מקומות 100-91: מדניאל הרשקוביץ עד סמיון רוזנפלד

מקום 91: דניאל הרשקוביץ, נציב שירות המדינה

בשנה הבאה: יפקח על מינוי המנכ"ל הבא של משרד המשפטים

דניאל הרשקוביץ. ב־2019: קידם מהלכים לצמצום הביורוקרטיה במגזר הציבורי צילום: אבי אוחיון, לע"מ

ממש עם תחילת הקדנציה כבר ניכרו מאמציו של הרשקוביץ לצמצם את הביורוקרטיה במגזר הציבורי, בהתאם לכל ההמלצות בנושא, כולל אלה של ה-OECD. יתרה מזו, הוא מנסה לקדם מהלך חשוב וחיוני לשירות המדינה ולכלכלה: האצלת סמכויות מהנציבות אל הגופים המפוקחים שלה. הדוגמה הראשונה והבולטת למהלך זה היא בית החולים שיבא – כשעל הפרק עומד ניסוי פיילוט שבו בית החולים המצטיין ייהנה מחופש ניהולי כמעט מוחלט.

אלא שבתקופה האחרונה החלו לצוץ סימני שאלה לגבי נכונותו של הרשקוביץ לשאת גם בהיבט פחות סימפטי, אם כי חיוני, של התפקיד: לשמש שומר סף, ובמילים אחרות, להעניש על עבירות משמעת, לרבות פיטורים במידת הצורך, ולאסור על מינויים שאינם ראויים. מאז ומתמיד, חלק זה של התפקיד גרר עימותים קשים בין הנציב לבין נבחרי ציבור בכירים, ובהם ראש הממשלה.

לאחר מינויו של רונן פרץ, סגן מזכיר הממשלה ופעיל פוליטי ששימש עד לאחרונה במשרת אמון, לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, היו ששאלו "איפה הנציב?". מנגד, הרשקוביץ הוא לא היסס להתעמת עם מנכ"ל האוצר שי באב"ד, שאיים עליו כי אם לא יזרז המכרזים הקשורים לאוצר, תקציבי הנציבות ייעצרו. הרשקוביץ הגיב באיום בצעדים משמעתיים נגד באב"ד.

לפני כמה שבועות, החליט הרשקוביץ להפשיר את המכרז לתפקיד המשנה לפרקליט המדינה (אכיפה כלכלית) שלפי עדויות רבות "נתפר" עבור ליאת בן ארי, אחרי שגם הפרקליט עצמו, שי ניצן, הבהיר כי היא המועמדת המועדפת עליו. המבחן הגדול הבא של הרשקוביץ יהיה במינוי המנכ"ל החדש של משרד המשפטים, במקום אמי פלמור שפוטרה על ידי השר אמיר אוחנה בעיצומה של תקופת הבחירות, וכאשר הוא עצמו מונה מכח ממשלת מעבר עם סמכויות מצומצות בלבד.

אדריאן פילוט

מקום 92: אדם נוימן, מייסד ומנכ"ל WeWork

מהפכן או שרלטן

בעוד שנים, כשידברו על מהפכת חללי העבודה המשותפים ששינתה את ענף המשרדים, ידברו קודם כל על אדם נוימן, מייסדה הישראלי של WeWork. נוימן לא המציא את התחום, אבל המהפכה רשומה על שמו הן בזכות יכולות המיתוג ושיבוש השוק, והן בשל קצב ההתרחבות המסחרר של וויוורק, שהופך אותה לשחקן הגדול בתחום, עם 4.5 מיליון מ"ר מנוהלים ב־528 חללים הממוקמים ב־111 ערים בעולם. אפילו המספרים המסחררים הללו לא משקפים את השפעתה של וויוורק, שהקמתה היתה נקודת הפריצה של שוק שמושך מאות יזמים ומיליוני משתמשים.

אדם נוימן

אבל לצד המהפכנות המוכחת של נוימן, הולכים ומתרבים סימני השאלה באשר להתנהלותו העסקית. אלה מגיעים לשיאם ערב ההנפקה המדוברת של החברה. בחודשים האחרונים הפכה וויוורק למושא לביקורת מצד לא מעט אנליסטים המזהירים את המשקיעים מסימנים מדאיגים בהתנהלות החברה ומהערכת השווי המנופחת, לדעתם, שבה ביקשה החברה לצאת לשוק. בנתיים ההנפקה נדחתה, ולא ברור אם אכן תתרחש.

