להחזיר את התקווה
שר האוצר מנמק את הצעת התקציב, בטור אורח מיוחד ל"מוסף כלכליסט"
שנתיים
כריסטיאן אוונס הוא חנון בריטי חובב מחשבים. הוא נראה כפי שהייתם מדמיינים חנון בריטי חובב מחשבים: פוני קצת ארוך מדי, חולצת צווארון לא לגמרי מגוהצת ומשקפיים עבי מסגרת מהסוג שקלארק קנט מסיר רגע לפני שהוא מתעופף מהחלון. אוונס חי במחוז שנקרא נורת'האמפטונשייר, בעיירה שקוראים לה קורבי, שזה כמו לגור בנתניה של אנגליה, למעט זה שאתה מתפרנס מחקלאות, אבא שלך כנראה עובד במפעל פלדה, ויש סיכוי טוב שכאשר אתה מתעורר בבוקר אתה לא פוגש שכן בטווח של שני מייל.
בגיל 7 אוונס קיבל את המחשב הראשון שלו. בגיל 10 עבר ל־Mac. זה היה השלב שבו החנון הבריטי החל ללמד את עצמו עיצוב אתרי אינטרנט. בגיל 14, כשילדים בני גילו עסוקים בלפנצ'ר חצ'קונים וחולמים שיום אחד הם יהיו יותר גבוהים ממלכת הכיתה ויוכלו להזמין אותה למקדונלד'ס בלי שיצטרכו לעמוד על קצות האצבעות מול הדלפק, אוונס חלם על סטיב ג'ובס והקים את החברה הראשונה שלו. זה היה אתר בשם Mac Bundle Box, והוא מכר בו ערכות של תוספים למערכת ההפעלה Mac OS X (אתם לא צריכים להתבייש, גם לי לא היה מושג מה זה לכל הרוחות אבל ביררתי והסבירו לי שמדובר בתוספות שאינן כלולות במערכת ההפעלה של אפל, כמו למשל מעבד תמלילים בעברית למי שצריך, או תוכנה לעריכת סרטים שמותאמת למחשבי החברה, ועוד כיוצא באלה תוספים).
יאיר לפיד צילום: עמית שאבי
אוונס כמובן לא היה היחיד שמכר תוספים. הוא רק מכר אותם מאוד מאוד בזול. בזכות הסכמים לזמן מוגבל שחתם עם מפתחים שונים, החנון מקורבי הציע למכירה ערכת תוספים שלמה ב־45 דולר בלבד, בזמן שאחרים דרשו עליה 400. שנתיים בלבד אחר כך, בגיל 16, כשהחברים שלו באמת כבר יצאו עם מלכת הכיתה רק שלא היה להם כסף לשלם עליה למקדונלד'ס, אוונס כבר עשה את המיליון הראשון שלו. בדולרים.
כן, בשנתיים אפשר להספיק הרבה. אלכסנדר מוקדון הספיק בזמן הזה לכבוש את פניקיה, ארץ ישראל ומצרים, בדרכו להשתלט על רוב העולם המיושב אז. נפוליאון הספיק בשנתיים להביס את הצבא האוסטרי, הרוסי והפרוסי בזה אחר זה, לנכס לעצמו את פולין ולהיפרד מאהובתו ז'וזפין (הטעות שהרסה אותו באמת, אף שהיסטוריונים חמורי סבר קושרים את קריסתו לתבוסה בווטרלו). אברהם לינקולן הספיק בפרק זמן כזה להיבחר מחדש לנשיאות, לבטל את העבדות, לסיים בניצחון את מלחמת האזרחים ולהירצח בתיאטרון. אפילו את איקאה בראשון לציון בנו בתוך פחות משנתיים, וזה במדינה שבה רק להוציא אישור בנייה לסגור מרפסת נדרשות ארבע שנים, שלושה פקידים משוחדים, שני מאכערים ואחד אלוהינו.
