מקומות 80-71: מדלית זילבר עד אלדד רוטמן, עידו גל ומיכאל גבאי

רפורמות בחסות הבחירות

דלית זילבר צילום: ניב קנטור

בחודשים האחרונים הטילה זילבר כמה פצצות שטלטלו את עולם הנדל"ן. ביולי הכריזה כי מינהל התכנון תומך בביטולה של תמ"א 38, תוכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים נגד רעידות אדמה, וכי ימליץ שלא להאריכה כשיפקע תוקפה במאי הקרוב. כמה חודשים קודם אמרה שתביא לאישור הממשלה הבאה את ביטולן של "הקלות שבס" שמלוות את תחום התכנון והבנייה מאז ימי העלייה הגדולה בשנות ה־90, ומאפשרות הגדלת מספר הדירות בעשרות אחוזים מעבר למאושר בתוכניות התקפות. הוסיפו לכך את קידום רפורמת "רישוי עצמי" שבמסגרתה ינפיקו אדריכלים פרטיים היתרים ללא צורך ברשות המקומית, את כוונתה של זילבר למתן משמעותית את פעילות הוועדה לקידום מתחמי דיור מועדפים (ותמ"ל) ואת הפניית רוב המשאבים התכנוניים בתחבורה לכיוון מערכות הסעת המונים — ותקבלו מהפכנית אמיתית.

כרגע, כל הרפורמות הללו מצויות ברמת ההצהרות, ויש לזכור שבשנתיים וקצת שבהן זילבר משמשת בתפקידה, לא חל שינוי במציאות התכנונית: כמות תוכניות המגורים המאושרות גבוהה כשהיתה, ותחום הרישוי והוצאת ההיתרים נותר הבעיה החריפה בענף. רפורמת ה"רישוי העצמי" אולי תצליח ואולי לא, אבל רפורמה קודמת בנושא שנחקקה ב־2015 ושאותה היה על זילבר לקדם, כשלה לחלוטין.

בשנה הקרובה ייתכן מאוד שזילבר תכהן לראשונה תחת שר שאינו כחלון. אם זה יקרה, נגלה אם המהפכנות של זילבר מתורגמת לתוצאות בשטח.

נמרוד בוסו

מקום 72: רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב; כרמל שאמה־הכהן, ראש עיריית רמת גן; רן קוניק, ראש עיריית גבעתיים

שלטון מרכזי חלש, ערים חזקות

הרבה לפני שמינהל התכנון הודיע שבכוונתו להוציא לגמלאות את תמ"א 38, היו אלה רון חולדאי ורן קוניק שבמשך שנים שבו וטענו שתוכנית המתאר לחיזוק מבנים היא פשוט תוכנית רעה. בנובמבר קיבלו השניים חיזוק משמעותי בדמותו של כרמל שאמה־הכהן, שנבחר ברמת גן והצטרף לקו הלעומתי, וביחד הפכו השלושה לסיוט של כל קבלן או תושב שמבקשים לקדם תמ"א 38 בגוש דן. התנגדותם המנומקת לתוכנית היתה בין הסיבות שהובילו את מינהל התכנון לשנות את הקו. בניגוד לממשלה, שלא תמיד מסבירה כראוי את מהלכיה, ראשי הערים של גוש דן רהוטים, שוחים בחומר, ומכירים את כשלי התוכנית לפרטי פרטים — מהאי צדק שבאי־תשלום היטלי השבחה לרשות המקומית, ועד לחוסר התוחלת שבחידושו של בניין בודד שלא נותן דבר לסביבתו.

מימין: קוניק, שאמה וחולדאי. קווי מדיניות עצמאיים צילום: עמית שעל, תומי הרפז

תמ"א 38 היא רק דוגמה עדכנית לכוחן של ערי המרכז החזקות לקבוע קווי מדיניות עצמאיים ולהוביל אחריהן את השלטון המרכזי. בתחום התחבורה הירוקה והוצאת כלי רכב מהמרחב, תל אביב מקדימה בעשור את שאר המדינה; כך גם בנושאים כגון הצללה ודיור בהשכרה ארוכת טווח. ואילו ביחסי דת־מדינה הבהיר שאמה־הכהן איפה מבחינתו עובר הגבול, למשל כשקידם תחבורה ציבורית בשבת.

