"העולם שוחה בכמויות ענק של בוטוקס פיננסי"

"אני בנקאי מקרי", אומר סטייג'יט דס (Satyajit Das). "למדתי משפטים וחשבונאות וכולם ציפו ממני להיות עורך דין. אבל הייתי חייב לעבוד בערבים, בסופי שבוע ובחופשות כדי לממן את הלימודים שלי, וזה לא כיף לעבוד בלילה ובסופי שבוע כשאתה בן 18. יום אחד ראיתי מודעה על מלגה מטעם בנק חבר העמים של אוסטרליה, והלכתי לעבוד שם רק משום שהם היו מוכנים לשלם לי על הלימודים. זה אחד המקרים הכי משונים, ועם הכי הרבה מזל, בחיי. מעולם לא התכוונתי להיות בנקאי ולא ידעתי הרבה על בנקאות, אבל הודות לתאוות בצע טהורה, שהיא בסופו של דבר המניע הנכון להיכנס לבנקאות, נהפכתי לבנקאי. ומה שעוד יותר משונה זה שעולם הבנקאות אהב אותי.

"באותו אופן נכנסתי גם לעולם הנגזרים. הייתי טוב במתמטיקה ובמחשבים, וכשהופיעו הנגזרים הפיננסיים - או כמו שקראו להם אז 'חוזים עתידיים ואופציות' - חיפשו מישהו שיוכל לעבוד בזה. אני לא ידעתי על זה כלום, אבל כיוון שזה היה תחום חדש וגם האנשים שראיינו אותי לא ידעו עליו כלום, בילפתי את דרכי פנימה. וככה זה המשיך לאורך 30 השנים הבאות שלי בבנקאות. הצלחתי לבלף לאורך כל הדרך - ובסופו של דבר גיליתי שהכל היה בלוף ולמעשה מדובר בקנוניה של בלפנים. אף אחד לא רוצה להודות שהוא בעצם לא יודע מה קורה. זה עולם משונה מאוד. בנקאות השקעות היא הרי לא באמת מודל עסקי, אלא מנגנון תגמולים לבנקאים. וזאת המציאות שאנחנו צריכים לשנות".

וול סטריט. "התשואות ב-30 השנה האחרונות - מלאכותיות" צילום: בלומברג

דס (53) נחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם לנגזרים ולניהול סיכונים, אבל המסקנה שהוא גזר מהקריירה הארוכה שלו בענף הפיננסים היא שאנחנו משלים את עצמנו לגבי היכולת שלנו לשלוט בתפקיד המרכזי שהמזל משחק בחיינו. זאת אולי הסיבה לכך שכאשר הוא מתאר את הקריירה שלו, הוא מייחס כמעט כל הישג או החלטה חשובים ליד הגורל. "רוב החיים שלי מאופיינים במזל טהור", הוא אומר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". למשל, העובדה שבסדרת הרצאות שנשא ב־2006, שכותרתה "לקראת משבר אשראי עולמי", הצליח לחזות במדויק את המשבר שפרץ שנתיים אחר כך. "אנשים התייחסו אליי בתור המשיח", הוא אומר, "אבל זאת טעות. אם אתה חוזר על אותו דבר כל הזמן, מתישהו יקרה שצדקת".

אפשר, כמובן, לספר גם גרסה אחרת של סיפורו: בן מהגרים שהגיע לאוסטרליה בגיל 12 מכלכותה, שהיה התלמיד הלא־לבן היחיד בבית ספר של 500 תלמידים, ובאמצעות כישרון ועבודה קשה נהפך לסמכות עולמית לנגזרים, למומחה שמבלה לא מעט מזמנו בטיסות - בדרך מביתו בסידני לסמינר במומבאי, לעדות מומחה בלונדון, להרצאה בקנדה, לישיבת דירקטוריון בניו זילנד. במהלך הקריירה הארוכה שלו עבד דס בבנקי השקעות (מריל לינץ' וסיטי) ובתעשייה (כחשב ענקית השילוח הבינלאומית TNT), לפני שנהפך ליועץ עצמאי, שפרסם סדרת ספרי הדרכה בת אלפי עמודים למקצוענים בתחום.

