מקום 3: קבוצת יבנה - "לא הוצאנו כסף שלא הרווחנו"

בקבוצת יבנה, שהיא קיבוץ דתי, מקדשים את העיקרון המכונן של הקיבוץ הישן: "כל אחד לפי יכולתו ועל פי צרכיו, בהתאם לאפשרויות הקיבוץ". האפשרויות כאן הן גבוהות - אך גם הצניעות. מדובר באחד הקיבוצים המבוססים ביותר, שלא לומר קיבוץ עשיר, עם צליל קפיטליסטי שהבריות כאן אינן מחבבות בלשון המעטה.

-

לכאורה, אמצעי הייצור המפרנסים 800 איש אינם כה בוהקים: מפעל השעונים עדי, שהוקם לפני כ־25 שנה, מייצר, מרכיב וסוחר במותגים. המפעל מוכר בעיקר ללקוחות מוסדיים ועל פי הערכות בשוק הוא אחראי לכרבע ממחזור ההכנסות הכללי של הקיבוץ. מפעל השימורים הוותיק, שימורי יבנה, מחמיץ ירקות ומייצר שמן זית.

אבל מעוז הכלכלה המקומית נותר החקלאות: גידולי שדה, רפת, מכון תערובות אזורי ובעיקר לולים ומדגרה המספקת 20% מצרכי השוק הישראלי. אפרוחי פטם (40 מיליון בשנה), אפרוחי הודו באמצעות חברת יפה הוד (בשותפות עם כפר עציון), לול רבייה מקומי (140 אלף מטילות) ובעלות בחברת לולים כנפי הנגב באזור משאבי שדה. "אין כאן 'תאגידים'. יש רק 'ענפים', כמו לפני 30 שנה", מחייך משה ליבר, רכז המשק, השומר את היקפי המחזור השנתי קרוב לחזה, אבל מוכן להודות כי הוא מגיע ל"מאות מיליוני שקלים". על פי הערכות בשוק מדובר בכ־200 מיליון שקל.

יבנה לא ידעה מורדות. מאז שנות החמישים היא נחשבה "קיבוץ חזק". "פשוט כי אנחנו חיים באיזון", מסביר ליבר, "מעולם לא הוצאנו כספים שלא הרווחנו". גורמים בתנועה הקיבוצית מהללים, כמעט מלאי הערצה, את כושר הניהול ויכולות צבירת הנכסים הפיננסיים "אף על פי שאין ביבנה תעשייה נוצצת והרבה 'ברזלים'", מדגישים שם.

המורשת של יעקב גדיש

את חוסנה הכלכלי חייבת הקבוצה, כנראה, לאופי הייקי של מייסדיה, בני דת משה גרמניים מ"ברית חלוצים דתית". הגרעין שהתיישב בפתח תקווה ב־1931 תחת השם "רודגס" עלה עשר שנים מאוחר יותר לצד צעירים מאיטליה, הולנד ומזרח אירופה לנקודת הקבע שבסמוך לאשדוד. באותה תקופה אנשיו חויבו לקוד הברזל: חייה ממה שיש, התרחק מהרפתקאות פיננסיות וחסוך לעתיד לזמנים קשים יותר, מוטיב שחוזק לימים עם הצטרפותו לקבוצה של הכלכלן יעקב גדיש.

לא נפגעו מהמפולת ב־83'

גדיש, הסמל המקומי, נחלץ בעור שיניו כאשר היה ילד בן שמונה מאימי מלחמת העולם השנייה. שנים שימש גזבר הקבוצה, ניהל את האגף המשקי של תנועת הקיבוץ הדתי, ובין השנים 1981–1984 כיהן כראש אגף התקציבים במשרד האוצר. גדיש היה זה שהרחיק את יבנה מכל "חגיגות הבורסה" בראשית שנות השמונים. כסף, גרס, עושים מעבודה. השקעות פיננסיות נועדו רק לשמור על ערכו. ואת הערך שמר וצבר בעיקר בקרן גמל סולידית, "שיבולת", שאליה הצטרפו מרבית הקיבוצים הדתיים.