הטלטלות הללו נובעות מכמה גורמים. ראשית, המודל העסקי של וויוורק מתבסס על שכירת שטחים נרחבים בחוזים ארוכי טווח מחברות נדל"ן קלאסיות, השקעה בגימור מוקפד, והשכרה בחוזים קצרי טווח ויקרים יותר. בינתיים, ההוצאות האדירות על שכירה וגימור מאפילות על רמת ההכנסות (אף שזו עולה בקביעות), כך שוויוורק נותרה הפסדית גם כיום, כמעט עשור לאחר הקמתה. עוד סיבה לטלטלה היא תמהיל שוכרים שמורכב בעיקר מפרילנסרים, עצמאיים בקנה מידה קטן או סטארט אפים; אלה מאופיינים בחוסר יציבות, ובמקרה של משבר כלכלי הם הראשונים להימחק מהשוק. על מנת להתמודד עם קושי זה, וויוורק משתדלת כיום להגדיל את משקלם של התאגידים בקרב לקוחותיה.

אבל ישנה עוד סיבה, קריטית, לטלטלה שאוחזת בוויוורק: התנהלותו של נוימן עצמו. בייחוד אמורים הדברים במהלך שהוא ביצע ביולי, כשמכר חלק מאחזקותיו בחברה עבור 700 מיליון דולר, מה שהיווה איתות מדאיג מבחינתם של אנליסטים רבים, שמעיד כי גם לדעתו שוויה אינו צפוי להמשיך לצמוח בקרוב.

נמרוד בוסו

מקום 93: יפתח רון־טל, יו"ר חברת החשמל

מהחשמל, בדרך למפכ"ל

כשיפתח רון־טל נבחר לשמש כיו"ר דירקטוריון חברת החשמל, בסוף 2010, מספר יצרני החשמל הפרטיים הגדולים עמד על אפס. חברת החשמל החזיקה 13 אלף עובדים, חמישה מחוזות, ו־ועד עובדים שלה נחשב לאחד החזקים בשטח, כזה על פיו יישק דבר.

יפתח רון טל צילום: עמית שעל

חצי שנה אחרי שנכנס לתפקיד, ועוד לפני שהספיק ללמוד על הבטחות הרפורמה בחברה שנמרחות מאז 1996, נשיא מצרים חוסני מובארק הודח והפך להיסטוריה והזרמת הגז לישראל נעצרה לבלי שוב. תעריף החשמל זינק בכ־33%, ואת קיץ 2012 המדינה עברה בנס ועם אפס רזרבה בייצור.

מאז עברו הרבה מים בירקון, ובשנה האחרונה רון־טל הוביל שלושה מהלכים היסטוריים: הרפורמה בחברה אושרה בכנסת ברוב מוחץ, חברת החשמל החלה למכור תחנות כוח, וכאלף איש יצאו לפרישה מוקדמת — כולם דור א' בני 60 ועם משכורת של נתב בנמל אשדוד.

ומה הלאה? בשלב זה עדיין לא ברור. אומרים על רון־טל שהוא מחובר בצד הנכון של המפה הפוליטית, מה שאף פעם לא הזיק. אבל אחרי שלוש קדנציות רצופות כיו"ר אחת החברות הממשלתיות החזקות במשק, גם רון־טל מבין שמספר האתגרים בחברת החשמל הולך ופוחת; לא בכדי הוא ביקש להישאר שם רק עוד שנה.

אפשרות שהתגלגלה לפתחו וכמעט אושרה, היא לכהן כמפקח הכללי של משטרת ישראל. בכירים בממשלה השתעשעו ברעיון, וכפי שהמשטרה נראית היום, אולי זה לא הדבר הכי רע שבעולם.

ליאור גוטמן

מקום 94: סלמון טקה ז”ל

המוחים יחכו לגל הזעם הבא

מחאת הצעירים האתיופים על רקע הריגת סלמון טקה, ב־2 ביולי, עצרה את המדינה — אבל ירדה מסדר היום באותה מהירות שבה עלה, כנראה עד ההרוג הבא.