אבל לא צריך להסתנוור. מתחת לפני השטח פועלים גם אינטרסים שאינם משרתים את כלל הציבור, ולעתים אף לא את הציבור המקומי. כך למשל, אחת המוטיבציות הראשוניות להתנגדות לתמ"א 38 היא רתיעתן של הרשויות המקומיות מהרחבת הבנייה למגורים, שמשמעותה תוספת אוכלוסיה שתכביד על תקציבן. לכך יש להוסיף את הכרטיס האדום שבית המשפט הוציא לאחרונה לשאמה־הכהן, לאחר שמצא כי הביטול הגורף שנקט כלפי קידום פרויקטים בעירו אינו חוקי.

במאבקי הכוחות של השלטון המרכזי מול השלטון המקומי, טוב היו עושים שני הצדדים לו היו מגבשים מתווה שיאפשר את המשך קידום הבנייה באזורים הוותיקים בקצב גבוה, כפי שידעה התמ"א לעשות, אך תוך צמצום הפגיעה ברשויות.

נמרוד בוסו

מקום 73: חברות האשראי החוץ־בנקאי

יותר תחרות, וסכנת הצפה

זה לא סוד שחמשת הבנקים הגדולים בישראל מעולם לא הוכתרו כגופים תחרותיים שנלחמים על הלקוח ברמת המחיר. לרוב, בעלי החשבונות בבנקים גם שבויים שלהם בכל הקשור לאשראי; אין באמת שופינג אמיתי בין הבנקים על הלוואות וריביות. את זה בדיוק ביקש לשנות חוק שטרום, שנועד להגביר את התחרות בשוק האשראי: לצד ניתוקן של לאומי כארד וישראכרט מבנקי־האם שלהן והכנסתן לשוק האשראי כמתחרות, החוק גם ביקש לחזק את השחקנים החוץ־בנקאיים והתיר להם לגייס סכומים גדולים בהרבה מבעבר.

לתוך הוואקום התחרותי הזה נכנסו לא מעט שחקנים, שצומחים בקצבים דו־ספרתיים אך עדיין מחזיקים בתיקי אשראי קטנטנים בהשוואה למערכת הבנקאית. הגדול שבהם הוא מימון ישיר, שפעיל היום בעיקר בשוק ההלוואות לרכבים, ולצידו שחקנים קטנים יותר כמו נאוי, פנינסולה, שוהם ביזנס ואחרים שמעניקים אשראי בעיקר לעסקים קטנים, אחד התחומים הכי פחות תחרותיים היום שנשלט על ידי הבנקים.

כדי שהשחקנים הללו יגבירו את התחרות בשוק האשראי הם צריכים רוח גבית רגולטורית, אפשרויות גיוס הון נוחות, וסיוע בקבלת מידע. הבנקים מחזיקים היום באוצר בלום של מידע על הלקוחות (שמפקידים אצלם את השכר החודשי ומנהלים אצלם את התיק הפיננסי), ולכן הם יכולים ביתר קלות לתמחר את סיכון האשראי של הלקוח. לשחקנים החוץ־בנקאיים המידע הזה חסר, ולכן הם צומחים בסגמנטים מוגבלים. מאגר נתוני אשראי שיצא לדרך השנה הוא צעד ראשון בכיוון הנכון בכל הקשור לאשראי צרכני, ומאפשר לשחקנים החוץ־בנקאים לקבל מידע רחב יותר על פרופיל הסיכון של הלקוח כדי להציע לו אשראי תחרותי.

