$
ספורט ישראלי

"מחלת היותר" יכולה לחסל את הפועל באר שבע

קלאודיו ראניירי הוא הקורבן הבולט ביותר של המחלה שפט ריילי זיהה אצל אלופות. מה הפועל באר שבע צריכה לעשות כדי להימנע מהתדרדרות במצבה?

אוריאל דסקל 09:2805.03.17

בספרו "שואוטיים" פאט ריילי, שזכה באליפויות כמאמן בלוס אנג'לס לייקרס ומיאמי היט וגם כג'נרל מנג'ר במיאמי, טבע את המנוח "מחלת היותר" ("the disease of more"). "הצלחה היא בדרך כלל הצעד הראשון לכיוון אסון" כתב ריילי שסיפר שאחרי האליפות של הלייקרס ב-1980 "כולם בקבוצה עברו למחשבה אנוכית". לפי ריילי, השחקנים שבשנת האליפות הקריבו מעצמם לטובת ניצחונות כקבוצה, הגיעו לעונה החדשה כשהחשיבה שלהם שלהם מבוססת על איך הם משיגים תגמול כאינדיבדואלים. לפי ריילי, שחקנים רצו יותר כסף, יותר כבוד, יותר זמן על הכדור, אפילו יותר זמן בבית של ג'ק ניקולסון. "כולם רצו יותר כסף, יותר הכרה. בסופו של דבר הם איבדו פרספקטיבה והפסיקו לעשות את הדברים הקטנים שהפכו את הקבוצה לקבוצה מנצחת". הקבוצה קרסה והפסידה בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

 

מוראל של ראניירי. הווארד סי סמואלס, פסיכיאטר וסופר מלוס אנג'לס, מכנה את התופעה "החיה שבפנים מוראל של ראניירי. הווארד סי סמואלס, פסיכיאטר וסופר מלוס אנג'לס, מכנה את התופעה "החיה שבפנים צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

"מחלת היותר" מתחילה כבר ברגעי ההצלחה עם "מחלת האני". ריילי כתב: "כשמתחילים לעבוד עם קבוצה, לפני שהם מנצחים, הקבוצה 'תמימה'. עם התנאים נכונים, הם עובדים ביחד, הם מגנים אחד על השני ועובדים על מטרה משותפת. זה נקרא 'טיפוס תמים'". לפי ריילי כשקבוצה מנצחת והתקשורת שמה לב ומעניקה תשומת לב לשחקנים, הקשרים הפשוטים בין השחקנים מתחילים להיחלש. "שחקנים מתחילים לחשב את החשיבות של עצמם. 'החזה שלהם מתנפח' ותסכולים מתחילים להופיע בחדר ההלבשה. ביחד איתם גם האגו מתרומם ומתחיל להשפיע על קבלת החלטות. "זה יכול להרוג קבוצה בכל שנה, בכל רגע".

 

ריילי: "ברגע אחד, מה שמעניין אותנו זה ההכרה בך, הדברים שאתה מקבל ולא הקבוצה. למרות שאלו לא הדברים שהביאו אותנו להצלחה. השחקן חושב שהוא צריך את הכסף הזה, את התואר הזה, את תשומת הלב מהתקשורת - לא הקבוצה."

 

זה לא ממבו ג'מבו של מאמן כדורסל שמנסה להסביר את הכישלונות שלו. הווארד סי סמואלס, פסיכיאטר וסופר מלוס אנג'לס, מכנה את התופעה "החיה שבפנים". "אני רואה אנשים שהם מאוד מוצלחים. שיש להם הכל: תהילה, כסף, משפחה, קריירה, אבל זה לא מספיק. כאילו הנפש שלהם מזוהמת. שום דבר לא מספק אותם. הם מחפשים הרבה יותר, למרות שיש להם הכל. זו מחלת היותר".

 

סמואלס מקשר את זה ל"ערכים מערביים", שתמיד צריך להיות "גדול יותר, טוב יותר, מהר יותר" ושאנשים תלויים הרבה יותר מדי בגירויים חיצוניים וחומרנות - אאודי חדשה, למשל - כדי להגדיר את עצמם. וזה נוגד את הצורך הכי בסיסי-אנושי לחיים שקטים ובטוחים. "נזירים בודהיסטים יכולים לעשות משהו אחד באותה צורה במשך שנים וזו מסיבה אחת בלבד: תנועה רפטטיבית", כותב סמואלס. "זה יכול להיות הכל, ליטוף כל או חתול, או ריצה כל בוקר. זה משהו שמסייע לשחרר אנדורפינים וסֶרוֹטוֹנִין, שגורמים לנו להרגיש הכי טוב. אנשים שרוצים 'יותר' מוותרים על הדברים הפשוטים הללו".

