כדורגלן לכדורגלן זאב: על הבעיות המרכזיות של השחקן הישראלי

אם פעם חשבנו שהיתרון של השחקן הישראלי הוא בצד הטכני, כיום כבר ברור לרבים שטכניקה זו היכולת להשתלט על כדור ולשחרר אותו בצורה מהירה ומדויקת, ובזה בדיוק לוקה השחקן הישראלי. מה שנחשב עד לא מזמן כיתרון יחסי שלנו בים החסרונות, מתגלה כבעיה מרכזית. אם הבעיה מתחילה להתבהר, מדוע אנחנו לא רואים מגמה של שיפור, ותהליך ההידרדרות שלנו יחסית למדינות אחרות רק הולך ומחריף? בכתבה זו מוצעת זווית ראייה תרבותית-חברתית להסבר התופעה.

שחקני מכבי חיפה. לא מוסרים חזרה? צילום: אפי שריר

תחשבו על כדורגלנים ישראלים מובילים שיצאו לאירופה וחוו שם הצלחה; כמעט כולם בחלק האופנסיבי, רובם הציגו כדורגל עם ברק (חיים רביבו כדוגמה מייצגת) ולמעט מקרים בודדים כדוגמת רוני רוזנטל או תומר חמד, אותם שחקנים זוהו בתחילת דרכם כניחנים בטכניקה אישית גבוהה לעיניים ישראליות. במלים אחרות, רצוי להיות שחקן התקפי פנטזיסט כדי לבלוט בנוף המקומי, אחרת תבלע באפרוריות. שחקן הגנה? זה לא מספיק נוצץ. שחקן שמסוגל להשתלט על הכדור תחת לחץ ולשחררו במהירות לכתובת הנכונה? לא ממש מהלך חכם, אם יש מידה של אמת בדברי ואצק. מה שיותר מטריד הוא שואצק ותומר חמד מציבים לנו מראה מול העיניים, ולא רק בכדורגל.

מה הכוונה? עד לפני 3 שנים הייתי מנהל משאבי אנוש באחת מחברות ההייטק הישראליות המובילות. כל רבעון בחרנו עובדים מצטיינים שעשו "מעל ומעבר". פעמים רבות הענקנו את הפרס לאותם מהנדסים שעשו לילות כימים בפתרון תקלה במוצר כשגורל הקשר עם הלקוח עמד במבחן יחד עם מיליונים רבים של דולרים שהיו על כף המאזניים. היצירתיות הישראלית והיכולת להתגייס בזמן משבר הצילו אותנו לא פעם ולא פעמיים. נשמע מוכר? כן, אותם מהנדסים מבריקים, המקבילים לברקוביצ'ים ולחיים רביבויים היו שם כדי לחלץ את החברה, אבל היוו פתרון לפיתוח מוצר לא יציב שגרר בעיות תמיכה קשות.

ואת מי היה קל לפספס? את אותם מהנדסים שפיתחו מוצר יציב, שעבדו בהרמוניה עם חבריהם והובילו בלי רעש וצלצולים לרווחים רבים ולשביעות רצון לקוחות. זאת אותה תרבות של "גיבורי העל" שמתוגמלים על כך ש"הצילו את המולדת", אבל באותה נשימה אינה מעבירה מסר ניהולי מספיק מאוזן שמחזק גם את המהנדסים האיכותיים האחרים שהם המקבילים לשחקן שתורם להנעת כדור יעילה ומהירה תחת משמעת קבוצתית, לשחקן שמשבש התקפה בגלל מיקום נכון ויכולת לצפות את המתרחש, או לשחקן עם התנועה ללא כדור שפותח אופציות מסירה. אנחנו הופכים לחברה שמתגמלת "גיבורי על" על חשבון עבודה צוותית, יעילה ותכליתית. אינדיבידואליזם וצוותיות לא חייבים לסתור זה את זה, ראו את הקבוצות של פפ גווארדיולה, אבל לא בכדי אין הרבה מאמנים כמוהו.

הכדורגל כמראה לחברה משקף בצורה חדה תהליכים אלו והתוצאות שבגינן. אנחנו לא המצאנו את "מחלת האני" ואת בעיות האגו הנלוות (ראו ערך פריז סן ז'רמן) אבל אנחנו פשוט לא מצליחים לצאת מזה ומדרדרים את עצמנו עמוק למטה.

בעיות תרבותיות וחברתיות קשות לפתרון כיוון שהן צריכות להיפתר גם מלמעלה בראש הפירמידה, וגם מלמטה בחינוך. כאשר ראש הפירמידה הוא מקצועי ולא פוליטי - יש אפשרות להתמודד עם צרת האינטרסים, אבל כאשר הוא פוליטי - האינטרסים הם חלק מהחבילה. גם כאן לא המצאנו את הרעה החולה הזאת אבל נראה שכאן היא תופסת מקום מוביל. רואים את זה בשחיתות ברשויות מקומיות ובשרשרת של הרשעות מביכות של נבחרי ציבור. הגענו כבר למצב שאנשים טוענים שלא יקרה כלום אם נבחר ציבור ייקח קצת לכיס הפרטי שלו כל עוד הוא עושה עבודה טובה. "הרי כולם עושים את זה", הם אומרים, וזו כבר לגיטימציה שסופה בריקבון של החברה הישראלית. ומה לגבי חינוך? זה כן בידיים של כל אחד מאיתנו אבל גם זה עם סימן שאלה גדול, כי במציאות הנוכחית לא בהכרח משתלם לפרט "לשחק קבוצתי", ולא רק בכדורגל. אבל הרבה פחות משתלם להמשיך במצב כפי שהוא כיום, ואת זה מבינים כבר לא מעט אנשים. אולי ההבנה הזאת תגרום לשינוי חברתי שיובל על ידי הכדורגל. ואולי לא.

הכותב הוא יועץ ארגוני בספורט ובחברות עסקיות, ומוביל תוכנית מנהלים ספורטיביים