צמיחת הגופים החוץ־בנקאיים היא מבורכת, ככזו שפותחת את שוק ההלוואות לתחרות, בעיקר בכל הקשור לעסקים קטנים. מצד שני היא גם מסוכנת: הצפת השוק באשראי עלולה להביא לדחיפת אשראי ללקוחות, פיתוי להגדלת סיכונים וצריכה שאינה מחויבת המציאות. למגרש הזה נכנסים באחרונה גם שחקנים פחות מובנים מאליהם, כמו חברות הליסינג ויבואניות הרכבים. ריבוי השחקנים הללו מציב בפני רשות שוק ההון אתגר פיקוחי רציני.

רחלי בינדמן

מקום 74: נתי סיידוף, בעל השליטה בשיכון ובינוי

מהלך הפתיחה: מינוי הנהלה חדשה ויקרה

בשלוש השנים האחרונות ניסה נתי סיידוף להפוך לשחקן מוביל בשוק ולהשתלט על שלוש חברות — כלכלית ירושלים, אפריקה ישראל ובזק (דרך רכישת יורוקום). הוא נכשל בכל המקרים עד שלבסוף, ביוני 2018, הצליח לרכוש משרי אריסון את השליטה בשיכון ובינוי.

עסקת הרכישה נעשתה לפי מחיר של 5.7 שקלים למניה, כאשר סיידוף שילם כ־1.1 מיליארד שקל עבור חלקה של אריסון בחברה. מאז, הרוויח סיידוף על הנייר יותר מ־96% על ההשקעה, כשמחיר המניה של שיכון ובינוי הגיע כבר ל־11.2 שקל.

סיידוף. ב-2019 רשם על הנייר רווח של יותר מ־96% על ההשקעה צילום: אוראל כהן

מאז שרכש את השליטה ביצע סיידוף כמה מהלכים משמעותיים. הצעד הראשון שעשה היה מינויו של תמיר כהן ליו"ר החברה, כדי להוציא לפועל מהלכים שסיידוף האמין כי הם חיוניים בטווח הקצר.

נוסף על כך, בין הפעולות העיקריות שביצע סיידוף כבעל השליטה ניתן למנות את מימוש אחזקות החברה במניות איי.די.או גרופ, כאשר שיכון ובינוי חדלה מלהיות שותף אסטרטגי וההשקעה בחברה הפכה להשקעה פיננסית. זאת, לאחר ההשתלטות של משפחת דיין וקרן אפולו על איי.די.או גרופ.

שיכון ובינוי מכרה את מניות איי.די.או גרופ במחירי שיא של 87–88 שקל, כשמאז המכירה איבדה מניית איי.די.או גרופ יותר מ־44%. עיקר הצניחה במניה נבעה מהצעה לקידום חקיקה להקפאת שכר הדירה לדירות מגורים בברלין.

צעד נוסף של סיידוף היה מינוי מנכ"ל חדש בשכר נדיב — אייל לפידות, מנהל מוערך בשוק שהוביל במשך עשור את חברת הביטוח הפניקס. סיידוף הביא את לפידות לצורך ביצוע מהלכי התייעלות בחברה, צמצום הוצאות והוצאה לפועל של אסטרטגיה חדשה. עצם הפרסום על המגעים בין סיידוף ללפידות תרם לעלייה של יותר מ־20% במניית שיכון ובינוי — בשני ימי מסחר בלבד.

סיידוף גם ביטל את ההחלטה למכור את SBI, זרוע התשתיות הבינלאומית של הקבוצה, מאחר שהוא סבור כי פעילות זו מהווה מנוע צמיחה חשוב לחברה. במקביל, הוא פעל לאימוץ תוכנית ציות מקיפה לחברה, בעקבות החשד כי שיכון ובינוי היתה מעורבת בפרשת שוחד בקניה.

לבסוף, סיידוף פועל להעמקת פעילותה של קבוצת שיכון ובינוי גם באירופה, בעיקר במזרח היבשת — בתחומי הבנייה המואצת למגורים, וייזום בתחומי הבנייה והתשתיות.