בעבור אנשים נחושים, שיודעים בדיוק מה הם רוצים להשיג, שנתיים הם פרק זמן עצום.
עכשיו אני עומד מול השנתיים שלי. אני מבטיח שלא אהיה עשיר יותר בסופן (וממילא עדיין אין לי שום מושג בתוספי Mac, או תוספים כלשהם, למעט זה שאני מעדיף עם הרבה חרדל ליד). גם לא אכבוש מדינות, לא אפרד מזוגתי שתחיה ובטח שלא אהיה שותף למלחמת אזרחים. שנתיים הן רק זמן החסד שאני מבקש.
אני יודע שלא מדובר בבקשה פעוטה. בארץ שגם בשעתיים יכולה לעבור ממאניה לדיפרסיה, שנתיים הן נצח. בטח כשאני מבטיח שאלה לא יהיו סתם שנתיים, אלא שנתיים כואבות. כולנו נשלם יותר מסים (העשירים שביננו ישלמו הרבה יותר), כולנו נרגיש את הקיצוצים בתקציבי הממשלה ובשירותים שהיא מספקת לנו.
אבל שנתיים הן פרק זמן הוגן כדי להציל את עצמנו מאוברדראפט לאומי שעלול לחסל אותנו סופית - ותאמינו לי שהספיקו לי חודשיים באוצר כדי לגלות מה מסתתר במגירות האפלות ולהבין שמדובר במשימה ממש לא פשוטה. אבל הגירעון האיום הזה הוא גם הזדמנות. הוא מכריח אותנו לשנות סדרי עדיפויות במדינת ישראל.
הדבר היחיד שאני יכול להתחייב לו הוא שבתום השנתיים האלה כל ישראלי ירגיש בשינוי. בשוויון בנטל, בבריאות, בחינוך, בתחושה שהוא חי במדינה הוגנת שמתייחסת בחרדת קודש לכספיו ולא מחלקת אותם לסקטורים הקרובים לצלחת. אני יכול להבטיח שנעבור מתרבות של קצבאות לתרבות של עבודה, מבלי לשכוח את החלשים. אני יכול להבטיח שבתום השנתיים יהיה כאן מעמד ביניים חזק, שהמסים שישלם יאפשרו לעזור למי שאין לו.
בעצם, מה שאני יכול להציע הוא תקווה. נדמה לי שזה לא מעט. אריסטו טען ש"התקווה היא חלומם של אנשים ערים". דוסטויבסקי הגדול אמר ש"לחיות ללא תקווה משמעו לחדול מלחיות". מי שאומר שבשביל תקווה לא שווה לחכות שנתיים, אז או שהוא ישן, או שהוא בכלל כבר מת. וממילא הוא לא היה מוכן להמתין אפילו שבועיים.
שבועיים
שלוש פגישות תקציב כבר קיימתי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. ועוד שתיים בהולות על השמים הפתוחים, שהיו סגורים במשך חמש שנים מיותרות עד שהוחלט סוף סוף לעשות מעשה. הבהילו אותי שביבי יתחמן אותי, ימשוך אותי למלכודת פוליטית, יגרום לי ליפול כדי שיוכל לחזור לשותפים הטבעיים שלו שעדיין לא התרגלו למצב החדש שבו הם אינם מנהלים את המדינה. בסך הכל כבר חמש פגישות אחד על אחד בתוך שבועיים בערך, ועוד לא מעט ישיבות ממשלה וקבינט, שבכולן נדרשנו להגיע יחד להחלטות לא פשוטות.
כל מה שאני יכול לדווח לכם בינתיים זה שהפוליטיקה החדשה עובדת. הרבה יותר טוב ממה ששיערו בנפשם כל אלה שרצו לראות אותי, או את נתניהו, מתרסקים יחד בסגנון הפוליטי הישן.
הכותב אינו באמת יאיר לפיד