יש כמה גורמים שעלולים להכשיל מאבק חברתי, מוצלח ככל שיהיה. אחד הוא היעדר מנהיגות ברורה, והשני הוא היעדר דרישות ברורות. מאבק הצעירים האתיופים לקה בשתי הבעיות גם יחד. נכון, קשה מאוד לסכל מחאה שמתארגנת בקבוצות ווטסאפ של צעירים, אבל גם קשה לממש אותה. זה לא עוזר להשבית מדינה שלמה, אם אתה לא יודע מה לדרוש ומה אתה רוצה להשיג.

הפגנה של בני העדה האתיופית לאחר מותו של סלומון טקה צילום: גיל נחושתן

יוצאי אתיופיה בישראל מונים כ־150 אלף איש, כלומר כ־2% מהאוכלוסייה (ו־2.5% מהצעירים), מתוכם קרוב ל־60% נולדו באתיופיה. 53% מהם רואים עצמם מופלים, כפול משיעורה של התחושה הזו בכלל האוכלוסייה. המספרים מגבים את התחושה הזו: על פי נתוני מרכז אדוה, 23% ממשקי הבית של יוצאי אתיופיה עניים, לעומת 13% בכלל האוכלוסייה היהודית. גברים ילידי אתיופיה משתכרים 8,250 שקל בממוצע לעומת 12,950 בממוצע לגבר יהודי, כלומר 36% פחות. שיעור יוצאי אתיופיה שעומדים בתנאי הקבלה לאוניברסיטאות עלה מ־21% ב־2008 ל־40% ב־2017, אבל עדיין רחוק מהשיעור בציבור הכללי, שעומד על 69%. וזה מגיע גם לעימות מול המשטרה: על פי הסטטיסטיקה, שני יוצאי אתיופיה נהרגו מאש המשטרה בחמש השנים האחרונות. האתיופים, לעומת זאת, סופרים 11 הרוגים — חלקם נהרגו מאש המשטרה בשנות ה־90 והעדה עוד זוכרת, חלקם התאבדו לאחר עימותים עם המשטרה.

ביולי, כל הקיפוח הזה התנקז לנקודה אחת: המחאה על הריגת סלמון טקה. אבל אפילו הדרישה הברורה היחידה של המוחים, שלא יתייחסו אליהם כחשודים מכוח צבע עורם, לא תורגמה למונחים מעשיים. זה לא שהמאבק האתיופי לא הניב תוצאות, אבל אלה אינן מספקות. הבעיה היא ששינוי לוקח זמן. אפשר רק לקוות שכל גל מחאה מאיץ את התהליך.

שחר אילן

מקום 95: ד"ר סיגל רגב־רוזנברג, מנכ"לית קופת חולים מאוחדת; ד"ר אסנת לבציון־קורח, מנכ"לית אסף הרופא; ד”ר שרית אבישי־אלינר, מנכ"לית קפלן; ד"ר ענת אנגל, מנכ"לית וולפסון

הנשים שמנווטות את מערכת הבריאות

בתקופה האחרונה חלה ירידה מדאיגה בייצוג הנשי בשתי זירות מרכזיות, הפוליטיקה ושוק ההון. למרבה המזל, בתחום הבריאות המגמה הפוכה והנשים הולכות וכובשות את הצמרת.

בבתי החולים, ד”ר אסנת לבציון־קורח מנהלת את המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא בשמו הקודם) זו השנה השלישית ברציפות; ד”ר ענת אנגל מנהלת את המרכז הרפואי וולפסון זה יותר משנה וחצי, אחרי מאבקים רבים על המינוי; וד”ר שרית אבישי־אלינר שמנהלת את המרכז הרפואי קפלן. הבשורה של השנה החולפת היא המינוי הראשון של אישה לניהול קופת חולים בישראל זה כמה חודשים שסיגל רגב־רוזנברג מנהלת את מאוחדת, הקופה השלישית בגודלה במדינה, ומתמודדת עם אתגרים משמעותיים בניהולה. 