אורי גלאור

מקום 75: אדוארדו אלשטיין, בעל השליטה באי.די.בי

האיש עם הכיס העמוק

האימפריה של אדוארדו אלשטיין, בעל השליטה בחברות אי.די.בי פיתוח ודיסקונט השקעות, נמצאת בדעיכה מתמשכת. בשנה שחלפה אלשטיין איבד כמה מהיהלומים הנוצצים ביותר שעבורם השקיע באי.די.בי יותר משני מיליארד שקל: בשלהי 2018, שופרסל הפכה לחברה ללא בעל שליטה מהותי כשאלשטיין העדיף מזומן בקופה על פני מניות של שופרסל בבורסה. סלקום, בעבר פרת המזומנים של אי.די.בי, הפכה לחברה חבוטה, שאיבדה יותר ממחצית מערכה בשנה האחרונה לבדה; למעשה, היום נראה שסלקום קרבה בהרבה למצב שבו תיאלץ לבקש כסף מבעלי המניות שלה, מאשר לחלק להם דיבידנדים כפי שעשתה בימי הזוהר הנשכחים שלה.

אדוארדו אלשטיין צילום: סיוון פרג'

אם לא די בכך, על מנת לעמוד בדרישות חוק הריכוזיות, אלשטיין נאלץ להיפרד גם מכלל ביטוח: לאחרונה הוא משך את הבקשה לקבל היתר שליטה בחברה, בעקבות פגישה עם יו"ר רשות שוק ההון, משה ברקת, שהודיע לאלשטיין שסיכוייו לקבל את היתר השליטה קלושים. אימפריית אי.די.בי של תקופת נוחי דנקנר הייתה ואיננה עוד.

נכון להיום אלשטיין משפיע בעיקר על מחזיקי אגרות החוב של אי.די.בי, שנמצאת שוב במדרון החלקלק להסדר חוב. האג"ח של אי.די.בי שוב נסחרות בתשואות של אג"ח זבל שמגיעות לרמה של 25%, המעידות על חששם של המשקיעים ביחס ליכולתה של אי.די.בי לשרת את החוב במועדו.

ביוני השנה, שני המנהלים הבכירים ביותר באי.די.בי ודיסקונט השקעות, המנכ"ל שולם לפידות ומנהל הכספים הראשי גיל קוטלר, הודיעו על כוונתם לסיים את תפקידם בחברות. צעדים אלו הותירו בשוק ההון את הרושם שאלשטיין נשאר אחרון כדי לכבות את האור, אבל לא כל המשקיעים איבדו תקווה. אופטימיות היא חלק בלתי נפרד מהדנ"א של משקיעי אי.די.בי. השפנים מהכובע של אלשטיין כבר נגמרו, ועכשיו המשקיעים נושאים אליו את עיניים בתקווה שישלוף מזומנים מהכיס. הוא עשה זאת בעבר ובהיקפים שלא נראו כמותם בשוק ההון הישראלי. נראה שזה הולך לכיוון הזה גם הפעם.

יניב רחימי

מקום 76: הקורקינט החשמלי

הגלגל הטוב והגלגל הרע

הקורקינט, קרש עם שני גלגלים, אמצעי התחבורה האישי שמסעיר את הערים הגדולות, אולי מזכיר את הקורקינט של פעם, וגם הוא קל וקטן, אבל הוא מגיע למהירות של 30 קמ"ש. אין עוד כלי אחר שמשלב מהירות וגמישות שכאלה באפס דרישות מהנהג. מכוניות ואופנועים דורשים רישיון. אופניים חשמליים הם כבדים. קורקינט מאפשר לנהג להתנהל על הכביש כמו טוסטוס, לעלות על שבילי אופניים וגם על המדרכה, באופן לא חוקי אבל רחב היקף, וכל זה בלי שום חסם רגולטורי, ואפילו בלי חסם כלכלי משמעותי: השימוש בו באמצעות אפליקציות שיתופיות הוא האופציה הזולה ביותר להתניידות בערים הגדולות.