אבל את הפרסום הציבורי שלו הוא חב לספר אחד, שבו ניסה לסכם את הקריירה שלו ולספק לציבור הרחב הצצה אינטימית, וצינית להחריד, לעולם הנגזרים. הספר, "סוחרים, אקדחים וכסף", התפרסם ב־2006, רגע לפני שהמערכת הפיננסית החלה לצאת משליטה, ונהפך עד מהרה לרב־מכר ("קרה שפרסמתי את הספר בעיתוי מושלם: ברגע היחיד ב־100 שנים שבו אנשים מתעניינים בנגזרים", הוא אומר). הספר זכה לביקורות מעולות, ומיצב את דס כנביא זעם של הכלכלה העולמית. הוא מרואיין קבוע בכלי תקשורת כלכליים מובילים, דוגמת בלומברג ופייננשל טיימס.

בחודשים האחרונים זוכה דס לתהודה רבה בסדרת ראיונות ומאמרים שפרסם על מצבה הרעוע של הכלכלה העולמית, שבהם הוא מתריע בפני כל מי שמוכן לשמוע כי העולם התמכר ללקיחת סיכונים וטרם סיים לשלם על כך את המחיר. בימים אלה הוא שוקד על ספרו הבא, "כסף קיצוני" ("extreme money"), שעתיד לראות אור לקראת סוף השנה, ובו הוא מתכוון לספר "איך האמנו בדוֹגמה כלכלית שגויה, איך נתנו לאוליגרכיה כלכלית להשתלט עלינו עם תוצאות הרות אסון - ואז לא שינינו דבר, כי לא חשבנו שיש לנו ברירה", הוא אומר.

מהאיכר והאופה לגולדמן זאקס

"כשאני נכנסתי לעולם הבנקאות בסוף שנות השבעים", אומר דס, "העסק היה פשוט יחסית: לקחת פיקדונות, לתת הלוואות, ואולי קצת דברים אחרים כמו סחר בניירות ערך. הבדיחה אז היתה על כלל ה־353: לווים ב־3%, מלווים ב־5%, ויוצאים מהמשרד לשחק גולף בשעה 3. אבל אז החל תהליך ממושך של הסרת רגולציה, שאפשר לנו לעשות כל מיני דברים ושינה לחלוטין את התמונה. בשנות השבעים ביטלו את סטנדרט הזהב (שיטה בה ערך הדולר נקבע בזהב, ושימש כבסיס לקביעת שערי חליפין יציבים בעולם), ובשנות השמונים שערי המטבע יצאו מפיקוח והחלו לנוע לכל מיני כיוונים, ואנשים החלו ליצור מוצרים חדשים".

נגזרים פיננסיים, בגרסתם המקורית, הם מעין סוג של ביטוח שנועד להגן על רוכשיהם מאי־ודאות. האיכר רוכש אופציות שיגנו עליו מפני ירידה במחירי החיטה; האופה רוכש אופציות שיגנו עליו מעלייה במחירי החיטה. אבל אפשר גם להשתמש בנגזרים כדי לקחת על עצמך סיכון, בתקווה לרווח עתידי - אפשר להמר על מחירי החיטה בלי שתהיה לך כוונה לרכוש או למכור שק אחד של חיטה. אם אתה מגן על עצמך מפני תנודתיות, מדובר בגידור סיכונים, אבל אם אתה מנסה להרוויח מהתנודתיות הזו מדובר בעצם בספקולציה, או בשמה האחר, הימור. ופעמים רבות ההבדל חמקמק. ובעשורים האחרונים, כפי שדס מיטיב להדגים בספרו, תעשיית הנגזרים צמחה עד שכיסתה כל פינה בכלכלה העולמית. אפשר להמר היום על מחירי מניות, על נזקי מזג אוויר, על שערי מטבע, על ריביות במשק, על יכולת רוכשי משכנתאות סאב־פריים להחזיר את ההלוואה, וזה רק על קצת המזלג. מתחום נידח, הסחר בנגזרים תפס את מרכז הבמה.

