מקום 3: דונלד טראמפ - כמה ימותו במלחמת הסחר?

כהונתו של דונלד טראמפ היא המבחן הטוב ביותר לתזה שחוקרי אקדמיה במדעי החברה אוהבים לעסוק בה: עד כמה יכול אדם יחיד להשפיע על מערכת גדולה; בעיקר כשמדובר במערכת המשומנת של אחד המוסדות החשובים והוותיקים בעולם - נשיאות ארצות הברית. למעשה, הנשיאות של טראמפ היא גם ההזדמנות לבדוק כמה טירוף של בן אדם אחד משפיע על המערכת העולמית כולה.

טראמפ, מצידו, עושה כל שלאל ידו כדי לערער על היסודות שעליהם נבנה האתוס האמריקאי, הדמוקרטיה שלה, הכלכלה ומערך הקשרים הדיפלומטיים שהפכו אותה למעצמה הדומיננטית בעולם כבר 70 שנה. הוא חובט בכל מה שאפשר, וגם במה שעד אליו נחשב בלתי־חביט - למשל, נכי מלחמה אמריקאים. בשנה האחרונה הוא מנסר בעקשות את היסודות שעליהם בנוי מוסד הבנק המרכזי, כשהוא משלח חיצי ביקורת קולניים כלפי יו"ר הפד ג'רום פאוול, שאותו הוא מדרבן להפחית את הריבית. מחוץ למגרש הביתי הוא אינו פוסח גם על בעלי ברית היסטוריים, כמו ההשתלחויות שלו בסאדיק חאן, ראש עיריית לונדון (והמוסלמי הראשון בתפקיד זה).

דונלד טראמפ. ב-2019: פתח במלחמת סחר עם סין, המשיך לזהם את השיח הציבורי, והשיג תוצאות נאות בשווקים צילום: רויטרס

את הרשימה האינסופית של מפוטרים ומתפטרים שעזבו את הבית הלבן נוכח הטירוף שאליו נחשפו, או נבעטו על ידי הנשיא עצמו, איש כבר אינו סופר. האחרון והבולט שבהם היה ג’ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי השלישי שפיטר טראמפ. איש אינו סופר גם את ההתקפות הבלתי פוסקות שלו על התקשורת בארצות הברית. ברקע יש את סוגיית ההגירה והגבלתה שלא יורדת מסדר היום, ואת מלחמת הסחר מול סין. בחודשים האחרונים כבר הושמעו הערכות על מצבו הנפשי של טרמאפ, אם ממקורבו לשעבר אנתוני סקארמוצ'י ואם על ידי פסיכיאטר מאוניברסיטת הרווארד, ובכל זאת, עולם כמנהגו נוהג. יתרה מכך: מנהיגים שכאילו נוצקו בתבניתו של טראמפ צוברים פופולריות גדולה מאי פעם, מבוריס ג'ונסון ומה שהוא מחולל לבריטניה ועד ז'איר בולסונרו בברזיל. מטורף יותר זה טוב יותר.

לכאורה, אין סיבה של ממש לדאגה. על אף החששות מפני משבר כלכלי אחרי עשור של צמיחה עולמית, המשבר מסרב להגיע. השווקים, גם אם מגמגמים פה ושם, שבים במהירות לעליות, לא אחת באדיבות הציוצים של טראמפ שנחוש להוכיח שהוא הדבר הטוב ביותר שקרה לכלכלה האמריקאית. גם למלחמת הסחר, על כותרותיה המאיימות, לא היתה עד כה השפעה מהותית, ולפי שעה האזרח הקטן כמעט ולא מרגיש בה. להפך, הכלכלה האמריקאית ממשיכה לספק נתוני מקרו חיוביים עם ירידה מתמשכת בשיעור האבטלה, וצמיחה סבירה של 2.1% ברבעון השני של 2019.

למעלה, עם כיוון השעון: טראמפ עם מנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג און, עם יו"ר הפד ג'רום פאוול, עם היועץ לביטחון לאומי המפוטר ג'ון בולטון, ומגוייס לקמפיין הליכוד. מוביל את עידן ה"מטורף יותר זה טוב יותר" צילומים: רויטרס, אי פי

גם במישור המדיני יש לטראמפ הישגים. הוא פתח בתהליך דיפלומטי עם צפון קוריאה ובתקופתו דאעש נדחק סופית מסדר היום העולמי. רמת שביעות הרצון בארצות הברית מתפקודו אמנם נמוכה, סביב 41%, אך זהו אינו שיעור חריג — בוודאי לא ביחס לכמות הפאשלות של טראמפ, או ביחס לכמויות הביקורת שהוא סופג.

הייתכן שבסופו של דבר למנהיג זמני אין השפעה מרחיקת לכת על הנעשה בעולם, ושכוחות הממסד והמערכת חזקים יותר לאורך זמן? הייתכן כי טראמפ אינו יותר מסך ציוציו? התשובה היא בכל זאת שלילית — לא כל כך בשל ההחלטות שהוא קיבל או לא, אלא בשל הלך הרוח שהוא משרה על המערכת הבינלאומית. הגלובליזציה מצויה בנסיגה, המלחמה הקרה שבה, וגם סכסוכים אזוריים מתעצמים, החל מהודו ופקיסטן ועד יפן ודרום קוריאה. ההפגנות ההמוניות בהונג קונג מעניינות את הקהילה העולמית בעיקר בזכות התמונות שהן מספקות, ומדיוני הברקזיט (שהם הלכה למעשה דיונים בעתיד האיחוד האירופי) הקהילה הבינלאומית כבר מותשת ומבולבלת. בינתיים, המזרח התיכון תורם את חלקו לכאוס הכללי רק באירועים בודדים, אך אלה ממחישים את רמת המעורבות של איראן באזור. כעת, עולים גם היחסים עם איראן על סדר היום של טראמפ.

האם העולם הולך ומתבשל במים שטראמפ ודומיו מרתיחים לאט, מבלי שנרגיש, עד שיהיה מאוחר מדי? האם בעתיד, כאשר נסתכל על השנים האחרונות במבט לאחור, נזהה את זרעי הפורענות בכותרות ובציוצים שהיום מקוטלגים כהזויים?

השאלה הגדולה שתעסיק את טראמפ ואת העולם כולו בשנה הקרובה היא מערכת הבחירות לכהונה השנייה. באופן סטטיסטי־היסטורי, כהונה שנייה היא פחות טובה מהראשונה, עם שיעורי שביעות רצון נמוכים יותר ועם פרשיות שונות ומשונות שנוטות להתפוצץ דווקא אז. במקרה של טראמפ קשה להעלות על הדעת שביעות רצון נמוכה יותר. יותר מכך: קשה לדמיין סקנדלים שעוד לא נחשפו, אחרי הדיונים על האפשרות להדיח את טראמפ סביב חקירות המעורבות הרוסית במערכת.

עד היום טראמפ מייצג כל מה שהפוך למה שהאמריקאים רגילים אליו. אולי דווקא אם ייבחר לכהונה שנייה הוא יהיה שקול, ממלכתי ומפויס יותר. ההיגיון אולי אומר זאת, אבל במקרה של טראמפ ההיגיון הבריא לרוב לא תופס.