בסוף כל משפט באנגלית יושב יהודי עם טרבלינקה

מיאמי ביץ', מאי 2016

בכניסה למיאמי ביץ' אתה מפקיד את המוח. הוא לא יהיה דרוש לך בימים הקרובים. אם הגעת עד הפינה הזאת של אמריקה, זה לא כדי לחשוב. בערב, לאורך שדרות קולינס, שָלוּק שמש ועם איבר חשיבה מושבת, לא תצליח למחוק חיוך דבילי לנוכח אינספור גופות שחומים איכותיים שמגדירים מחדש את המיזוג אדם־מכונה, ישובים בלמבורגיני שנתפר סביב מותניהם, ברולס רויס מוזהב שרותך לקוביות הבטן שלהם, במוסטנג מנומר שניזון מפעימות לבם, נוסעים הלוך ושוב, הלוך ושוב, עד שתעלה השמש או מישהי.

למחרת בבוקר, על חוף הים הלבן להדהים, הסדרן המקומי מבקש 55 דולר על כיסא ים ושמשייה. "חמישים וחמישה?" אני חוזר אחריו, שמא המבטא הלא לגמרי ברור גרם לי להכפיל פי 10. "פיפטי פייב", הוא פולט שוב באדישות ומתפנה לטפל במי שיכול להרשות לעצמו.

שני קילומטר צפונה משם, סימפטי בהרבה, אנחנו פוגשים את לאורו אלמדיה — מציל, משכיר קיאקים, וגולש בכל שאר הזמן. הוא מספק לנו ערכת גלישה למתחילים, שזה קיאק, שני משוטים וליטר קרם הגנה, ושולח אותנו לים החלק. כשאנחנו חוזרים, אלמדיה מספר שהוא גולש מאז שהוא זוכר את עצמו, ושבמרדף אחר הגלים כבר הגיע לאוסטרליה, לדרום אמריקה ולחופים במזרח אסיה. המראה שלו הולם את הסטריאוטיפ: רזה, מזוקן, צרוב שמש, מקועקע, ובבגד ים כחול וכובע מצחייה הוא נראה כמו מאט ג'ונסון שנשאר על החוף עוד 20 שנה אחרי “יום רביעי הגדול”.

קטע מתוך גן התענוגות הארציים של הירונימוס בוש. תמונת רקע מדויקת לזמן הזה צילום: איי אף פי

החוף ריק והשיחה מתגלגלת עד ל"אנחנו מישראל" (כלומר אני, הבן שלי כבר מאמריקה), וחיוך רחב עולה על פניו של אלמדיה. גולש ושחום ככל שיהיה, גם הוא יהודי, ממש כמונו. סבא שלו, מתברר, לא היה יורד ים אלא יצרן מומחה של שעוני קוקייה מבוואריה, שהספיק לברוח לפני המלחמה הגדולה והתגלגל עד לברזיל. שם לאורה נולד ומשם היגר בהמשך למיאמי ביץ', לגלישה, ולבסוף לבוטקה המבהיק שלו על החוף. נדרשו לא יותר משלוש דקות שיחה נוספות וכולנו כבר הבענו צער יהודי כן על אחיו של הסבא, שלרוע המזל לא הספיק לברוח בזמן וסיים את חייו במחנה השמדה. במיאמי, בסוף כל משפט באנגלית יושב יהודי עם טרבלינקה.

בלילה, בחדר המלון, אחד שעונה לשם דונלד טראמפ יעליב בשידור חי בכל ערוצי החדשות נשים, מיעוטים ומנחות טלוויזיה. אני אשב מול המסך ואצטמרר לנוכח מה שלא אוכל להגדיר אלא "קוריוז ריאליטי שיצא משליטה". בחוץ המכוניות האנושיות של שדרות קולינס ימשיכו לסוב סביב עצמן במפגן ראווה ספירלי, אדישות לזהותו של המנהיג הבא. כמה ימים אחר כך, כשיוחזר לי המוח לפני העלייה למטוס, ידווחו במהדורות החדשות שטראמפ עקף לראשונה את קלינטון בסקר בחירות ארצי.

קיבוץ אילון, דצמבר 2016

"זאת מוזיקה שממתינה למוות", מגדיר פרופ' תומר לב את הקטע שהאזנו לו רגע קודם. "ברהמס כבר ראה הכל, הלחין הכל, נשבע לחדול לָנֶצח, ואז חזר עם פרץ יצירות אחרון שבהן הסונטה לוויולה ולפסנתר בפה מינור. אתם בטח מרגישים כמה שהיא עצובה". לב עומד על הבמה, עוצר את שני הנגנים, מפרק את היצירה לחתיכות, מרכיב מחדש, מצייר בקווים עזים את משחק התפקידים בין הכלים, שולח אותם לנגן שוב ושוב, עד שגם להדיוטות כמוני ברור כמה שהיא עצובה.