מימין: רוזנברג, קורח, אלינר ואנגל. ב-2019: נשים נטשו תפקידים בכירים בשוק ההון, אבל איישו עמדות מפתח במערכת הבריאות צילום: דנה קופל

המגמה של ניהול נשי בתחום הבריאות לא פסחה גם על משרד הבריאות עצמו: כמחצית מהמנהלות במשרד הבריאות הן נשים ובהן ד''ר אורלי וויינשטיין, ראש חטיבת המרכזים הרפואיים הממשלתיים (שהם רוב בתי החולים בארץ); ד"ר ורד עזרא, ראש חטיבת הרפואה; ד"ר אסנת לוקסנבורג, ראש חטיבת הטכנולוגיות; פרופ׳ סיגל סדצקי, ראש שירותי בריאות הציבור; ד"ר שושי גולדברג, אחות ראשית וראש מינהל הסיעוד; רונה קייזר, אחראית מערכות מידע ומחשוב; אסתי שלי, מנהלת אגף בכיר בריאות דיגיטלית; ועינב שמרון, סמנכ"ל הסברה ויחסים בינלאומיים. לפני כמה שבועות נבחרה ד"ר יעל וילה לניהול "פסיפס", פרויקט הדגל של ישראל בתחום הבריאות הדיגיטלית. וילה, עד לאחרונה סגנית נשיא בסיסקו העולמית ומנהלת מרכז המו"פ שלה בירושלים, תוביל את המיזם השאפתני להקמת תשתית לאומית למחקר על בסיס מידע רפואי גנומי וקליני, כדי לקדם את הרפואה המותאמת אישית.

הנוכחות הנשית הורגשה השנה לא רק במינויים, אלא גם במעורבות בקידום מדיניות. כך, הביקורת הקשה ביותר על פרויקט הדגל של משרד הבריאות בשנה החולפת, התוכנית לקיצור תורים, הגיעה מאחת הנשים החזקות במשרד בפרט ובמערכת בכלל, ד''ר אורלי וויינשטיין. זו התריעה באחרונה במכתב למנכ"ל המשרד משה בר סימן טוב כי "למרות השקעה משמעותית של מאות מיליוני שקלים, התוכנית אינה מממשת את מטרתה בקיצור זמני המתנה לתורים בבתי החולים הממשלתיים מלבד שינויים שוליים". וויינשטיין, האחראית על כל בתי החולים הממשלתיים, הדגישה כי "בפועל חל חיבור בין הסקטור הפרטי השואף למיקסום רווחים, לבין תקציבי מדינה ציבוריים, על כל ההשלכות הרגולטוריות והציבוריות המשתמעות מכך". היא הזהירה כי "הסטת המימון מתקציב מדינה לבתי חולים פרטיים מהווה תחרות לא הגונה, שכן בתי החולים הפרטיים מתחרים בבתי חולים ציבוריים הנאלצים להתמודד עם משימות מורכבות ייחודיות להם".

אדריאן פילוט

מקום 96: לינוי אשרם, אלופת ישראל בהתעמלות אמנותית

השראה שמרימה ענף שלם

"אף פעם לא הייתי הכי טובה בחוג", מספרת לינוי אשרם, המתעמלת האומנותית הבכירה ביותר של ישראל. "כשהייתי קטנה המאמנות שלי לא באמת חשבו שאגיע לרמה הגבוהה. אבל התקדמתי לבד, לאט־לאט".

הילדה שעבדה לבד כדי להשתפר, עושה את זה היום עם מעטפת מקצועית הולמת: המעגל הראשון הוא של אנשי מקצוע (מנהל, מאמנות, פיזיותרפיסטית, רופאה); במעגל השני נמצאים האגודה (הפועל ראשון לציון), איגוד ההתעמלות, היחידה לספורט הישגי של הוועד האולימפי והוועד כולו; ובמעגל הבא נמצא הספונסר העיקרי של אשרם, רב בריח. כל המעגלים האלה מעורבים ב"פרויקט לינוי אשרם", שהחל בתחילת 2017 ועולה 1–1.2 מיליון שקל בשנה.