"בהתחלה התייחסו בבנקים אל מסחר בנגזרים כאל משהו נחות. זה היה מאוד בולט לעין בבריטניה למשל, שם האנשים בסיטי שעסקו במסחר היו קולניים, לא למדו באוקספורד או קיימברידג', ובאופן כללי נהנו מדימוי של בריונים. היו שם ממש הבדלי מעמדות. אבל אלה אנשים שהבינו איך לקנות בזול ולמכור ביוקר, שזה בסופו של דבר הדבר היחיד שמשנה. והדבר המדהים הוא שהאנשים האלה השתלטו בסופו של דבר על כל העסק. הסיבה לכך היא שהמסחר בנגזרים הוא דבר רווחי באופן פנטסטי, ובהדרגה אנשים עם מיומנות מתמטית נכנסו לתחום, התחילו להשתמש במודלים מורכבים, והעלו את כל התחום למישור הרבה יותר מתוחכם והרבה יותר רווחי. זה היה דור הזהב של הנגזרים, בין אמצע שנות השמונים לאמצע שנות התשעים, והיה בו פרץ ענק של יצירתיות. כל מה שקרה מאז הוא תיעוש של כל התהליך. זו נעשתה התעשייה הרווחית ביותר, והבנקים התחילו לסחור בהון של עצמם כדי לעשות כסף.

ז'אן קלוד יונקר. "בקושי מסוגל לנהל את לוקסמבורג" צילום: בלומברג

"היום כ־80% מהרווחים של גולדמן זאקס נובעים מלקיחת סיכונים - עבור הלקוחות שלהם, עבור עצמם, או בסיוע לקרנות גידור. זה מה שהם עושים. וזה שינוי בסיסי ביותר בעולם הבנקאות. יש לזה השלכות לכאן ולכאן: מצד אחד יש היום מגוון אדיר של אפשרויות השקעה, ומצד שני זה מאוד מסוכן, ומדי פעם זה מתפוצץ ומזעזע את כל הכלכלה העולמית".

התוצאה של התהליך שדס מתאר היא של מערכת פיננסית שהמריאה ואיבדה כל קשר עם המציאות. הספר של דס מתחיל בטבלאות פשוטות שמתארות כיצד שני משקיעים יכולים להחליף ביניהם שערי ריבית, ומסתיים בתרשימים כמעט בלתי אפשריים לפענוח של מוצרים פיננסיים מובנים שהנגזרים מוחבאים עמוק בתוכם - המצאה גאונית שנועדה לאפשר למשקיעים מוסדיים סולידיים, שאסור להם לסחור בנגזרים, להצטרף גם הם לחגיגה.

והמספרים שבהם נוקב דס מסמרי שיער. "קח לדוגמה את היקף הסחר העולמי במטבעות: הוא עומד על כ־6 טריליון דולר מדי יום, והוא צפוי לצמוח ל־10 טריליון בעשור הקרוב. מתוך הסכום הזה, רק 3% קשורים במישרין לפעילות מסחרית אמיתית. כל שאר ה־97% מסווגים כ'אחר', שזו קטגוריה שבחלקה הגדול מכילה פעילות ספקולטיבית, של אנשים שמנסים להרוויח מלהעביר כסף ממקום למקום. או קח למשל את מוצרי ה־cds, שהיו מאוד פופולריים ערב המשבר הפיננסי. cds הוא בעצם שם מפוצץ לביטוח: אנשים קנו ביטוח למקרה שמישהו אחר יפשוט רגל ולא יוכל לעמוד בתשלומים שלו. בדרך כלל אתה קונה ביטוח רק אם יש לך משהו לבטח; אם יש לך בית, אתה מבטח אותו. אבל בשוק ה־cds היקף הפעילות היה גדול פי ארבעה או חמישה מסך כל ההלוואות ואיגרות החוב שהמשקיעים ביטחו. כך שמה שקרה זה שיצרו מפלצת שבה אנשים עומדים מהצד ומהמרים על הסיכוי שהבית שלך יישרף. בשיא השוק, נפח החוזים האלה היה 60 טריליון דולר. ולשם השוואה, התל"ג העולמי כולו עומד על כ־56 טריליון דולר.