אבל לא עצב אוחז בך, אלא השתאות. אתה מתמלא פליאה. גם לנוכח המוזיקה השמימית, אבל בעיקר אל מול כוחה הסוחף של תשוקה לדָּבר. עומד אדם על הבמה, וכל כולו נתון לדבר עצמו. דעתו אינה מוסחת, הוא קשוב לכל ניואנס, מזמין אותך להצטרף אליו, ואתה מצטרף. התשוקה מהלכת קסם.

זה לא קל. שלושה ימים של סמינר "קשת אילון" לנגני כינור צעירים דורשים ממך התנהלות שמנוגדת לאינסטינקט שהטמעת בשנים האחרונות. למעשה, הם מציעים התנגשות חזיתית עם קצב הגירויים שהורגלת בו. אתה נדהם לגלות כמה זה קשה. בחוץ קור אירופאי, ערפילים עוטפים את הרי הגליל העליון, ובכל פעם שאתה מסתופף באחד האולמות החמימים נדרש ממך בתמורה קשב מוחלט. הסחת הדעת אינה מותרת. ארבעת פרקי רביעיית כלי קשת מספר 1 של צ׳ייקובסקי, למשל, נמשכים כ־31 דקות. 31 דקות של הקשבה לנושא אחד בלבד, בדממה מוחלטת, ללא מבט סלולרי, ללא גירוי חיצוני. נדרש לשם כך אורך רוח. נדרשת אטיות. והאטיות, אתה מגלה, נעימה כל כך אבל כמעט שלא ניתנת עוד להשגה. אטיות היא מיומנות אנושית נכחדת.

אלמידה על החוף. הסבא היה יצרן שעוני קוקייה מבוואריה, שהספיק לברוח לפני המלחמה צילום: אמיר זיו

אני יושב באולם ומהרהר. בשלב הזה טראמפ כבר מתהדר בתואר "הנשיא הנבחר". האיש שבמיאמי עוד היה בגדר קוריוז שיצא משליטה, בקיבוץ אילון הוא עובדה מוגמרת, שבקרוב תוכתר רשמית למנהיג המעצמה הדמוקרטית החזקה בעולם.

בעולם הטכנולוגי־עסקי מרבים לדבר על שיבוש. אובר שיבשה את תעשיית המוניות, Airbnb שיבשה את עולם המלונאות, נטפליקס את עולמות התוכן. אלא שכעת השיבוש הוא בחיים עצמם. הביטוי המובהק שלו הוא שיש פחות ופחות אמיתות להיאחז בהן. הכוונה לא רק לפסיאודו־עובדות ועובדות אלטרנטיביות שמחלחלות לשיח ומאומצות בהתרסה, כאילו מעצם היותן "רעננות" הן שקולות לאמת; וגם לא רק לפייק ניוז ששוטף הכל בגל עולץ ובלתי ניתן לבלימה או סינון. הכוונה היא להתערערות של מוסכמות שהיוו את הבסיס שעליו הושתת הקיום האנושי המודרני.

אלה מילים גדולות, אבל זה כנראה זמן למילים גדולות, לנוכח עיוות כה חמור של אסור ומותר; למול הפיכת הרציונליות לאופציה, ולא בהכרח האופציה המועדפת; לנוכח התבססותה של תפיסה שלטונית צינית, שתעדיף בכל מצב של התנגשות את שימור השליט על שימור המערכת העדינה שמאפשרת את תקינות חיי נתיניו.

אינך צריך להגדיר את עצמך ליברל הומניסט יפה נפש כדי להיבהל. גם מי שמתנגד אידאולוגית להפלות, שואף להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים או סבור שמהגרים ממקסיקו הם איום קיומי, ככל שיהיה ישר עם עצמו הוא צריך להיות מוטרד מהאופן שבו יתקבלו מעתה החלטות שתומכות בעמדותיו. גם מי שרוצה לספח את השטחים או לשלוח את הפוליטיקלי קורקט להזדיין, צריך להתעצב אל לבו לנוכח וולגריות וחוסר עידון ואסתטיקה של זהב מגדלים שעולים לשלטון ויכתיבו מעתה את התנהלותה של המעצמה החשובה בעולם — גם אם לפרקים, באופן לא קונסיסטנטי, ההתנהלות הזאת תהלום את האינטרסים שלו.