לינוי אשרם. ב-2019 חזרה מפציעה לאליפות העולם וזכתה בשלל מדליות זהב וכסף צילום: EPA

ההשקעה הזו משתלמת. ההצלחות של אשרם הובילו לזינוק בהרשמת ילדות לחוגים של התעמלות אמנותית, ואיתו גם בהכנסות של האגודות: חוג עולה עד 700 שקל בחודש, שיעורי הבלט עולים עוד 100, ועם הבגדים והציוד, הרישום לתחרויות, מחנות האימונים והנסיעות לתחרויות בחו"ל, ההוצאות של ההורים יכולות להגיע לכ־15 אלף שקל בשנה.

את האופן שבו ספורטאי יחיד יכול להזניק ענף שלם ישראל מכירה בעיקר מהג'ודו, ומהפריצה הגדולה בעקבות יעל ארד. בעולם יש לזה עוד שלל דוגמאות: בדרום קוריאה, ב־1998, סה רי פאק נהפכה לשחקנית השנה החדשה של סבב הגולף הנשי (LPGA). היא היתה אז היחידה ממדינתה ברשימת 100 שחקניות הגולף הטובות בעולם. בשנים האחרונות יש 35, כיוון שהודות להצלחתה הוקמו בכל המדינה מתקני גולף עירוניים. דבר דומה קרה בג'מייקה כשדיאון המינגס, הג'מייקנית הראשונה שזכתה במדליית זהב, נהפכה למקור ההשראה של עשרות אצניות מהמדינה, שבעשור האחרון שולטות במסלול. אז אם באולימפיאדת 2024 ואולימפיאדת 2028 יהיו מתעמלות ישראליות שיזכו במדליות, אפשר בהחלט לייחס אותן להשפעה של אשרם.

אוריאל דסקל

מקום 97: נחמה ריבלין ז"ל, רעיית הנשיא

געגוע למי שיכולנו להיות

"איזה רמזור יכול להתחלף בלעדייך, נחמה?", ספד נשיא המדינה רובי ריבלין מעל קברה של רעייתו נחמה, שמתה בעקבות מחלת ריאות ממושכת. "נחמה, נחמה שלי, אמא שלנו", פתח ריבלין את דבריו בקול חנוק, וב־13 הדקות הבאות סיפר בהספד כל כך אישי ואינטימי, על מקל הארטיק שהיתה שמה כדי לסמן את העמוד אליו הגיעה בספר בו קראה, על ספר הילדים "פשפש מתלבש" שעמד על המדף בחדרם, על אהבתה לשירה, על הקוגל הירושלמי המתוק־חריף המצוין שהיתה מכינה ועל הכבוד הגדול שחש להיות "בן זוגה של רעיית נשיא המדינה".

נחמה ריבלין צילום: אלכס קולומויסקי

אלפים חלפו על פני ארונה של ריבלין, והרשתות החברתיות נמלאו גילויי אהבה וניחומים לנשיא. הציבור הישראלי לא הכיר את נחמה ריבלין, אבל דווקא משום כך אהב אותה: היא לא נדחפה לחייו בכוח, לא רדפה אחרי כיבודים וכותרות, והגינונים היו ממנה והלאה.

ההשוואה לרעיה מפורסמת אחרת היתה מתבקשת. שלל הפרסומים על שרה נתניהו תבדל"א, רעיית ראש הממשלה, קיבעו את דמותה כשנויה במחלוקת, במקרה הטוב. לא הפתיע, לפיכך, כשמבקרים מימין פירשו את הסיקור התקשורתי הבולט של לווייתה של ריבלין ושל האבל עליה כמופע של "התשקורת השמאלנית" ושל "השבט הלבן".

אפשר להבין את המבקרים מימין. מערכת הבחירות הכפולה הפכה את ישראל למקוטבת מאי־פעם, וחומות החשדנות וחוסר האמון בין המחנות רק הולכות ומתגבהות. ובכל זאת, נדמה שסיקור הפרידה מנחמה ריבלין לא כוון נגד "רעיית ראש הממשלה ובן זוגה", אלא שיקף בעיקר ערגה לערכים כמו ענווה, אנושיות, אותנטיות ופשטות, שחסרונם מורגש בשיח התקשורתי.

עמיר קורץ

מקום 98: עומר אדם, ישי ריבו, עדן חסון, איתי לוי, זמרים

הדור שאחרי הניצחון המזרחי

עומר אדם הוא הסופרסטאר הכי גדול של הרגע. אחרי שהוכתר בשנה שעברה כזמר השנה, מילא אצטדיונים וסגר קמפיינים עם מנגו ובזק — השנה הוא המשיך לשבור שיאים כשמכר את כל הכרטיסים להופעתו בפארק הירקון בתוך 24 שעות. 50 אלף כרטיסים ביממה.