"אם אתה מסתכל על כלל שוק הנגזרים העולמי, שהוא בעצם מערכת להימורים מסחריים, השווי שלו עומד על כ־600 טריליון דולר. זה יותר מפי עשרה מהתוצר העולמי. אפשר כמובן להתווכח מה המספרים האלה באמת מייצגים, אבל הנקודה ברורה: יש נתק מוחלט בין היקף הסחר בנגזרים לבין הכלכלה האמיתית.

"אחד הדברים שאכזבו אותי יותר מכל במשבר הפיננסי הוא שלא התפתח דיון בשאלה הבסיסית של האם אנחנו רוצים לעודד ספקולציה או לא. זה נכון שפול וולקר (קודמו של אלן גרינספאן בתפקיד יו"ר הבנק המרכזי של ארצות הברית, ועד לא מזמן יועץ בכיר לאובמה) הצליח להכניס לרפורמה בוול סטריט את 'כלל וולקר', שנועד למנוע מהבנקים לשחק עם כספים של המפקידים שלהם. אבל הכלל הזה נשחק לחלוטין בחקיקה בקונגרס. לאחרונה שמעתי עורך דין אומר לאחד הלקוחות שלו שבהתחשב בכל הפרצות שהוכנסו לכלל וולקר, הוא יהיה נבוך ביותר אם הלקוח הזה לא יוכל להמשיך לעשות בדיוק את כל מה שעשה עד עכשיו".

כולנו ספקולנטים

מצד אחד, עולם הפיננסים שדס מתאר הוא עולם שאיבד כל קשר לכלכלה הרגילה. ומצד שני, גם הכלכלה הרגילה היא לא מה שהיתה פעם. לקראת סוף שנות השמונים, מספר דס, התעוררה בו תחושה עמוקה שכל עולם הבנקאות הוא לא אמיתי. הוא רצה לעבוד בתעשייה אמיתית, וכשנקרתה לו ההזדמנות, עבר לעבוד כחשב של ענקית השילוח האוסטרלית TNT (שמאז הפכה לחברה הולנדית). המציאות שגילה שם, הוא אומר, היתה סוריאליסטית.

סטייג'יט דס. "30 שנה בבנקאות בילפתי"

"אנשים שקונים מניות ואג"ח היו מתים אלף מיתות אם היו יודעים מה באמת קורה בחלק מהחברות שהם משקיעים בהן. אני זוכר שפעם בא לבקר אותנו אנליסט אחרי פרסום הדו"חות שלנו. אחת החברות שלנו רשמה רווח, והאנליסט ישב והחמיא לנו על האופן שבו ניהלנו אותה, ובמציאות כל המסקנות שלו היו שגויות. אנחנו פישלנו בכל מה שניסינו לעשות, והוא לא הבין שמה שהניב לנו רווחים היה מקרי לחלוטין ושונה לגמרי ממה שהוא חשב. את אותה שנה סיימנו ברווח פשוט משום שאחד המטוסים שלנו נפל לים כתוצאה מתקלה טכנית. המטוס היה מבוטח ב־60 מיליון דולר, אבל בספרים שלנו הוא היה רשום בשווי של 5 מיליון דולר, כך שיצא שרשמנו רווח של 55 מיליון דולר. אני יושב ומקשיב לבחור הזה שאומר שאנחנו מנהלים עסק מצוין, ומנסה לשמור על פרצוף רציני. מה עוד ש־57 אנשים מתו בהתרסקות הזאת! ככה זה באופן כללי בעולם הכספים - הוא לא מציאותי מבחינות מסוימות ומציאותי מאוד מבחינות אחרות".

