מגדל קלפים ושמו נוחי דנקנר

קצת עובדות רקע, שרובן אינן חדשות לאנשי השוק: בסוף 2009 רכשה אי.די.בי, באמצעות החברות־הבנות שלה כור ונכסים ובניין, את בניין HSBC היוקרתי בשדרה החמישית בניו יורק. הקונצרן של דנקנר לא התקשה באותם ימים לממן עסקה של 330 מיליון דולר.

אבל לעסקה היה ספיח צנוע: אי.די.בי הסכימה לחתום על הסכם תיווך נדיר בנדיבותו עם חברת Rock Real Estate. לפי ההסכם, Rock לא תסתפק בדמי תיווך מקובלים בעסקת נדל"ן — של אחוז (3 מיליון דולר) או שני אחוזים (6 מיליון דולר!) — אלא תהיה זכאית ללא פחות מ־12% מכל רווח שיצמח מהעסקה, ביום שבו תמכור אי.די.בי את הבניין.

נוחי דנקנר צילום: רויטרס

Rock Real Estate זכתה בכל הטוב הזה בזכות היכרותה עם שוק הנדל"ן בניו יורק וניסיונה הרב, שהבליט אותה כצוק נישא מעל אלפי מתווכי הנדל"ן שפועלים בעיר. והיה עוד עניין פעוט: רצה הגורל ובעליה של Rock היו שניים, ג'קי ומארק שימל, שבמקרה גם היו שותפים של דנקנר בגרעין השליטה באי.די.בי. האחים שימל החזיקו בכ־9% מגנדן, החברה הפרטית שבאמצעותה שלט דנקנר בקונצרן, והם אף כיהנו כדירקטורים בחברות בקבוצה. למען האמת, הכספים שהשקיעו השימלים בחברה שלו סייעו לדנקנר מלכתחילה להשתלט על אי.די.בי.

מכיוון שכך, הסכם התיווך על בניין HSBC היה למעשה עסקת בעלי עניין, שנדרש לקבל אישור של בעלי המניות. והוא קיבל. מוסדיים כמו פסגות, דש ומבטחים אמנם התנגדו לו, אבל הפניקס ואקסלנס, לעומת זאת, תמכו בכל לב. במקרה, בעליהן של הפניקס ואקסלנס הוא אחד, יצחק תשובה, בעל הון ששנתיים קודם לכן, בשיא האופוריה, רכש עם דנקנר שטח עצום בלאס וגאס — במה שיתברר לימים כאחת מעסקאות הנדל"ן הכושלות בהיסטוריה של המין האנושי.

אבל עסקת HSBC דווקא היתה טובה. מחירי הנדל"ן בניו יורק שבו לעלות אחרי המשבר, ושווי הבניין הלך וצמח. יחד איתו צמחה העמלה שלה היו זכאים השימלים. עד כמה צמחה? ובכן, לפי מכתב ההתנערות ששלחה אי.די.בי השבוע, היא אמורה היתה לשלם לשימלים לפחות 160 מיליון שקל! כ־42 מיליון דולר, שכבר הופרשו על ידי נכסים ובניין בדו"חותיה, עבור עמלת תיווך על רכישת בניין די מוכר בניו יורק.

אי.די.בי החדשה, כיום בשליטת אדוארדו אלשטיין, רוצה לקזז כעת מהסכום המופרך הזה 100 מיליון שקל, בטענות משפטיות שונות. אבל הטענות הללו אינן חשובות כרגע. מה שמעניין הוא התמונה הגדולה, העקרונית, של הדרך שבה נעשו העסקים בימי דנקנר העליזים.

בניין HSBC בניו יורק

מה היה לנו פה? קודם כל, בונים עסקת נדל"ן ספקולטיבית עצומה, לא יצרנית, שממומנת בכספי החברות הציבוריות (ועולה יפה הפעם, להבדיל מאלו שבווגאס או בקרדיט סוויס). אחר כך שותפיו של דנקנר לשליטה, האנשים שלהם הוא חייב תודה, הופכים שותפים לעסקה — אבל רק במקרה של רווח. השימלים לא שמו כסף, אין להם מה להפסיד, ובכל זאת קיבלו התחייבות לזכות בשמינית מהרווחים שייווצרו מהבניין.

את עמלת הענק של השימלים ישלם בבוא היום, שוב, הציבור, שכן היא תצא מקופת החברות הציבוריות, ולא חלילה מהחברות הפרטיות של דנקנר. ומי שאישר את העמלה הגרנדיוזית היו חברות ביטוח ופנסיה של טייקון־חבר. הן הצביעו בעדה מכוח אחזקתן באי.די.בי, שגם היא למעשה כספי ציבור. כך יוצא שהציבור, בכובע אחד, אישר תשלום ענקי מהכיס שלו, בכובע אחר, והסכום הזה ישולם למי שאי שם במעלה הפירמידה מחזיק במניות מיעוט — שמכוחן הוא שולט באותם כספי ציבור.

אה, כמעט שכחנו. עסקת HSBC זיכתה גם את מנהלי נכסים ובניין בבונוס מיוחד, שהתווסף על “הבונוס הרגיל" — אוקסימורון פופולרי אצל מנהלי חברות דנקנר. כמעט 3 מיליון שקל "מיוחדים" חולקו לבכירים כחלק מחגיגת הרכישה, 900 אלף מהם ליו"ר רפי ביסקר ו־900 למנכ"לית סגי איתן — כאילו איתור נכסים להשקעה אינו חלק מהציפיות מהם.

נוחי דנקנר נשלח השבוע לשנתיים בכלא על עבירה חמורה של הרצת מניות. אבל הנזק הציבורי והערכי שגרם הדנקנריזם בשנות שלטונו היה לא פחות משמעותי. בשיא כוחו היה דנקנר נער הפוסטר של אנשי עסקים זחוחים ודורסניים. גלי ההדף של עסקאות פתלתלות ונורמות ניהול קלוקלות שהוא ניצח עליהן עוד מתנפצים מעת לעת על החוף גם כיום, במקומות בלתי צפויים.

כתבתי כבר אחרי הרשעתו שהשילוב של איש עסקים זחוח ונטול עכבות, החולש על האימפריה העסקית החזקה בישראל, הוליד שפע רעות חולות. הרבה לפני הרצת המניות סייע דנקנר לבסס בעולם העסקי תרבות של דירקטוריונים המשמשים חותמות גומי לרצונות בעל השליטה, מנגנונים של שאיבת דיבידנדים מהחברות בתחתית הפירמידה, תאוות מינוף אגרסיבי, וגם שימוש ציני בכספי ציבור לשפע תרומות שמשמחות ראשי עיריות — שבבוא היום יזרקו מילה טובה לשופט.

רכישת בניין HSBC, דווקא בגלל היותה עסקה מוצלחת בסופו של דבר, היא הזדמנות נוספת להציף רקב ששוכב בדו"חות החברות עוד מאז הימים ההם, ממתין לבעלי האינטרסים החדשים שיציפו אותו. לא הייתי ממהר לחשוד באלשטיין שדאגה לממשל תאגידי תקין היא שמדריכה אותו כעת ומובילה אותו לעימות עם השימלים. ובכל זאת, צריך לקוות שאחרי ההתחשבנות העסקית, אלשטיין ומקביליו גם יקרינו כלפי מטה נורמות ראויות קצת יותר.