קבוצת יבנה צילום: עמית שעל

ביבנה התרחקו לאורך השנים מהשקעה במניות, במיוחד מניות של חברות שאינן "שומרות שבת" מה שהביא לכך שהרכיב המנייתי בקרן הוא באופן מסורתי נמוך מאוד. מבנה ההשקעה הסולידי אמנם גרר ביקורת מצד החברים בתקופות של גאות, כאשר הקרן הציגה ביצועים נמוכים ביחס לקרנות אחרות. אולם, בתקופות השפל בבורסה, לא נרשמו הפסדים גדולים בקרן והיא חצתה בשלום את כל המפולות בבורסה, גם את האחרונה.

ב־1988 הקים גדיש את חברת "יבין - שירותים כלכליים ופיננסיים" לייעוץ כלכלי, חברה שביצעה עבודות רבות עבור מוסדות ממשלתיים וההתיישבות העובדת. ב־26 ביוני 2005 אישרה ממשלת ישראל את המלצות דו"ח גדיש, הוועדה לרפורמה במינהל מקרקעי ישראל. גדיש עצמו נפטר בטרם מיצתה הוועדה שבראשה עמד את המתווה הסופי של החומר שעל בסיסו צמח בימינו חוק שנוי במחלוקת.

גדיש היה ממקימי הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית בשעה שהתרגשו עליה הצרות הכלכליות והתעצמו רוחות השינוי. בכך נתן ביטוי אותנטי לעמדת יבנה שגם היום, כ"שמורת טבע", 350 חברים וכ־400 ילדים מקיימים חיי שותפות ושוויון מלאים; שומרים על פשטות וענייניות בהתנהלותם.

למרות היכולות, אין כאן טירות מנקרות עין ולא מכוניות פאר. התקציב המשפחתי הצנוע יחסית (2,000־3,000 שקל למשפחה) הוא בבחינת "כסף כיס" ואינו מבטא את כל "הסל" כולו.

מפעל החמוצים בקבוצת יבנה צילום: עמית שעל

אין כאן כמעט הפרטה ("הכי נמוכה בארץ"). לא במזון (שלוש ארוחות ביום), לא באנרגיה (רכב, חשמל), ולא בשירותי רפואה, חינוך ותרבות. מוצרי יסוד כמו סוכר, קמח ומוצרי חלב (מהמחלבה המקומית) ניתנים ללא התחשבנות. כמו כן, הקיבוץ מעניק לחבריו מענק שנתי לצורך נסיעה לחו"ל אשר עומד בממוצע על 1,200 שקלים. "בונוס" שנתי לא מקבלים כאן בשלב זה, אבל בשנה שעברה - אולי כ"ספתח" לעידן חדש - חולק פדיון של כ־50% ממניות הקיבוץ בתנובה כבונוס לחברים (כ־10,000 שקל לחבר), לא בלי להדגיש כי 10% מהאחזקות הועברו, בשם הקיבוץ, למטרות צדקה.

משקיעים בדור העתיד

הרחבת יחידות הדיור קיבלה תנופה רק בשנים האחרונות והושקעו כמה עשרות מיליונים בבניית דירות של 100 מ"ר למשפחות עם שלושה ילדים ומעלה. אלה ללא ילדים מסתפקים בינתיים ב־70 מ"ר. על הרחבות פרטיות או על "שיוך דירות" כלל לא מדברים כאן. יש בריכה, מתקני ספורט, לטובת פעילות תרבותית ציבורית שוטפת מתכנסים בחדר האוכל, אבל לא חוסכים בהשקעות בדור העתיד.

בקבוצת יבנה גאים במערכת החינוך המקומית מגיל אפס ועד לתיכוניים (של קבוצת יישובים דתיים בדרום), ומעניקים לבניהם את האפשרות להשלים 15 שנות לימוד. מי שהגיע לגיל 30 ומסיבות שונות לא ניצל את המענק מקבל את הכסף לצרכיו. ולא רק הצעירים. הוותיקים מבוטחים בפנסיית יעד מהגבוהות בתנועה הקיבוצית - 7,500 שקל (לא כולל ביטוח לאומי).

מקום ראשון - מעגן מיכאל

מקום שני - סאסא

מקומות 4-6 - שמיר, משמר העמק, בארי

מקום 7-10 - גן שמואל, יטבתה, מעברות

אריק רייכמן - דגים גדולים בבריכות קטנות / דעה