מעבר לכך, אומר דס, עם השנים החלה להישחק ההפרדה בין עולם הפיננסים לכלכלה ה"אמיתית". אחד הגורמים לכך הוא שנעשה יותר ויותר קשה להרוויח כסף באמצעים רגילים. "מה שאנשים לא ערים אליו הוא ששולי הרווח של הרבה חברות נעשו קטנים הרבה יותר בעשורים האחרונים, עד לרמה שהן חייבות לקחת סיכונים. כששולי הרווח שלך הם 10%, ויש תנועות מטבע שמשפיעות על הרווחים שלך, אתה יכול להתייחס לזה כאל כוח עליון. אבל כששולי הרווח שלך הם 1%, כל תנועה במטבע יכולה למחוק את הרווחים שלך, ואז אתה מוצא את עצמך מהר מאוד מבצע ספקולציות על שערי מטבע.

"בוא נגיד שאתה חברה שנמצאת בארצות הברית והרבה מהרווחים שלך מגיעים מעבר לים, חברה כמו גוגל, אינטל או מקדונלד'ס. נניח שאתה לא עושה שום דבר אבל הדולר נחלש לעומת מטבעות אחרים - הרווחת. ואם הדולר מתחזק - אתה מפסיד. אתה בעצם ספקולנט מזדמן: זו לא המטרה של העסק שלך, לא נכנסת לתחום הזה כדי לבצע ספקולציות, אבל בפועל אתה מוצא את עצמך מהמר על שער המטבע גם אם אתה לא עושה כלום. ואז אנשים אומרים: אנחנו יכולים לעשות משהו בנידון. למשל, אנחנו חושבים שהדולר יתחזק, אז בוא נמכור את היורו והינים שהרווחנו, ונקנה דולרים. ואז הדולר אכן מתחזק, והנה הרווחת על הפוזיציה שלך! ואז אתה משנה פוזיציה, וחוזר לפוזיציה, ומתחיל לשחק סביב זה. זה תהליך שקורה בהרבה חברות, ויש ביטויים מרתקים להתפתחות הזאת. לפני 30 שנה היה סיכוי קטן מאוד שסמנכ"ל כספים יקודם להיות מנכ"ל. אף אחד לא חשב שהאנשים האלה יכולים לנהל חברות. מי שניהל אותן היו אנשי שיווק, מכירות או הנדסה. אבל עכשיו לסמנכ"ל כספים יש סיכוי טוב מאוד להיהפך למנכ"ל. וזה כי כל העסק הפך לפיננסי. הכל זה פיננסים.

"התהליך הזה בא לידי ביטוי גם באופן שבו חברות מדברות על עצמן - רק במושגים של הכסף שהן מרוויחות. אינטל, לדוגמה, הכריזה על התוצאות שלה לא מזמן. היא לא באמת דיברה על כמה שבבים היא מכרה, למי היא מכרה אותם או למה השבבים שלה טובים יותר משל המתחרים. היא אמרה: הרווחים שלנו למניה הם ככה וככה. וזה מעניין, כי זו שפה שאין בה שום דבר אמיתי, וזה לא תמיד היה כך. קראתי פעם את הדו"חות למשקיעים של הנרי פורד. הוא מדבר שם על איך מייצרים מכוניות. או קח למשל את הספר המפורסם של אלפרד סלואן, 'שנותיי בג'נרל מוטורס', על תקופתו כמנכ"ל החברה. הוא לא מזכיר את מחיר המניה פעם אחת בכל הספר. נכון שזה היה לפני 80 שנה, אבל במונחים היסטוריים זה כלום. ובזמן הזה קרה שינוי גדול מאוד".

