בינתיים הכל בסדר

אין קשר מחויב בין שני הנתונים הללו, לפחות לא כזה שמהווה אינדיקציה לקטסטרופה כלכלית. הם רק מעידים על כך שהחובות שנוטלים על עצמם ישראלים גדלים בקצב מהיר יותר מזה שבו גדלה משכורתם. ובכל זאת, קליין מצא לנכון להזהיר. לטענתו, הגידול בהיקף החובות של משקי הבית עלול להחמיר את המשבר הכלכלי הבא ולהאריך אותו. לפי מחקרו, חוב גבוה, במיוחד ביחס להכנסה, מגדיל את הסיכון שבעת משבר משקי הבית לא יוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם, מה שרק יגביר את רגישות המשק כולו לזעזועים.

ההנחה הזאת של קליין לא באה מהאוויר. קרן המטבע הבינלאומית פרסמה בשנה שעברה מחקר שבחן את השפעות הגידול בחוב ב־33 מדינות. המחקר הראה כי בשנים שקדמו למשבר האחרון עלו חובות משקי הבית לשיאים היסטוריים. בכל המקרים לוותה עליית היחס בין החוב להכנסה בעלייה חדה במחירי הדירות. ואז, כשהמשבר העולמי גרם לירידה במחירי הדירות, קטן היקף הנכסים של משקי הבית בזמן שסך החובות נותר ללא שינוי - מה שהקשה על רבים לעמוד בהתחייבויותיהם. זה יצר מעגל קסמים, שבו אנשים צמצמו מיד את הצריכה שלהם כדי לשרוד, מה שבלם עוד יותר את הפעילות הכלכלית והגביר עוד יותר את האבטלה. זה גרר גידול נוסף במספר משקי הבית חדלי הפירעון, וחוזר חלילה.

אבל בינתיים הכל בסדר.

אלה שישרדו כלכלית ויגיעו לגיל פרישה בתחושה שעשו את זה יגלו די מהר שנחפזו לשמוח. חולים ומצומקים ילכו לבסוף אל מותם בלי שקל על התחת צילום: shutterstock

גם בישראל העלייה בחוב של משקי הבית מקבילה לזינוק במחירי הדיור. כ־70% מסך החובות הם המשכנתאות המפלצתיות שישראלים נאלצים לקחת כדי לרכוש דירה. לפני שבועיים פרסמה קרן צוריאל־הררי כאן ב"מוסף כלכליסט" נתונים המעידים על כך שגובה המשכנתא הממוצעת זינק משנת 2000 עד היום ב־160%. ישראלים שקנו דירה בשנת 2000 לקחו משכנתא ממוצעת של 225 אלף שקל. אלה שקנו ב־2012 כבר נאלצו לקחת משכנתא של 585 אלף שקל. השכר הממוצע, לא יפתיע לגלות, עלה בתקופה הזאת רק ב־29%, מ־6,800 שקל בחודש ל־8,800. הנה לכם הסיבה העיקרית למסקנות המחקר של קליין: הזינוק במחירי הדיור מאלץ ישראלים שרוצים לקנות דירה לקחת משכנתא שרק הולכת וגדלה, בלי שהשכר שלהם עולה בהתאם.

מי שמעוניין בעוד אינדיקציה טרייה, מוזמן לעיין בנתונים שחושף ממש בגיליון הזה שאול אמסטרדמסקי, שחישב כמה משכורות נדרשות לרכישת דירה בכל יישוב. הוא מצא, למשל, שתושב בת ים המעוניין לרכוש דירה בעירו יידרש לשלם את כל שכרו במשך 274 חודשים. 23 שנות עבודה. בבת ים. בעל משכורת ממוצעת בלוד יידרש לשלם את כל משכורתו במשך 13 שנים כדי להגיע למחירה של דירה ממוצעת בעיר. וזה כמעט פי שניים מכפי שנדרש לשלם רק לפני ארבע שנים.

מדובר בהימור על העתיד. אם המשכורת תעלה איכשהו - יהיה בסדר. לא תעלה - ננשוך שפתיים ונקצץ במקומות אחרים. אם היא לא תעלה ואילו הריבית כן - נתרסק. שלא לדבר על מצב שבו אחד המפרנסים במשק הבית (בהנחה שיש שניים) יאבד את משרתו. לא במקרה ביום שני השבוע פרסמה שירלי ששון־עזר ב"כלכליסט" (קראתי יפה יפה את העיתון שאני עובד בו) שעמותת ידיד, המסייעת למתקשים בהחזרי המשכנתא, מדווחת על עלייה בפניות אליה גם מצד משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים.

