הדרה עצמית

בפברואר 1999 היה יום סוער במיוחד. בירושלים נערכה הפגנת ענק נגד בית המשפט העליון. מאות אלפי חרדים נאספו סביב בניין בית המשפט במפגן כוח אדיר שמכונה מאז "הפגנת החצי מיליון". גם אני נסעתי באותו יום לירושלים. אחד מ־50 אלף חילונים שהתאספו בגן סאקר להפגנת נגד ולהבעת תמיכה בשלטון החוק. מספרית, הובסנו. אבל תחושת השליחות חיפתה על כך. הרגשנו שסיפקנו משענת, בסיס שעליו יכול בית המשפט להמשיך להיסמך.

אלה היו ימים של עימות אידאולוגי לוהט. העליון, בראשות אהרן ברק, נדרש לפסוק בסוגיות עקרוניות של דת ומדינה. מה שפסק הטריף את החרדים. מה שהם אמרו נגדו הטריף אותנו. התחושה היתה של מאבק על דמותה של ישראל הדמוקרטית. חצי שנה קודם בוטלה הופעה של להקת בת שבע במופע היובל למדינה בגלל מחאת חרדים על לבוש לא צנוע ונגינת "אחד מי יודע". בשונה מהמתרחש כיום, קו הגבול האידאולוגי היה ברור. כל אחד ידע איפה הוא ניצב ביחס אליו - הן בקרב הציבור והן בקרב הפוליטיקאים. להוציא חברי הכנסת החרדים וחלק מהדתיים, כמעט כל הח"כים הביעו תמיכה בבית המשפט. רובם כי זאת היתה דעתם, האחרים מפני שזה היה הבון טון.

ההפגנה נגד ביהמ"ש העליון, 1999. הגבול האידאולוגי אז היה ברור צילום: שאול גולן

אחת הסכנות שטמונות במאבק שמתנהל היום על צביונה של ישראל הוא שהגבול האידאולוגי הרבה יותר מטושטש. אין עוד עימות מובהק של שמרנות דתית מול ליברליות חילונית, שחור מול לבן, צודק מול טועה. הפלורליזם התרבותי, תפיסת החופש החילונית הפוסט־מודרנית וחלחול הדתיות הניו־אייג'ית המחבקת והיהדות המסורתית מנשקת־המזוזות לתוך שכבות ציבור חילוניות - כל אלה טשטשו את הגבול האידאולוגי שהפריד בין המחנות.

לכך צריך להוסיף את העובדה שהעמדות הפומביות בנושאי דת ומדינה מעורבות כיום בשלל אינטרסים ומאבקים חיצוניים, כמו הרצון להחליש את כוחו של בית המשפט, הניסיון להגביל את חופש הביטוי או הוויכוח סביב השטחים. וכשהגבול מטושטש, לוקח זמן עד שמבחינים שמתבצעת פלישה זוחלת. נדרשת תקופה כדי להבין שמה שחובק בחום, כחלק מגישת הביחד הכל־ישראלית, נהפך לאיום על אורח החיים.

התנאי ליכולת להשיב מלחמה הוא לעצור לרגע, לערוך ספירת מלאי ולברר עם עצמך באיזה צד של הקו אתה נמצא.

ספירת מלאי זמנית: בפברואר 2010 הותרה הכניסה לסניף קופת חולים לאומית בנתניה רק לנשים בלבוש צנוע; ביולי 2010 חרדים תושבי ירושלים התפרעו בסניף הדואר בשכונת הבוכרים במחאה על הצבת מסכי טלוויזיה ששידרו תכנים "לא צנועים".

בספטמבר 2011 העניק סגן שר הבריאות יעקב ליצמן פרס לחיבורים איכותיים בתחום הרפואה. הזוכות בפרס לא הורשו לעלות לבמה לקבל את הפרס; במקביל, מתחילות להצטבר עדויות על הפרדה בין נשים לגברים בבתי עלמין ציבוריים ואיסור על נשים לשאת הספדים בלוויות.

בנובמבר 2011 הסיר ארגון אדי תמונות נשים מכרזות פרסום שלו לעידוד תרומת איברים שנתלו בירושלים ובבני ברק; באותו חודש רשת האופנה הוניגמן הסירה את ראשה של הדוגמנית סנדי בר משלטי החוצות שלה בירושלים; וחברת הכנסת ציפי חוטובלי, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה, הניחה על שולחן הכנסת הצעת חוק הפוטרת חיילים משמיעת שירת נשים ובפועל סוללת איסור עתידי על שירת נשים בצה"ל.