 

אפשר להגדיר תנועה רפטטיבית גם כאימון. וברגע שבקבוצה יש מגפה של "מחלת היותר" ו"מחלת האני", שחקנים זונחים את האימונים, משקיעים בהם פחות וכפועל יוצא גם היכולות שלהם על המגרש מתדרדרות.

 

בשבועות האחרונים אנחנו רואים יותר ויותר התעסקות ב"אני" במקום ב"אנחנו". האבא של מאור בוזגלו, האמא של בן שהר, טוני וואקמה רוצה להחזיק יותר בכדור, ג'ון אוגו רוצה לנהל יותר את המשחק, אליאניב ברדה רוצה יותר דקות משחק והקשרים הבינאישיים החזקים שעליהם ביססה באר שבע את הדומיננטיות שלה נחלשים. בשבועות האחרונים אנחנו רואים יותר ויותר התעסקות ב"אני" במקום ב"אנחנו". האבא של מאור בוזגלו, האמא של בן שהר, טוני וואקמה רוצה להחזיק יותר בכדור, ג'ון אוגו רוצה לנהל יותר את המשחק, אליאניב ברדה רוצה יותר דקות משחק והקשרים הבינאישיים החזקים שעליהם ביססה באר שבע את הדומיננטיות שלה נחלשים. צילום: אורן אהרוני

 

לסטר באנגליה, באר שבע בישראל?

 

הדברים הללו מסבירים מדוע יש קבוצות שיכולות לזכות באליפות בשנה אחת ובשנה שאחרי להיראות כמו כלום. אלו הסברים גם למדוע כל כך קשה לייצר שושלת בספורט וכשזה קורה, זה קורה כי ההרכב האנושי של הספורטאים בחדר ההלבשה הוא מיוחד ונדיר. ניתן גם לשער שיש דרגות של "מחלת היותר". לא כל "הידבקות" היא קטלנית. עם זאת, כשהקשרים בין השחקנים הם האלמנט הכי חשוב בהצלחת הקבוצה, זו בעיה רצינית.

 

לסטר סיטי, למשל, קרסה בגלל מחלת היותר. השחקנים קיבלו הצעות שסובבו להם את הראש, הבעלים הרגיז את אנשי המועדון כאשר העניק לכל שחקן BMW במתנה ושכח לצ'פר את שאר העובדים, קלאודיו ראניינרי הפסיק להקשיב לשחקניו והיחסים בינו לבינם התדרדרו. רק סכנת הירידה ושוק רציני למערכת, פיטורי המאמן שהוביל אותה לאליפות היסטרית, הצליחו להחזיר את הרוח הלוחמנית לקבוצה.

 

האם הפועל באר שבע גם כן לקתה במחלת היותר? כל עוד הם התחרו באירופה - נראה היה שהם מצליחים לשמור על גיבוש וריכוז. בקבוצה אף דיברו על כך ש"אירופה משאירה אותנו בפוקוס" - אבל בשבועות האחרונים אנחנו רואים יותר ויותר התעסקות ב"אני" במקום ב"אנחנו". האבא של מאור בוזגלו, האמא של בן שהר, טוני וואקמה רוצה להחזיק יותר בכדור, ג'ון אוגו רוצה לנהל יותר את המשחק, אליאניב ברדה רוצה יותר דקות משחק והקשרים הבינאישיים החזקים, שעליהם ביססה באר שבע את הדומיננטיות שלה, נחלשים.

 

מה עושים נגד המחלה? בלה גוטמן, המאמן האגדי של בנפיקה וקבוצות רבות אחרות, היה אומר שאחרי שלוש שנים מאמן צריך לעזוב את הקבוצה או לבנותה מחדש. אלכס פרגוסון, מאמן מנצ'סטר יונייטד, גם כן דיבר על שינויים והדגיש הכנסת דם צעיר לסגל. גרג פופביץ' מדבר על חזרה לבסיס בכל אימון, משהו שמזכיר את  אותה רפטטיביות נזירית שסמואלס דיבר עליה. ופט ריילי דיבר על כנות כתרופה היחידה.

 

נראה שבשביל לשמור על האליפות שלה - הפועל באר שבע תצטרך להתגבר עם מחלת היותר ומחלת האני. ובכל מקרה, נראה שהיא תצטרך לעשות שינויים גדולים בקיץ.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x