אפילו הנגיד סטנלי פישר זיהה את האיום המתגבש. אמנם באיחור מטריד, ומזווית הראייה הצרה של יציבות הבנקים, אבל זיהה. לכן חייב לפני כחודש את הבנקים להגדיל את כרית ההון בגין משכנתאות, פשוט כי "הסיכון במשכנתאות גדול יותר מזה שהבנקים סבורים". כלומר, אם הציבור יתמוטט תחת הנטל, לפחות שהבנקים ישרדו.

אבל בינתיים הכל בסדר.

ואז התגלגל לידיי השבוע מחקר חדש, מדכדך ומורבידי בהרבה, שפרסמה הלשכה הלאומית למחקרי כלכלה בארה"ב (NBER). על המחקר העצום חתומים שלושה פרופסורים לכלכלה: ג'יימס פוטרבה מ־MIT, סטיבן ונטי מדארטמות ודיוויד וויז מהרווארד. ייחודו הוא בזווית ההתבוננות המפתיעה שלו. או, בלשונם של החוקרים, "בעוד מחקרים רבים בוחנים אם אנשים מגיעים לגיל פרישה כשבידיהם מספיק כסף כדי לכלכל את עצמם מעתה ואילך, אנחנו בחרנו לבדוק עם כמה כסף ונכסים נשארים אנשים בשנות חייהם האחרונות". ובלשון פחות נקייה, מה נשאר לבן אדם קשיש ביד ביום שבו הוא הולך לפגוש את בוראו.

המחקר מציג שפע של נתונים, ומי שמעדיף את הדיכאון שלו מפורק לגרפים וטבלאות מוזמן להציץ בו כאן: tinyurl.com/old-poor. בתמצית, החוקרים הנחושים השתמשו בנתונים שנאספו על נכסיהם של זקנים אמריקאים מ־1993 והשוו אותם למה שנותר בידיהם עד 2008, או עד שמתו, לפי המוקדם... ככה זה כשכלכלנים משתדלים להיות רגישים. בהכללה, מהמחקר עולה שגורלם של בני זוג ששרדו יחד בזקנתם המאוחרת שפר עליהם, לעומת משקי בית שבהם אחד מבני הזוג מת במהלך התקופה, ובוודאי לעומת משק בית שבו מלכתחילה היה רק אדם יחיד. הנה גם סיבה כלכלית להחזיק מעמד יחד.

אבל המסקנה המדכדכת באמת היא שכמעט מחצית מהאמריקאים שמגיעים לגיל מופלג הולכים לעולמם כשבידיהם אין כמעט נכסים פיננסיים. ובמספרים: 46% מהאמריקאים מתים עם פחות מעשרת אלפים דולר ביד, כשהם מסתמכים כמעט לגמרי על תשלומי ביטוח לאומי. וכפי שמציינים החוקרים בלשונם היבשה, "בנוסף, הקבוצה הזאת נמצאת באופן לא פרופורציונלי במצב של בריאות מדורדרת". כן, נדרשו שלושה חוקרי־על ומיליוני נתונים כדי להוכיח שאם אין לך מספיק כסף, תמות גם עני וגם חולה.

רבים מאלה שהגיעו למצב הזה, מציינים החוקרים, היו סבורים שהם מוכנים היטב לפרישה, במובן זה שהכנסתם בשנות החיים האחרונות לא היתה נמוכה משמעותית מזאת בשנות עבודתם ערב היציאה לפנסיה. אלא שמישהו לא חישב נכון את העלויות של להיות זקן, בעיקר בכל הקשור להוצאות בריאות. מה שמעלה, לדעת החוקרים, תהייה לגבי הנחות היסוד הסטטיסטיות בנוגע לכמות הכסף שצריך בגיל פרישה.

אם לקשר את המחקר הזה לחלקו הראשון של הטור, הרי שלצאצאים של הקשישים המרוטים הללו - וכנראה לצאצאים בכלל - אין הרבה סיבות להמתין לירושה שתחלץ אותם מהמשכנתא המפלצתית שלקחו על עצמם.

סיכום ביניים: החובות שאנחנו נוטלים גדלים בקצב מהיר יותר מהקצב שבו גדלה הכנסתנו. רוב החוב הזה הוא משכנתא, שמתנפחת ככל שמחירי הדיור עולים. עוד ועוד גורמים חישבו והגיעו למסקנה שיש סיכוי לא רע שלא נוכל לעמוד בהחזר המשכנתאות לאורך זמן. ואז, כשיתרחש משבר כלכלי, הקושי הזה יגרור התארכות והעמקה שלו. וגם אלה שישרדו כלכלית איכשהו ויגיעו לגיל פרישה בתחושה שעשו את זה יגלו די מהר שנחפזו לשמוח. חולים ומצומקים ילכו לבסוף אל מותם בלי שקל על התחת.

אבל בינתיים, כאמור, הכל בסדר.