ואם לא די בכך, אהוד ברק, "המושיע של השמאל", ניגן את "שני משוגעים" שלו בפסנתר בסרטון (שנורא מתאמץ להיות) ויראלי. סופרסטאר.

מימין למעלה עם כיוון השעון: אדם, לוי, חסון וריבוא. מיינסטרים שלא רואה ממטר את האליטות הישנות. ב־2019: מילאו את האצטדיונים והאמפים הגדולים צילומים: רמי זרנגר, יונתן בלום, טל שחר, יובל חן

אבל בזמן שלמדתם לזמזם כמה שירים של עומר אדם צצו להם נסיכים חדשים, שבעצמם ממלאים אולמות ענק בעשרות אלפי אנשים: מי זה איתי לוי שסגר השנה חוזה שמוערך ב־12 מיליון שקל עם NMC ונהפך לשופט קבוע ב"כוכב הבא"? ומי זה ישי ריבו שממלא את קיסריה? ומי זה לעזאזל עדן חסון, שכבר מופיע באמפי שוני וחורך את הרדיו ויוטיוב עם ממוצע של 12 מיליון צפיות לשיר?

אם לא שמעתם על כוכבי הענק הללו, אתם מאד לא מעודכנים: המוזיקה המזרחית שולטת בשוק המוזיקה באופן מוחלט כבר לפחות עשור. ואם קיסרי הז'אנר כמו שרית חדד ואייל גולן הוכתרו בשעתם כאליטות החדשות, הרי שלוי, חסון וריבו הם השלב הבא, המיינסטרים שלא רואה ממטר את אמצעי הקידום של האליטות הישנות, כמו הרדיו הממסדי וחברות התקליטים הגדולות. אלה ייכבשו אחרי שיגיעו למיליוני צפיות ביוטיוב בכוחות אחרים.

ובעיקר אם חדד וגולן היו זקוקים לתיווך של כוכבי פופ חצי־מזרחי כמו אתניקס וטיפקס כדי לפרוץ לקהלי ענק, הרי שהיום כוכבי הז'אנר בעצמם מטפחים את דור ההמשך. וכך איתי לוי הוחתם לראשונה בחברת ההפקות של אייל גולן, ועדן חסון זכה לתמיכה מפאר טסי. יוצא הדופן היחסי הוא ריבו, חרדי ומתנחל שמשתייך לז'אנר המוזיקה האמונית (שעברה מהפכה דומה למוזיקה המזרחית בעשורים האחרונים, רק בקנה מידה קטן יותר), וזכה לרוח גבית מכוכב חצי־אמוני, עידן רייכל.

בעידן שבו ש"ס ויהדות התורה הן שותפות טבעיות, שר החינוך הוא מתנחל מזרחי ואפילו מפלגת העבודה מונהגת בידי שני מזרחים — הדבר האחרון שאמור להפתיע מישהו הוא שקיסריה ופארק הירקון נשלטים בידי כוכבי מוזיקה מזרחית ואמונית. אחרי הכל, אלה לא מוסדות של האליטות הישנות, אלא של העם ועבור העם.

דודו מצויינים

מקום 99: אייל שני, שף ומסעדן

14 מסעדות ועוד היד נטויה

בבחודשים האחרונים המייצג הבולט של ישראל בניו יורק הוא אייל שני. "You say tomato, I say. . . you gotta be kidding me" — כך כתב בתחילת יולי סטיב קוזו, מבקר האוכל של הניו יורק פוסט, בטור שבו סיפר על פיסת חומר הגלם היקרה ביותר בה נתקל עד כה: מנה אחת הכוללת עגבניה אחת חתוכה לשמונה חלקים, שמן זית ומלח ים, שהוגשה לו ב"סלון", מסעדתו החדשה של שני במנהטן — תמורת 24 דולר.

