן מפוכח, הריח את אחוז החסימה, והבין שעליו לשנות גישה בדחיפות. העובדה שהמפלגות החרדיות פינו את עמדת לשון המאזניים שיחקה לידיו. הוא אימץ אג'נדה שתדבר גם לצעירים חילונים מצביעי ימין ופעל להעביר אליו תומכי יש עתיד שהתאכזבו מהתמתנות הקו האנטי־חרדי של יאיר לפיד, כמו גם תומכי ליכוד שמאסו בנתניהו ובחיבוק הדתי.

וכמו שמלכד את נתניהו, ליברמן מלכד גם את גנץ: הוא הודיע שבהמלצות לנשיא ימליץ על הראשון מביניהם שיודיע על הקמת ממשלת אחדות לאומית בהשתתפות ישראל ביתנו, הליכוד וכחול לבן. בסבב הבחירות הנוכחי התברר שההימור הזה הצליח מעל למשוער: כמעט בכל תרחיש ליברמן מהווה לשון מאזניים להקמת ממשלה. וכפי שלמד מהחרדים, זו נקודת מוצא מצוינת למינוף כוחו גם מעבר למספר המנדטים המוגדל שזכה בו.

מימין בוגי יעלון, בני גנץ, יאיר לפיד וגבי אשכנזי

לקראת מערכת הבחירות של ספטמבר, ובתום מקצה חידוד מסרים שערכה כחול לבן, התברר כי "רק לא ביבי" טומן בחובו הרבה יותר תוכן מהנראה לעין. האלטרנטיבה לנתניהו התבססה כאופציה רלוונטית. כעת היא גם אלטרנטיבה לכל עסקת החבילה של השותפות הטבעיות.

גנץ התחבר לאג'נדה שהוביל ליברמן. על אף שבערוצים לא רשמיים הוא שומר על דיבור פתוח עם נציגי המפלגות החרדיות, על פני השטח המסרים היו ברורים: רק לא ביבי שווה רק ממשלה חילונית. רק לא ביבי שווה גם "ללא לחסינות", "ללא איומים על בתי המשפט", "ללא קיצוניות". תזוזת החרדים לעבר נתניהו הולידה כוח שמציג אלטרנטיבה למצב שנתניהו צייר כאין בלתו: ימין הולך עם מפלגות חרדיות.

גנץ גם היה ברור מאוד באמירת ה”רק לא ביבי”: לא נשב עם מי שעומד בפני כתבי אישום. בכך, הכניס את נתניהו לקשיים לא רק מול השותפות הטבעיות שלו, אלא גם מול חברי הכנסת מתוך הליכוד, שמקפידים מעל פני השטח לשמור לו אמונים.

החיבורים החדשים יצטרכו להחליף את השיח: מחוסר לגיטימציה, ללגיטמציה. ממנהיג שנמצא מעל למפלגה, למנהיג של מפלגה. מנבחרים מורמים מעם, לכאלו שבאו לשרת אותו. והם צריכים להתחיל את המהפכה ביחסים ביניהם. ההמשך כבר יהיה קל יותר.