דגים גדולים בבריכות קטנות

מתוך יותר מ־230 חברות תעשייתיות בתנועה הקיבוצית על כל הסתעפויותיה, 15 מחזיקות "מדליית זהב" של מצוינות. גם אם מגוון התכונות הוא ייחודי לכל אחת מהמצטיינות, ניתן להציג מאפיינים משותפים המסבירים את הצלחתן: המצטיינות משולות לדג גדול בבריכה קטנה, כלומר, הן מובילות שוק בנישה צרה. נוסף על כך, כולן (למעט שתיים) הוקמו עד אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, וכמחציתן הגדירו עצמן כמשתייכות ל"זרם השיתופי".

הקריטריון החשוב ביותר הוא כושר תחרות בר קיימא: המצטיינות פיתחו יכולות מגוונות סביב גרעין הליבה שלהן, הן פועלות בשווקים שגדולים ומורכבים דיים כדי להרתיע "חאפרים", אך גם קטנים מדי מכדי לעודד שחקנים גדולים מלהיכנס אליהם. יש להן נתח שוק מינימלי של 30% בשוק המקומי, או 20% בשוק העולמי, או שניהם ביחד. הן מפגינות ביצועי צמיחה יציבים לאורך זמן, ותזרים המזומנים שלהן חיובי.

קריטריון נוסף הוא הרווחיות: יש להן בממוצע רווח שנתי מינימלי של 6% על המחזור השנתי. כמו כן, הן התברכו בהנהלה איכותית יציבה. אם נקלף את שכבות הבצל העליונות בביוגרפיה הניהולית שלהן, נמצא בכל אחת מהן עקבות של מייסד מכונן שמנהיגותו וחזונו סללו את הדרך לשנים רבות.

החברות המצטיינות קדמו להקמת הזרם השיתופי ואפשרו את הקמתו - לא להפך. כפי שהוזכר, רוב החברות התעשייתיות הקיבוציות הוקמו בעידן שהסתיים לפני כמעט 40 שנה. גם אם הבקיעים הראשונים של אורח החיים הקיבוצי התחילו לנבוט כבר אז, גלגל התנופה המשיך לנוע. בל נשכח את אותן שנים: החברה הקיבוצית היתה אז האוונגרד שצעד בראש המחנה הציוני, היא היתה עטורה בזרי הניצחון של מלחמת העצמאות, של הקמת הפלמ"ח, של ההעפלה ושל ההתיישבות. התנועה הקיבוצית, יותר מכל קבוצה אחרת בחברה הישראלית, ייצגה את האתוס הציוני במיטבו. כל אלה יצרו עבורה מוקדי כוח והשפעה חזקים מאוד בחברה הישראלית.

השוק הישראלי אז היה מנומנם וחיכה לכוחות שיעירו אותו מתרדמתו. הצירוף של עוצמה פנימית ותדמיתית שהיו טמונים בתנועה הקיבוצית דאז, ושל שוק רעב, הוא שיצר את התופעה הייחודית של התעשייה הקיבוצית. בשום מקום בהיסטוריה לא מתוארת תופעה שבה כפרים חקלאיים מקימים תעשייה מודרנית. אין חולק, אפוא, על הטענה שבנסיבות ההיסטוריות המיוחדות, שום צורת חיים כפרית, זולת הקיבוץ, לא היתה יכולה להקים מקרבה תעשייה.

משבר התנועה הקיבוצית התחיל בשנות השמונים ונמשך עד לפני כמה שנים. התהליך המשברי אילץ חלק ניכר מהקיבוצים לעבור מהערבות ההדדית המוחלטת לערבות הדדית מוגבלת. זה לא היה שינוי שנבע ממניעים אידיאולוגיים. זה היה שינוי של חוסר ברירה, לפי האמרה הידועה "קבצן איננו יכול לבחור". האלטרנטיבה לא היתה להיות קיבוץ מפואר נוסח משמר העמק. האלטרנטיבה היתה חידלון מוחלט תוך הפקרת החברים.

אין להסיק מכך שהמניע להחלטה על הצטרפות לזרם השיתופי היה חומרי. אפשר לתאר את התופעה כמעגל קסמים: אין קיום בימינו לאורח החיים הקיבוצי המסורתי ללא עושר כלכלי, ולא ניתן להגיע לעושר כלכלי על פי אורח החיים הקיבוצי המסורתי. מעטים הצליחו לפרוץ את מעגל הקסמים הזה.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שהתרנגולת שמטילה את ביצי הזהב - הקיבוצים העשירים - קדמה לביצת הזהב שממנה בקעה ההחלטה של חלק מהקיבוצים לשמור על הגחלת השיתופית.

הכותב היה מזכ"ל התנועה הקיבוצית (1993–1996) ומנכ"ל תנובה (1996–2008)

מקום ראשון - מעגן מיכאל

מקום שני - סאסא

מקום שלישי - קבוצת יבנה

מקומות 4-6 - שמיר, משמר העמק, בארי

מקום 7-10 - גן שמואל, יטבתה, מעברות