קורקינט חשמלי. ב-2019 שחרר את הפקקים ובמקביל גרם לשלל תאונות צילום: יובל חן

בניגוד למכוניות ואופנועים, שבעליהם מקבלים את חוקי התעבורה כמובנים מאליהם, רוכבי קורקינט רבים מתקשים להחליט אם עליהם להתנהג כהולכי רגל או כנהגים בכביש. מהסטטיסטיקות קשה להתעלם: בשנים האחרונות מספר הולכי הרגל שנפגעו על ידי קורקינט זינק. גם מספר הנפגעים שהיו רכובים על קורקינט. אחות במחלקה האורטופדית של אחד מבתי החולים הגדולים בארץ מדווחת שמדי שבוע מגיעים 30 פצועים למחלקה שלה. היא לא סופרת את אלה שטופלו במיון, או שנשלחו למחלקות אחרות.

במקביל צמחה גם מחאה חברתית בנושא, ועיריית תל אביב, שבה הקורקינט הפך למחזה נפוץ במיוחד, תיקנה חוקי עזר עירוניים שמסדירים את פעילותם של מפעילי הקורקינטים השיתופיים: כמה קורקינטים מותר להם להחזיק, איפה לחנות, כיצד לנהוג בלילות.

האם הרוכבים יצייתו לכללים הללו? ימים יגידו, אך דבר אחד בטוח: הקורקינט הוא אמצעי התחבורה הראשון שעימת את ישראל ואת הרשויות המקומיות עם תחבורה חכמה, שיתופית וזמינה. התגובה ההיסטרית מוכיחה שאנחנו רחוקים מאוד מהסדרה ראויה של הנושא. בינתיים, הקורקינט כאן כדי להישאר.

תומר הדר

מקום 77: אליזבת' וורן, סנאטורית, מתמודדת בפריימריז הדמוקרטים

רוצה לפרק את פייסבוק וגוגל

קשה להתבלט בשדה הצפוף של הפריימריז למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית. עם 20 מתמודדים רשמיים, זמן המסך שכל אחד מהם מקבל, אפילו בעימות טלוויזיוני, יכול להתמצות בדקות ספורות. אם מדובר על סיקור שוטף, יש מועמדים שיחסלו קרובי משפחה רק בשביל סינק של 15 שניות ב־CNN. אבל בין עשרות המועמדים, יש אחת שמתבלטת בקביעות: הסנאטורית אליזבת' וורן, שמפרסמת תוכניות פעולה ומצעים מפורטים. היחידה שלא רק מפזרת הבטחות, אלא מפרטת מה היא תעשה, ואיך.

אליזבת' וורן צילום: איי אף פי

אחת ההצעות המעניינות ביותר, זו שגוררת כבר עכשיו עניין מפתיע ותמיכה ממקורות לא צפויים, עוסקת באופן הנכון לדעתה לטפל בענקיות טכנולוגיה כמו פייסבוק וגוגל: לפרק אותן לחברות קטנות יותר וממוקדות בסקטור מסוים, להגדיל את הפיקוח עליהן, ולהגן על צרכנים ועובדים והמידע שלהם.

יש לא מעט בעיות בהצעה הזו, אבל העיקרון שמוביל את וורן נכון וחשוב: צריך רגולציה חזקה ויעילה יותר על החברות. הקנס המגוחך של 5 מיליארד דולר שקיבלה פייסבוק בפרשת קיימברידג' אנליטיקה (כל כך מגוחך שמניית החברה עלתה בתגובה לדיווח עליו) מוכיח שלרגולטורים אין שיניים חדות מספיק.

וורן היא כמעט היחידה שתוקפת את הקשיים שעומדים בפני הרגולטורים, ואנשים מקשיבים לה — לא רק כי היא סנאטורית ותיקה ומוערכת אלא כי היא רואה נכוחה את קשיי המערכת. במאבק הזה יש לה גם בעלי ברית מפתיעים, כמו מייסד פייסבוק כריס היוז, שבשנים האחרונות נהפך ממבקריה החריפים של הרשת והצטרף לקריאה של וורן לפרקה. באקלים הפוליטי האמריקני הפירוק הזה כנראה לעולם לא ימומש, אבל הקו התקיף יכול להביא לשינויים כמו הגברה משמעותית בכוחם של הרגולטורים.