בדצמבר 2011 חשף המגזין "ספירלה" של מכללת ספיר כי ארגון מעמקים החתים כ־20 בתי עסק בשדרות, לרבות סופר־פארם ואופטיקה הלפרין, על הסכם צניעות, שלפיו העובדים יקפידו על לבוש צנוע בתמורה ל"תעודת כשרות" לעסק. ב"הארץ" נחשף כי עובדים חילונים בסניף בורגרס בר בקריית שאול בירושלים נדרשו לחבוש כיפה מטעמי כשרות (הבעלים טענו שמדובר בכובעים ממותגים). במרכז הספורט בגבעת רם של האוניברסיטה העברית מתבקשות הנשים לעזוב בזמן שהגברים שוחים בבריכה. ב־my-net נחשף כי מד"א תחנוך תחנת הזנקה "מהדרין" בשכונת בית ישראל בירושלים, שבה יפעלו רק גברים. ב־nrg נחשף כי בהרצאה של ד"ר אבשלום קור במתנ"ס בחיפה התבקשו הנשים לשבת בחלק האחורי של האולם; עיריית גבעת שמואל ביטלה מופעים של קרקס מדראנו שהותאמו לקהל דתי כך שלא יופיעו בהם נשים. ולדיון בנושא הדרת נשים בוועדת השרים למעמד האשה הגיעו רק לימור לבנת וגדעון סער.

האוסף הלא ממצה לעיל חושף תהליך של כרסום מתמשך בערכים של שוויון וחופש, שהם הבסיס האלמנטרי לקיומו של משטר דמוקרטי. הגילוי שרוב ההחלטות והאירועים שתוארו מתרחשים בגופים ממלכתיים או ציבוריים אמור היה להפתיע. העובדה שהוא אינו מפתיע צריכה להדאיג. תעיד על כך הקריאה התמוהה שפרסמה ועדת השרים למעמד האשה השבוע, שבה ביקשה מנציבות שירות המדינה לפרסם הנחיות מפורשות האוסרות על הדרת נשים במשרדי הממשלה. כמו באחרונת המדינות הנבערות שיוצאת לראשונה מחושך תיאוקרטי לאור דמוקרטי, נדרשות לפתע הנחיות האוסרות להדיר נשים במוסדות שלטון. הללויה.

אבל החשש המטריד יותר הוא שהכניעה לתכתיבים דתיים מחלחלת לתוך חברות וגופים פרטיים שאין להם כל זיקה דתית מובהקת. רשת פארמה, חברות אופנה, מסעדות, חברות פרסום ועמותות סיוע, כולם כופפים ראש תחת תכתיבי צניעות דתיים לכאורה. מקובל לפטור את העניין ולומר שמדובר באיום בחרם קונים, היוצר סיכון שבתי עסק לא רוצים לקחת על עצמם. הלוואי. זאת תשובה קלה מדי. אילו היה מדובר רק בלחץ כלכלי, המענה שלו היה לחץ נגדי. עם כל המורכבות של יישום לחץ כזה מצד ציבור חילוני לא מאורגן, זה אפשרי. הקיץ האחרון היה עדות לכך.

אבל אני חושש שאנחנו נמצאים ברגע שבו הכמות נהפכת לאיכות. שמה שמניע את החלחול הזה הוא תאוצה עממית, לא רגולציה ממשלתית. איזו הפנמה עמומה, לא מובעת בקול עדיין, ש"בעצם למה לא?". יש איזה חשש מעימות פומבי, שמסתדר היטב עם הגבול המטושטש, והביטוי שלו הוא באמירות כמו "אם זה כל כך חשוב להם, כנראה יש בזה משהו, או שלפחות אפשר לוותר קצת". אז זהו, שלא.

דבר אחד דומה בכל זאת בין המאבק ב־1999 לזה של היום: גם אז אלה היו ימי סוף קדנציה של ממשלת נתניהו. מועד הבחירות כבר נקבע. הצורך לאסוף קולות בדרך לקלפי הדריך את הפוליטיקאים. בדיוק כמו היום, רגע לפני הפריימריז בליכוד, שאחריהם הבחירות הכלליות. רק הבון טון השתנה. איש אינו חושב עוד לאסוף אלקטורט על ידי הבעת תמיכה בשלטון החוק.