זמן לחזור לרחוב

אורי פסובסקי הוא דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת שיקגו. הוא גם חובב כלכלה מושבע, שפותח את הבוקר עם "הוול סטריט ג'ורנל" ו"פייננשל טיימס". והוא גם עיתונאי מוכשר של "מוסף כלכליסט", שמאז המשבר הפיננסי העולמי רודף אחרי בכירי הכלכלנים בעולם ומחלץ מהם ראיונות עומק, בניסיון לחשוף מה מקולקל בשיטה המערבית. זו אינה מלאכה קלה, שכן אנחנו מתעקשים על ראיונות עם כלכלנים שהם בשר מבשרו של הקפיטליזם, שצמחו בתוך המערכת, שמכירים את המהלכים מבפנים ושנמצאים בתוך הזרם המרכזי של התיאוריות הכלכליות.

קראתי שוב את הראיונות האלה בשבוע האחרון. מכולם עולה תמונה מטרידה, של שיטה שעבדה מצוין עשרות שנים, הביאה רווחה ועושר למדינות המערב, אבל בשנים האחרונות אינה מצליחה לעשות זאת. לפחות לא בעבור רוב מעמד הביניים. כחוט השני עוברת בכל הראיונות הללו, וברבים אחרים שפורסמו ב"כלכליסט", הסכמה שמשהו השתבש. שהשילוב של שוק חופשי מדי, שבו הרגולציה לא מספקת והפיקוח חלש, עם גלובליזציה מואצת, זינוק טכנולוגי, תנועות כוח אדם עצומות ומכשירים פיננסיים מורכבים - השילוב הקטלני הזה משאיר בידי מעטים מדי את ההזדמנויות ליהנות מהעושר. מנת חלקם של האחרים היא בעיקר תסכול.

בראיון מטריד למוסף "כלכליסט" לפני ארבעה חודשים הסביר פרופ' מייקל ספנס מדוע הקפיטליזם עובד בדיוק כמו שציפו ממנו, ובכל זאת הוא מחסל את מעמד הביניים. ספנס, שמערער על ההנחה שבטווח הארוך השוק החופשי יביא לתוצאה מיטבית לכולם, הוא חתן פרס נובל ויועץ לבנק העולמי שנטוע עמוק בלב הממסד. "הכלכלה העולמית", אומר ספנס, "יוצרת הזדמנויות עבור מגזר ספציפי: אלה שיש להם השכלה גבוהה וגם שכר גבוה. היא לא יוצרת הזדמנויות תעסוקה למעמד הביניים. מעמד הביניים פסימי - ובצדק. מתברר שהקפיטליזם פועל נגדו".

בראשית השנה התראיין כאן סטייג'יט דס, מהמומחים הגדולים בעולם לנגזרים ולניהול סיכונים, שב־2006 צפה את משבר האשראי. בספרו האחרון "Extreme Money" מתאר דס "איך נתנו לאוליגרכיה כלכלית להשתלט עלינו עם תוצאות הרות אסון - ואז לא שינינו דבר, כי לא חשבנו שיש לנו ברירה". לטענתו בראיון, "ההיסטוריה הכלכלית תראה ש־30 השנים האחרונות היו חריגה מהכלל. החיים הטובים היו מלאכותיים לגמרי... מה שעשינו הוא שימוש בחובות, מינוף וספקולציה". הוא מדבר על מסחר בנגזרים בהיקפי ענק עד שנותק הקשר בין המערכת הפיננסית למציאות, ולשיטתו כיום מוזרק "בוטוקס פיננסי בכמויות אדירות לכלכלות העולם" כדי להחזיק אותן בחיים.

והיה גם ד"ר פול וולי, שתיאר כאן לפני כחצי שנה את הסכנות לכלכלת העולם שמייצרת מערכת בנקאית חזקה מהנדוש. וולי הוא בכיר בית הספר לכלכלה של לונדון, ובעברו בנקאי בכיר ואיש קרן המטבע העולמית. "השווקים לא מתפקדים, הפרדיגמה השלטת, של שווקים יעילים, היא בדיחה", אמר וולי. "אני לא טרוצקיסט, אני בעד שוק חופשי. אבל עיקרון היד הנעלמה של אדם סמית פשוט לא עובד בפיננסים".