כמו קזינו, רק בלי רגולציה

הדרך הכי טובה לחשוב על עולם הנגזרים, אומר דס, היא כעל קזינו. "למה אתה פותח קזינו? כי אתה רוצה שאנשים אחרים יבואו להמר. והאנשים ששמים כסף על השולחן משלמים עבור הזכיות של מי שמנצח. כל מה שהקזינו עושה הוא לקחת את המרווחים, וברוב המקרים הרווח שלו נקבע מראש באופן חוקי, כי יש כללים שמסדירים את המרווח בין הזכיות להפסד. אותו הדבר קורה בעצם במערכת הבנקאות, אלא ששם אף אחד לא קובע מראש מה יהיו שולי הרווח של הבנק, וכל הרעיון הוא להגדיל את המרווחים כמה שיותר. בנוסף, להבדיל מקזינו, על המסחר בנגזרים אין שום רגולציה - אתה יכול להריץ איזה משחק שאתה רוצה, לא משנה כמה הוא מוטה".

רובנו, כמובן, לא חושבים על עצמנו כעל מהמרים בקזינו, ולרוב גם לא חושבים שאנחנו מושקעים בנגזרים. אבל אנחנו טועים. כי בין הלקוחות העיקריים של בנקי ההשקעות, דס מדגיש בספרו, נמצאים המשקיעים המוסדיים שמנהלים את החסכונות והפנסיות של כולנו. איך זה קרה?

"אנשים מהמרים משתי סיבות עיקריות: כי זה מבדר, וכי הם באמת צריכים את הכסף. בוא נהיה כנים לגבי קרנות הפנסיה. הן יכולות לספר לך על ניהול סיכונים עד מחר, אבל בסופו של יום הן צריכות לספק למוטבים שלהן רמה מסוימת של פנסיה. יש קרנות שמתחייבות לתשלומים מוגדרים מראש, שמחושבים על פי המשכורת האחרונה שלך, והרבה מהקרנות האלה נמצאות למעשה במצב של פשיטת רגל. הן צריכות לשלם את הקצבאות בהתבסס על הכספים שאתה והמעסיק שלך הפקדתם לאורך השנים, ובהרבה מקרים הן פשוט לא יכולות להרוויח תשואות שיאפשרו להן לעמוד ברמת התשלומים האלה. כמנהל קרן, איך אתה מכסה על המחסור הזה? אתה מנסה להשיג תשואה טובה יותר על הכסף שלך. התשואה הסבירה לאורך זמן על תיק השקעות היא בין 5% ל־8% בשנה, אבל הקרנות האלה צריכות להרוויח לפחות 12% בשנה כדי לעמוד בתשלומים שלהן, והסיבה לכך היא שהן עשו את התכנון שלהן בשנות השבעים, כשהריבית היתה גבוהה הרבה יותר ואנשים חיו פחות שנים. ולכן הן חייבות להמר.

"הסוג השני של הפנסיה הוא הסוג שבו אתה, החוסך, בוחר את תוכנית הפנסיה שלך, את סכום ההפרשה החודשי שלך ואת רמת הסיכון שאתה מוכן לקחת. וכשאתה עושה חשבון, אתה מגיע למסקנה שבחישוב של ריבית סבירה אתה חייב לחסוך 60% מההכנסה שלך, או לעבוד לנצח. אז מה אתה עושה? אתה לוקח יותר סיכון. והאפשרות שיסתבר שבסוף צדקת היא בדיוק האפשרות שמובילה אנשים לקנות לוטו, שמובילה אותם לקזינו, ושמובילה אותם לספקולציה פיננסית. כמעט כולם לא מעריכים נכון את הסיכון. כולם חושבים שהם יהיו שונים. אבל המציאות היא ששום דבר לא שונה, וזו הבעיה. ואנחנו בנינו תרבות שלמה שמבוססת על סיכון".

ואם ננסה להוציא את הסיכון מהמערכת? איך זה ישפיע על החיים שלנו?