אייל שני. ב-2019 מכר מכר לאמריקנים עגבנייה ב-24 דולר צילום: יובל חן

במונחים מקומיים, שני הוא אימפריה קולינרית: בישראל לבדה הוא שותף בשלושה סניפים של מסעדת מזנון ובמסעדות צפון אברקסס, רומנו, פורט סעיד, הסלון ומלכה. בשנים האחרונות הוא, ושפים ישראלים אחרים כמו אסף גרניט ומאיר אדוני, החליטו לשכפל את הצלחתם לעולם, ולהפוך לשף־סלב'ס בינלאומיים. אצל שני זה החל ב־2013 עם רשת "מזנון", שפתחה סניף בפריז, ואז עוד אחד, וסניפים בווינה ובמלבורן וגם שניים במנהטן; אחד מהם, בצ'לסי מרקט, הפך את שמו של שני לשגור בפי הקהל המקומי. אבל המסעדה שהפכה את שני ללוהט־באמת במנהטן היא סלון, שנפתחה באפריל האחרון בשכונת הל'ס קיטשן, וכבר חודש אחר כך כיכבה במקום הראשון ברשימת המסעדות הטובות בניו יורק של המגזין הקולינרי Eater, ומאז היא זוכה לביקוש משוגע ולרשימת המתנה של לא פחות מארבעה חודשים (!).

שני, כזכור, הסתבך כלכלית ופשט רגל בסוף שנות התשעים. את החובות שלו, 4 מיליון שקל, הוא סיים לשלם רק באפריל 2013, בעזרת הלוואה שקיבל מחבר. 20 שנה אחרי ההסתבכות הכלכלית הזו, 14 המסעדות שבהן הוא שותף, כולן סיפורי הצלחה, מוכיחות שלהברקות שלו יש קהל שלא נגמר. אפילו פרשת העגבניה לא פגעה בפופולאריות שלו. להפך: הרבה יותר אנשים בניו יורק מדברים עליה עכשיו.

רעות ברנע

מקום 100: סמיון רוזנפלד, הניצול האחרון של סוביבור

במותו ציווה לנו את הבושה

ביוני האחרון הלך לעולמו הניצול האחרון של מחנה ההשמדה סוביבור, סמיון רוזנפלד בן ה־96. בשנים האחרונות ניצולי השואה עולים לכותרות בעיקר בגלל קשישותם המביישת, בעיקר אותנו כחברה. מדי שנה, בסמוך ליום השואה, צצים סיפורים על ניצולים שחיים בתנאים מחפירים. מיד לאחר מכן קם שר תורן ומודיע על העברת תקציב לאותם ניצולים, וכך עד השנה הבאה: מגרדים תקציבים וממרקים את המצפון פעם בשנה. ממילא הם הולכים ומתמעטים, ואיתם גם הבושה. לא ירחק היום שבו לא יהיו יותר קשישים ניצולי שואה עניים, אלא סתם קשישים עניים — כאלו פשוטים שלא ברחו מאף סוביבור, אלא רק חיו בישראל, עבדו בה, שילמו מיסים, גידלו משפחות, וכעת מסיימים בה את חייהם ליד הפח בשוק העירוני.

סמיון רוזנפלד ז"ל צילום: באדיבות המשפחה

מצבם של הקשישים הסיעודיים בישראל הוא הגרוע בכל מדינות ה־OECD. רבים מהם נאלצים לוותר על עזרים רפואיים, על חימום, על מותרות. שיעורם באוכלוסיה עולה הודות לעלייה בתוחלת החיים, אבל המדינה מתעלמת: הערכות שוק העבודה לתעסוקת עובדים בגילים מאוחרים לוקה בחסר, הביטוח הלאומי מתריע על פשיטות רגל, והתחזיות של יכולת הקיום מקצבאות הפנסיה הולכות והופכות גרועות יותר. מדיניות רווחה כבר נתפסת כמילה גסה: אתה קשיש עני? עניין שלך. היית צריך לחסוך. איש איש לנפשו. מושגים כמו סולידריות חברתית נותרו מאחור.

לאחר מות ניצולי השואה, כבר לא תהיה שום הצדקה חברתית לעזור לקשישים. יחד עם רוזנפלד והניצולים האחרים עוברים מהעולם גם הבושה והערבות ההדדית. לא פלא שאנשים רבים כבר אינם חוששים מהמוות, אלא מאריכות ימים.

אתי אפללו