והיה גם פרופ' הא־ג'ון צ'אנג, מחבר "23 דברים שלא מספרים לכם על קפיטליזם", שלפני חודשיים הסביר כאן שאנחנו עומדים על חורבות הכלכלה העולמית "והאסון הזה נגרם על ידי אידאולוגיית השוק החופשי". הוא אחד הכלכלנים הבולטים של זמננו, מועמד עתידי לנובל ומרצה בקיימברידג', וכמו דס, גם הוא מדבר על שלושת העשורים האחרונים, שבהם רוב המדינות אימצו בחום את גישת השוק החופשי והיד הנעלמה, ו"התוצאה היתה הפוכה מהמובטח: צמיחה אטית יותר, אי־שוויון גואה וחוסר יציבות... בשורה התחתונה, מה שאמרו לנו חסידי השוק החופשי היה נכון חלקית במקרה הטוב או שגוי לחלוטין במקרה הרע".

שטיגליץ. סבור כי המודלים הכלכליים במערב הובילו למשבר צילום: בלומברג

היו גם חתן הנובל ג'וזף שטיגליץ, שהסביר ל"כלכליסט" כי המודלים הכלכליים במערב הובילו למשבר; וחתן אחר, פול קרוגמן, שהבהיר בכנס "כלכליסט" בשנה שעברה שחזרנו מהר מדי לאסכולות הישנות, ועוד ועוד, מג'פרי סאקס שמקדם היום את "מס רובין הוד" ועד הכוכב העולה ראגהורם רג'אן. השמנת של הכלכלנים מתייצבת היום מעל כל במה, מצביעה על הכשלים ומציעה דרכי תיקון.

בראיון שמתפרסם בגיליון הנוכחי מתואר באופן פשוט, ציורי ומהמם בעוצמתו, הכשל המתסכל בשיטה הנוכחית. פרופ' רוברט רייך, ש"הוול סטריט ג'ורנל" הכתיר לאחד מעשרת ההוגים העסקיים החשובים באמריקה והיה שר העבודה האמריקאי וממנסחי המדיניות הכלכלית של ממשל קלינטון, מדבר על שיבוש מוחלט של העסקה הבסיסית, ההגיונית וההוגנת שביסוד הכלכלה המערבית. לפי אותה עסקה, העובדים אמורים להרוויח מספיק כדי להיות לא רק עובדים אלא גם צרכנים, לקנות את מה שהם בעצם מייצרים ולשמור על רמת החיים שלהם. המשבר של 2008, טוען רייך, הוא ביטוי לשבר חברתי־כלכלי עמוק, שהוא בעצם התנפצות החלום האמריקאי. כבר בשנה שעברה, ברב־המכר שלו "Aftershock", הוא דיבר על "תסכול אמיתי, הקש האחרון, שיגיע אם וכאשר אנשי המעמד הביניים ירגישו שהמשחק הכלכלי מכור".

השאלה המתבקשת היא איך זה שחרף קונצנזוס מתרחב, חרף התמשכותו והעמקתו של המשבר, חרף מאות אלפי מפגינים ברחובות, בשום מדינה לא התחילו לתקן את השיטה. בשום מקום לא נעשתה עדיין חשיבה מחדש עמוקה על התפיסה הכלכלית הרווחת, לא כל שכן רביזיה.

במפתיע, הדבר הכי קרוב לשינוי מתחולל דווקא בישראל. אבל גם כאן, ועדת טרכטנברג הרי הוקמה על ידי בנימין נתניהו לא כדי לחשוב מחדש אלא כדי לחנוק חשיבה מחודשת. החיבוק על ידי נתניהו הוא לא אבן פינה למהפכה מחשבתית, הוא סוף הדרך שלה, קבורת חמור של שינוי עומק אמיתי מתבקש.

הקיפאון הזה, בכל העולם, נובע מכך ששינוי תפיסות מושרשות אינו יכול להיעשות בבת אחת. האנשים והגופים

שנהנים מהמצב הקיים הם רבי־עוצמה ואינם ששים לשינוי, ופוליטיקאים בעמדות כוח עדיין פועלים כאילו הם חבים תודה לאותם אנשים רבי־עוצמה.

לכן אין ברירה אלא להמשיך במאבק. השינוי אטי, אבל הוא מחויב המציאות. קשה לקום ולצאת שוב לרחובות, אחרי שיאים של מחאה שהושגו רק לפני חודשים ספורים, אבל אין ברירה. המבחן הראשון יהיה כבר בשבת הקרובה, ואם ניענה לו התיקון יבוא, בסופו של דבר.

זה אינטרס של כולם. או, כפי שמנסח זאת רייך באופטימיות, "המנהיגים של אמריקה התאגידית יבינו בשלב מסוים שהאי־שוויון הגדל אינו טוב עבורם ונראה את העשירים משתפים פעולה עם מעמד הביניים... יש לי מעט מאוד השפעה, אבל אני עושה מה שאני יכול", הוא אומר. זה גם התפקיד של כל אחד מאיתנו.