עומר כביר

מקום 78: אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, חברת קונגרס אמריקנית

כוכבת הדמוקרטים החדשה בדרך למעלה

אם היינו מנסים לערוך רשימה של כל האנשים שדונלד טראמפ שונא, לא היו די דפים בעיתון. אבל אם היינו מסתפקים ברשימה המצומצמת של האנשים שטראמפ ממש־ממש מתעב, חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו־קורטז היתה בראש הרשימה.

אלכסנדריה אוקסיו־קורטז צילום: גטי אימג'ס

במובנים רבים אוקסיו־קורטז (שמכונה AOC לפי ראשי התיבות של שמה) היא תמונת מראה של טראמפ: צעירה, פרוגרסיבית וליברלית, בת מיעוטים מהברונקס שבנתה את עצמה בשתי ידיה עד שהפכה לאישה הצעירה ביותר שנבחרה לקונגרס. במובנים אחרים היא תאומה של טראמפ: כריזמטית, משלהבת, וטורפת־על במדיה החברתית.

כמחוקקת, אוקסיו־קורטז מייצגת קו רדיקלי ואקטיבי עם עמדות ליברליות בנושאים כמו איכות סביבה (היא המקדמת המרכזית של הניו דיל הירוק להתמודדות עם משבר האקלים), ביטוח בריאות (תומכת בביטוח אוניברסלי) מיסוי (היא רוצה למסות ב־70% הכנסה מעל 10 מיליון דולר) וזכויות להטב"ים ומיעוטים. היא גם לא חוששת להתעמת עם ההנהגה הדמוקרטית הוותיקה ולערער את ה"סדר המקובל" בדיונים בבית המחוקקים.

בשיח החדש הזה AOC היא חוד־החנית של גל חדש של מחוקקים דמוקרטיים, ובעיקר מחוקקות. לצדה אפשר למנות את חברות הקונגרס אילהן עומאר, איינה פרסלי ורשידה טליב; כולן בנות מיעוטים, שתיים מהן ממוצא מוסלמי. הקשרים הקרובים ושיתוף הפעולה בין הארבע העניקו להן בתקשורת את הכינוי "היחידה" (The Squad). טראמפ מתעב את הארבע ביחד ולחוד, וביולי שיגר לעברן מתקפה גזענית ודוחה במיוחד וקרא להן "לחזור למדינות השבורות ומוכות הפשע שמהן הגיעו".

להצלחה של AOC ו"היחידה" יש השלכות גם על ישראל. אוקסיו־קורטז היא מבקרת נחרצת של המדיניות הישראלית, ובפרט של הכיבוש ופעילות צה"ל בעזה (שאותה כינתה "טבח"). בעבר, הממסד הפוליטי בארצות הברית היה מאוחד בתמיכתו בישראל, אך בשנים האחרונות חל כרסום במעמדה בקרב הדמוקרטים. אם הגל שמובילה "היחידה" יימשך, מצבה של ישראל בקרב מחוקקים אמריקאיים יהיה קשה הרבה יותר.

עומר כביר

מקום 79: הלן דיקסון, נציבת הפרטיות של אירלנד

האישה שיכולה לרסן את חברות ההייטק

הלן דיקסון היתה רגולטורית אפרורית, אלא ששני אירועים שקרו בתחילת 2018 הפכו אותה לכוכבת בינלאומית: הראשון היה פרשת קיימברידג' אנליטיקה, שהציתה עניין גלובלי בפרטיות מקוונת ובהתנהגות של ענקיות כמו פייסבוק וגוגל בתחום. השני היה כניסתן לתוקף של תקנות הפרטיות החדשות של האיחוד האירופי, GDPR, שקובעות כי בענייני פרטיות, סמכות הפיקוח על חברה כלשהי נתונה בידי המדינה שבה נמצא המטה של אותה חברה; כיוון שכמעט כל חברות הטכנולוגיה האמריקאיות הגדולות (למעט אמזון) קבעו את המטה האירופי שלהן באירלנד, דיקסון הפכה בן לילה לנציבת הפרטיות של כל האיחוד.