עלייתו של טראמפ היא שיבוש חיים שקשה להפריז בעוצמתו. עד לא מכבר היה מוסכם שקפריזים, שקרנים, נרקיסיסטים, אופורטוניסטים, צינים ורודפי בצע אינם ראויים להיות מנהיגים בעלי משקל בעולם מתוקן, שבו האזרחים הם הריבון. והנה, למול עינינו המנהיגים הללו מתבססים ומוציאים לדרך את המפלה האנושית.

כל העת המוזיקה הנוגה ממשיכה להתנגן ברקע. הנגנים הצעירים משתדלים מאוד לדייק אותה, עד שבחום של האולם היא הופכת כמעט מוחשית. אם הסונטה של ברהמס היא מוזיקה שממתינה למוות, אני חושב, טראמפ הוא קקופוניה שמבשרת על בואו.

מדריד, ינואר 2017

“גן התענוגות הארציים”, הטריפטיכון עוכר השלווה של הירונימוס בוש, הוא תמונת רקע מדויקת לזמן הזה. מוזיאון הפראדו העצום במדריד הוא אימפריה של שימור העולם הישן, היהודו־נוצרי ברוחו, שבו ההבחנות בין טוב לרע ברורות, והעונש ברור אף הוא. היצירה של בוש — אחת מגולות הכותרת של הפראדו — לעומת זאת, היא סימן השאלה הגדול שתלוי מעליו. כבר 500 שנה הוא תלוי, ויצוריו המבעיתים־מקסימים — ציפורים תלת־ראשיות, לטאות אנושיות להחריד ושדוני־כלב צמאי דם — שחלק מהם בגיהינום וחלק מהם בגן עדן וחלק מהם פזורים סביבנו, מתפרשים לפתע כמו שיבוש חיים אקטואלי מתמיד.

טראמפ. הבין שהעולם מכור לדופמין והוא מתכוון להיות הספק הבלעדי שלו, גם במחיר של חורבן צילום: אי פי איי

מדריד כולה היא שמורה של עולם תרבותי שעלול להיכחד. מתישהו ייגמר לו הכסף, או החירות, או הלגיטימיות. אבל בינתיים יש בה טאפאס־בר נהדרים ויין משובח בזול ומוזיאונים מרהיבים וגנים ציוריים וארמונות כיד המלך, שמכסים היטב על אבטלת צעירים בשיעורים בלתי נתפסים ומשבר כלכלי שממאן להיעלם. הדחקה מושלמת, מרחק חמש שעות טיסה.

בטלוויזיה הדלוקה בחדר במלון משדרים את דונלד טראמפ מושבע לנשיא. אני שוכב במיטה וקורא את "הנני", ספרו החדש של ג'ונתן ספרן פויר. אפוקליפסה אישית ולאומית פרוסה על פני 650 עמודים, שלאורכם משפחת הגיבורים מתפרקת, במקביל לחורבנה של מדינת ישראל. רעידת אדמה קיצונית מחרידה את המזרח התיכון, ואחריה התפרצות לאומנית יהודית קיצונית גוררת מלחמה כלל־אזורית. הנשיא האמריקאי — בספר, בינתיים — עומד מנגד ונותן לישראל להתמוטט. וטראמפ בטלוויזיה זועק שוב ושוב "אמריקה פירסט, אמריקה פירסט".

שמונה חודשים אחרי הביקור במיאמי השכיל קוריוז הריאליטי להפוך את התבל כולה לתוכנית ריאליטי אדירת ממדים. מעולם לא ישבו כל כך הרבה אנשים סביב הגלובוס וחיכו להתפתחויות הבאות ב"האח הגדול באמת". והוא מספק אותן, בקצב מטורף. ציוץ, פליטת פה, צילום מטריד, סרטון, פוסט, צו נשיאותי הזוי ומיליארד תגובות בכל פורמט דיגיטלי קיים. בפעם הראשונה האנושות כולה צופה באותו ריאליטי, ברמת עניין שרק הולכת וגוברת.

כשהתוכנית הטראמפית תושלם, תוכן הפולסים הדיגיטליים כבר לא יהיה בעל משמעות, אלא רק עצם קיומם וההתלקחות הנוירונית הרגעית שיספקו, עד הפעם הבאה. קשב ממילא לא יהיה אפשרי עוד, לא במיאמי ביץ’, לא במדריד ואפילו לא מול צ’ייקובסקי בקיבוץ אילון. דונלד טראמפ הבין לפני כולם שהעולם כולו מכור לדופמין, והוא עובד בלהיות הספק הבלעדי שלו. גם אם בשביל זה הוא ייאלץ פה ושם ליצור מהומות ולקבל החלטות שיחרבו את העולם.