להקה רטורית

לא חשבתי שיש עוד איזושהי פיסת מידע על המשבר הכלכלי שעדיין יכולה להרתיח אותי. תודה לך על שהזכרת לי שאני עדיין יכול להרגיש"

ג'ון סטיוארט מארח את אלן שולץ לראיון

אלן שולץ היא עיתונאית חוקרת מזן נדיר. קרוב לעשור מחייה הקדישה כתבת "הוול סטריט ג'ורנל" כדי לחקור

התובנה החשובה ביותר ששולץ מספקת היא שחייבים להקשיב היטב לרטוריקה, למילים שבהן משתמשים בכל פעם שמשנים את הכללים. "כשהחברות התחילו לשנות את תוכניות הפנסיה שלהן וקיצצו בהטבות", היא אומרת, "הן לא אמרו לעובדים שזה מה שהן עושות. הן אמרו שהן הופכות את התוכניות למודרניות יותר, לניידות, למתאימות לכוח עבודה צעיר ומובילי. היתה הרבה רטוריקה מהסוג הזה. בפועל, הן ידעו שהן מקצצות בהטבות כדי להעלות את רווחיהן".

שולץ נוגעת בלב העניין שמאפשר לשחק עם כספי הפרישה: פנסיה היא מוצר מסובך מאוד, שרובנו לא באמת מבינים אותו. רוב החוסכים לא יודעים מה בדיוק הם קונים, כמה זה עולה להם, כמה זה מניב, מה יישאר להם בגיל הפרישה ואיך יקבלו אותו. ולרוב זה המוצר הכי יקר שהם יקנו בחייהם, למעט המשכנתה.

גם מי שירצה להשוות בין תוכניות פנסיה צריך להיות מאוד מתוחכם כדי לעשות זאת בהצלחה. שפע המסלולים, הפערים בדמי הניהול בין קרן לקרן ובין חוסך לחוסך, אינספור נתוני התשואה ביחס לתקופות שונות - שנה, שלוש, חמש, עשר, כל קרן לפי מידת הצלחתה - ועוד לא דיברנו על אופן חישוב הרווחים, מקדמים אקטואריים ועמלות נסתרות. פנסיה היא חתול בשק שאתה חייב לקנות. רק שנים אחר כך, כשתפרום את השרוך, תוכל לראות מה יילל בפנים. לעתים יקפוץ החוצה חתול שמנמן שפרוותו רכה וזוהרת. ברוב המקרים הוא יהיה חתול רחוב שתום עין שצלעותיו בולטות.

כשאין יכולת השוואה אמיתית, אין אפשרות לבצע החלטת רכישה מושכלת - וממילא אין תחרות אמיתית על המחיר. מתי ראיתם לאחרונה קרנות פנסיה וביטוחי מנהלים שמפרסמים מודעות המזמינות אתכם להצטרף כי "דמי הניהול שלנו הכי נמוכים?". אין מודעות כאלה, כי לאף גוף פנסיוני לא שווה להוזיל דמי ניהול כל עוד הוא גובה אותם בלי שהלקוחות יודעים כמה הם משלמים.

הוזלה של דמי הניהול רואים בעיקר כאשר קרן פנסיה מנסה לפתות ארגון גדול לעבור אליה. ואז, כמו בשוק הסלולר, את התעריפים הגבוהים שייגבו כדי לפצות על ההוזלה ישלמו הצרכנים הלא מאוגדים.

בראשית השבוע פורסמו תשואות קופות הגמל ב־2011. בדיקה שערך "כלכליסט" חשפה שוב את האבסורד הגדול: אין קורלציה בין דמי הניהול שהעמיתים משלמים לבין התשואות שמנהלי ההשקעות משיגים. אתה יכול לשלם דמי ניהול גבוהים, ועדיין הקרן שלך תשיג תשואה איומה, וגם להפך. כשזה המצב, צריך לחזור לעצה של שולץ ולהקשיב באוזן ביקורתית לאמירות של מנהלי החיסכון הפנסיוני שלנו.