הלן דיקסון צילום: אוראל כהן

מתוקף תפקידה, דיקסון מנופפת בשוט מעל ראשיהן של ענקיות טכנולוגיה בינלאומיות — אפל, גוגל, פייסבוק, מיקרוסופט, טוויטר, איירבנב, דרופבוקס, ורבות אחרות. התפקיד מעניק לה את הכוח והסמכות להטיל על החברות הללו קנסות ועונשים, לאלץ אותן לשנות פרקטיקות בעייתיות ולחייב אותן להגביר את ההגנה על הפרטיות. ואף שרשמית סמכויותיה מוגבלות רק לאיחוד, ניסיון העבר מלמד שפעמים רבות החברות מיישמות החלטות רגולטוריות בנושא פרטיות גם בצורה גלובלית.

דיקסון טרם הצליפה בשוט, אבל כשתעשה זאת המכה עשויה לכאוב, ולהגיע לעד 4% מההכנסות השנתיות הגלובליות של חברה לכל עבירה. רק נגד פייסבוק לבדה מנהלת הנציבות 11 חקירות נפרדות; והחשבון יכול להיות גבוה.

עומר כביר

מקום 80: אלדד רוטמן, ממייסדי GlassesUSA; עידו גל, מייסד ומנכ"ל, RiskiFied; מיכאל גבאי, ממייסדי Trigo Vision

ההייטק הישראלי עולה על גל האי־קומרס

השינוי העמוק שחוללה אמזון יחד עם עליבאבא הסינית בקמעונות העולמית מתבטא בעליית חברות הסחר האלקטרוני, אי־קומרס, שנהפכו לדבר החם ביותר בהייטק. אך בעוד ששתי הענקיות העולמיות מבצעות את כל הליך הקנייה והשילוח בעצמן, רוב הסוחרים בעולם נדרשים להיעזר בשירותים חיצוניים של חברות סטארט־אפ ייעודיות. שוק האי־קומרס העולמי רושם צמיחה ממוצעת של יותר מ־20% בשנה; בישראל, החברות שעוסקות בתחום עושות צעדים ראשונים, אבל כמה מהן כבר תופסות מקום של כבוד בתעשייה המקומית.

מימין: רוטמן, גל וגבאי. שוק שצומח בקצב של 20% בשנה צילום: יחצ, אוראל כהן

אחת החברות הישראליות היחידות שרושמת הצלחה בתחום הקמעונות באי־קומרס היא GlassesUSA. לצד פלטפורמת מכירה למשקפיים, מפעילה גלאסס גם פלטפורמה נפרדת למוצרי פרימיום, וחברה בת בתחום ה־B2B שמציעה ביטוחי ראייה לעובדים וחברות בארה"ב, כחלופה לביטוח הבריאות הקיים בשוק. ההצלחה סוחפת: לפחות אחד מכל מאה אמריקאים מרכיב משקפיים שיוצרו על ידי החברה הישראלית.

חברה ישראלית אחרת שזוכה להצלחה היא Riskified, שאמנם הוקמה כדי לאתר ולמנוע הונאות ברשת, אך עם השנים קו המוצרים שלה התרחב, והיא נהפכה למובילה עולמית בתחום האי־קומרס. בריסקיפייד הבינו שהקונים מחפשים חוויה רב־ערוצית, המשלבת אונליין ואופליין — מה שמצריך פתרונות טכנולוגיים מתוחכמים.

Trigo היא עוד חברה מעניינת שפיתחה מערכת העוקבת אחרי הקונים בחנות, מזהה מה הם אוספים לסל, ומחייבת אותם בתשלום ביציאה מהחנות מבלי שיידרשו להמתין בתור לקופה. החברה עורכת פיילוט עם רשת שופרסל, וביוני האחרון הודיעה על הסכם שיתוף פעולה עם טסקו, רשת הסופרמרקטים הגדולה בבריטניה.

הגר רבט