דבר גדול קרה

שתיים לפנות בוקר, שקט וחשוך מחוץ לבועת האור של מנורת הלילה, זה רק אני והספר שהנחתי עכשיו על השמיכה כדי לעצור לרגע, לנשום עמוק, לשמר לעוד כמה שניות את התרוממות הרוח והפליאה הגדולה.

אני נרגש משום שנתקלתי ללא הכנה מוקדמת במעשה אמנות אמיתי. כמו שורש אוויר שיורד מעץ טרופי עבות אל הנהר הזורם של חייך, אינך מצפה לו אבל ידך שנתקלת בו במקרה נאחזת באינסטינקט ולמשך כמה שניות אתה מתרומם בעזרתו, מוציא את הראש מחוץ למים, נושם מלוא הפה ומתבונן סביבך. יפה שם בחוץ, אתה מצליח לומר, כבר שכחתי כמה יפה יכול להיות, לפני שהיד נחלשת ומשחררת ואתה צולל בחזרה אל זרימת היומיום הבנאלית.

"עשרה בדצמבר", קובץ הסיפורים הראשון של ג'ורג' סונדרס שתורגם לעברית, הוא חתיכת שורש אוויר. העוצמה המטלטלת שלו אינה טמונה דווקא בדיוק המילולי או ביכולת לצייר עולם מלא בכמה פסקאות קצרות. כאלה יש לא מעט כותבים. כוחו טמון בשילוב הנדיר של כישרון ותעוזה. סונדרס בוחר להישאר נועז במקום שבו אחרים מתחנפים, והוא עושה זאת באופן כמעט חתרני. הוא אינו חושש לאתגר את קוראיו, עד שלעתים רק אחרי כמה עמודים טובים אתה מצליח להפנים את חוקי השפה שהומצאה בעבור הסיפור האחד המסוים הזה, ובחלוף עוד זמן אתה מצליח לזהות את נקודת המבט של הדובר שממנו בוקע הקול בסיפור המסוים הזה, ולאט לאט חלקי הפאזל של העלילה השבורה הולכים ומתגבשים בראשך, עד שכאשר אתה מבין סוף סוף לאן הוא הוליך אותך התחושה היא כאילו יד נעלמה לופתת לפתע בגרונך. ואז אתה מניח לרגע את הספר, ונושם עמוק.

מעבר להתרוממות הרוח והפליאה שביצירה עצמה, התעוזה הנדירה של סונדרס מאירה את הבנאליה והחנופה שמרחפות מעל רוב התרבות הפופולרית שאנחנו צורכי צילום: אי פי איי

העסק המופלא הזה מצליח לעבוד היטב ואינו הופך לתעוקת זרם תודעה משום שסונדרס הוא כותב עם עמדה מוסרית מגובשת. יצירה בעלת משקל דורשת עמדה כזאת, וכל סיפור של סונדרס נובע מהתבוננות ביקורתית חדה על העולם שבו אנחנו חיים - לרוב באמצעות שילוב אפקטיבי של אלמנט פנטסטי מהעתיד הקרוב מאוד. אלא שסונדרס משכיל לא להפוך למטיף מוסרי. הוא נשאר מספר מיומן ורחום שאוהב את גיבוריו האומללים ואינו מתיימר להציע פתרון קסם לקשייהם. ככה זה, החיים הם עסק מורכב ולעתים מאמלל ממש. ואין פתרון קסם.

לא עברתי לכתוב מדור ביקורת ספרות. אני מתעכב על סונדרס משום שהתעוזה הנדירה שלו מאירה את הבנאליה והחנופה שמרחפות מעל רוב התרבות הפופולרית שאנחנו צורכים. או, בניסוח אחר, בצהרי שישי האחרון נקלעתי מבלי דעת ל"דבר מצחיק קרה", הצגת הלהיט העכשווית של הקאמרי.

מדובר ב"קומדיה מטורפת עם עלילה מדהימה בהפתעותיה, נוטפת חשקים, יצרים, הומור ורגעים ליריים מרגשים", כהגדרת הקאמרי, "קרקס מטורף שהולך ומסתבך בעלילה משעשעת ומפתיעה, גדושת תחבולות וחבלות, מעבר לכל דמיון". ובכן, אם תעוזה אמנותית היא שורש אוויר, חנופה אמנותית היא רפש מחנק. ו"דבר מצחיק קרה" היא חתיכת חנופה בנאלית בקנה מידה אוניברסלי.