הנה, כבר השבוע מיהרו ראשי חברות הביטוח אל שר האוצר וביקשו ממנו להימנע מהפחתה ניכרת של דמי הניהול. הלחץ הציבורי הגובר, ש"כלכליסט" הוא ממוביליו הבולטים, הביא את אחד ממשתתפי הפגישה לומר כך: "אנחנו מבינים שהאוצר מעוניין לעזור לחוסך החלש, שלא חוסה תחת גוף מאוגד ומשלם לעתים את התקרה המותרת. עם זאת, ביקשנו מהשר שידאג לחברות הביטוח שעלולות להיקלע לקשיים משמעותיים בעקבות מגמות פופוליסטיות". ללמדנו שהדרישה להפחתת דמי הניהול, המצטברים למאות אלפי שקלים, היא ה"פופוליסטית". לא האמירה המקוממת שלפיה על החוסכים החלשים להמשיך לממן עבור חברות הביטוח את ההוזלות שהן נותנות לחוסכים המועדפים עליהן, אחרת "חברות הביטוח עלולות להיקלע לקשיים משמעותיים". לא פחות.

ולפני כמה שבועות אמר אביגדור קפלן: "זאת גישה נכונה לא להתערב בדמי הניהול. עם זאת, צריך לתת (לחוסכים) יותר תמורה עבור דמי הניהול שהם משלמים. רמת השירות צריכה להיות הרבה יותר גבוהה". כלומר קפלן, העומד כבר 15 שנה בראש כלל ביטוח, אחד משלושת גופי החיסכון הפנסיוני הגדולים, סבור ש"צריך לתת יותר תמורה" לחוסכים. מי צריך לתת בדיוק?

ושוב השבוע. גלעד אלטשולר הזדרז להזדעק גם הוא לנוכח "הפופוליזם של קמפיין דמי הניהול". בית ההשקעות אלטשולר שחם, יש לציין, הפגין בשנה החולפת ביצועים טובים ממרבית מתחריו. אבל גם בעליו יודע היטב שתשואה היא עניין נזיל, ושאין קורלציה בין גובה דמי הניהול לתשואות. זה לא מפריע לאלטשולר לטעון נגד הפחתת דמי הניהול, משום ש"אנשים מוכנים לשלם עבור איכות". הוא משוה את זה, לא פחות, לבחירה במנתח מומחה יקר לעומת בחירה במנתח מומחה פחות וזול יותר, כאשר חייך מונחים על הכף. רטוריקה כבר אמרנו?

כשזה המצב, לא ברור מדוע הרגולטור לא לוקח את העניינים לידיים. מדוע עודד שריג, הממונה על שוק ההון והביטוח באוצר, עדיין סבור ש"דמי הניהול צריכים להיקבע על ידי כוחות השוק", גם כשהוא רואה שלשוק אין כוחות. מדוע הוא חושב ש"ההתערבות של הרגולטור צריכה להיות מינימלית ככל האפשר", כאשר כבר ברור שהתערבות מינימלית לא מובילה לתשלום מינימלי או לתשואה מקסימלית.

ההתנהלות הזאת אינה מובנת, בעיקר כי חלפו רק שנים מעטות מאז רפורמת הניידות בפנסיה, שמאפשרת מעבר קל בין קרנות פנסיה. המחוקק ביקש ליצור תחרות, אבל כבר ברור שהיא לא נוצרה. דמי הניהול לא פחתו, והחוסכים עדיין משלמים המון בעבור מוצר שיכלו לקבל בפחות כסף. אין כל סיבה לא לעצור, להגדיר מחדש את שיעור הגבייה המותר, ולחסוך מאיתנו את הרטוריקה והאפולוגטיקה מצד מנהלי הפנסיה, שרק ילכו וישתכללו בזמן הקרוב.