במשך שעתיים בערך אתה חשוף לשילוב בלתי ייאמן - כאילו מכונת זמן שפיתח מאיר רמז החזירה אותך לראשית האייטיז - של עלילה מופרכת המוגשת כמחווה לקלאסיקה רומית, הומור סלפסטיק רדוד, בדיחות המבוססות על רמיזות מיניות, משחקי מילים א־לה סטנדאפיסטים מהמגזר הדתי לאומי, צחקוקים על נטיות מיניות, סרסור בעל מבטא רומני, אשה אקסצנטרית שמשמניה הם חלק מהבדיחה, בעל כנוע אך שטוף זימה ופרק שלם (או שמא נצח) של שירה וכוריאוגרפיה המוקדש לחשיפת מכמניהן של חמש רקדניות המגלמות זונות. וכל הטוב הזה מוגש כשמעליו מרחף - באמת מרחף - כמעט בכל רגע נתון שחקן או רקדנית, שמתרוממים אל התקרה באמצעות חבל או טרפז, כאילו ניצחון על כוח הכבידה הוא הישג תיאטרלי השקול להופעת אורח של לורנס אוליבייה.

"דבר מצחיק קרה" כשלעצמו אינו שווה שנתעכב עליו. הוא רק מייצג אקטואלי של תרבות פופולרית שמאכילה את צופיה בכפית, לא לפני שהיא לועסת בעבורם את המזון כדי שלא יידרשו חלילה לאיזו תנועת פה רצונית שעלולה לעורר הרהור.

זה אפילו אינו מוסתר, אלא נעשה במופגן, אג'נדה מוצהרת. שיר הפתיחה של המופע מכריז על "ערב ברוגע, ערב בטוגה, ערב ללא משקל, קומדיה רבותיי! ערב סימפטי, באתי - הלכתי, ערב נעים וקל". והוא חוזר ומתחייב לא לגרום לך להשתמש באיבר שבין אוזניך, שכן מדובר ב"ערב בלי איזְם, בלי איכותיזם, כל רצינות ליאור תושלך!".

לצחוק זה מעולה, אני בעצמי עושה את זה לפעמים. אלא שמתחת לאמירה הלגיטימית לכאורה של "באנו רק לצחוק" מסתתרים חנופה לקהל וויתור על כל ניסיון לומר משהו. לא משהו קונטרוברסלי, סתם משהו, כמו פעם, עם תוכן ומשמעות. זו תרבות שטוחה שכופה את עצמה, שמכריחה אותך לצחוק או להתרגש, לפי העניין של יצרניה, והתיאטרון אינו בהכרח המייצג הבולט שלה. מייצגים מובהקים יותר אפשר למצוא מדי ערב בשעות הפריים טיים.

ועדיין, לא הייתי מתעכב על הספקטקל של הקאמרי אלמלא הייתי מגלה שבחודשיים הקרובים מתוכננות עוד 20 הופעות, כולן באולם הגדול. פוטנציאל של 20 אלף בני אדם, שיצטרפו לאלפים הרבים שכבר צפו עד כה. עשרות אלפי אנשים שעלולים לחשוב שהם עשו משהו תרבותי, מרחיב דעת. לחשוב שהם חזו באמנות.

תרבות נמוכה מול גבוהה היתה מאז ומעולם. אבל כאשר הקאמרי, המתהדר בהיותו "אחד משני התיאטרונים המובילים", אוסף את קאדר השחקנים הגדולים שלו למחזמר כה קל משקל, וכאשר הוא מפרסם ומשווק אותו כיצירה קלאסית שאסור להחמיץ, הוא יוצר אצל הצופים תחושה שהם חוזים בדבר מה חשוב ובעל ערך. זו כמובן טעות, אבל ההשלכות שלה עלולות להיות רחבות הרבה יותר משעתיים של שעמום.

אני מניח שרובכם כלל לא נתקלתם ב"עשרה בדצמבר" (הוצאת כתר), שיצא לאור בסוף 2013. הוא אינו מככב ברשימות רבי־המכר ותתקשו לאתר אותו בחנויות. הבלחה רגעית, שהצלחתה המסויגת בקופות משמעותה היא שלא סביר שנקרא עוד סונדרס בעברית בשנים הקרובות. זה ישאיר אותנו בעיקר עם ספרי ה"החנף לקורא" ו"רגש את המעלעל", שמכסים את המדפים לפני ואחרי חוק הספרים. פחות אנשים ידעו שקיימת גם אמנות כזאת, שמאלצת אותך לחשוב וגורמת לך לרגעים להתרגש באמת, לא משום שאמרו לך. במקום זה אנשים ילכו לקאמרי ויחשבו ש"דבר מצחיק קרה" זה מצוין ממש.