"זאת בדיוק הבעיה. אני חושב שההיסטוריה הכלכלית תראה ש־30 השנים האחרונות היו חריגה מהכלל. התשואות הגבוהות, החיים הטובים, היו מלאכותיים לגמרי. המחזור ההיסטורי של גאות ושפל, שנראה היה שהתגברנו עליו, פשוט הוסתר. הצמיחה הכלכלית הגבוהה והעקבית שנהנינו ממנה במשך העשורים האלה, קרן השפע שאפשרה לנו להתמודד עם בעיות כמו עוני ולסייע לעולם השלישי, הצמיחה הזאת תאט. מה שעשינו הוא שימוש בחובות, מינוף וספקולציה כדי להנדס צמיחה גבוהה יותר. במקרה של ארצות הברית, למשל, הצמיחה הנומינלית בשנים 2000–2006 היתה 2%-3% בשנה. אבל אם אתה מנכה מהמספר הזה את הצמיחה שהושגה באמצעות כניסה לחובות, הצמיחה של ארצות הברית באותן שנים היתה בין אפס ל־1%. מה שזה אומר בעצם הוא שאם נוריד את השומן של הסיכון הפיננסי, התוצאה תהיה צמיחה נמוכה יותר, כלומר קיפאון ברמת החיים, ואולי אפילו ירידה של רמת החיים. ומי מוכן לקבל כזה דבר? רק מי שמחייבים אותו לעשות את זה, כמו שאנחנו רואים ביוון ובאירלנד".

נכון לעכשיו, אומר דס, החגיגה עדיין נמשכת. שנתיים לאחר שהההפרזה של המערכת הפיננסית התפוצצה לנו בפנים, הכלכלה העולמית נמצאת בשלב שהוא מכנה "כלכלת הבוטוקס". "מה שיש לנו זה כמויות ענק של בוטוקס פיננסי, בצורת כסף, שמוזרק למערכת כדי להסתיר את כל הבעיות. הסיבה היא פשוטה. ממשלות לא רוצות להודות שצפויה תקופה ארוכה של קיפאון, כמו ביפן, כי ציבור הבוחרים לא יקבל את זה. אבל הבעיה עם בוטוקס היא שאתה צריך כמויות מאוד גדולות ממנו - אתה צריך לחדש אותו כל הזמן כי הוא עובד זמנית בלבד. ויש לו גם תופעות לוואי. ואנחנו רואים תופעות כאלה כיום - כלכלות מלאות פגמים, שערי מטבע שמשתוללים, יחסי מסחר מתוחים, ועכשיו גם דאגות לגבי היכולת של מדינות לעמוד בחובות שלהן, מכיוון שהן לא יכולות לייצר יותר בוטוקס".

המסקנה שעולה מדבריך היא שבטווח הארוך, הדור הנוכחי לא יכול לצפות לאותו שגשוג כלכלי שהוריו נהנו ממנו.

"הדור הנוכחי עומד לשלם על החטאים ותאוות הבצע של הדור הקודם. והם ישלמו בכמה אופנים. הם ישלמו על הנזקים למערכת הפיננסית, הם ישלמו על נזק סביבתי לכדור הארץ, והם ישלמו גם על ניצול יתר של משאבים, כמו נפט ומים. הם ישלמו על זה ביוקר. הם לא מבינים את זה עכשיו, ועסוקים בלשחק עם האייפונים והאייפדים שלהם. אבל יש פתגם סיני שאומר 'כל משתה חייב להיגמר'. נכון שהמשתה שלנו עדיין נמשך, אבל הנשף עומד להסתיים".

נוריאל רוביני. "יש לנו צורת הסתכלות שונה על העולם" צילום: בלומברג

 

גם ראיון שקיימתי לאחרונה עם נוריאל רוביני הגיע למחוזות דומים.

"אתה יודע, אני מכיר אישית את נוריאל רוביני, ואחנו מסכימים על הרבה דברים, אבל יש לנו צורת הסתכלות שונה על העולם. נוריאל הוא כלכלן, והוא מחפש פתרונות לדברים. ואילו אני חושב שלחלק גדול מהחיים אין שום פתרונות, וצריך פשוט לקבל את זה".

כתונת המשוגעים של אירופה

הדרך אל העתיד העגום משהו שדס חוזה עוברת באירופה, שבשנה האחרונה מתחילה להתמודד עם האמת הלא נעימה לגבי מצבן הכלכלי של לא מעט חברות בגוש היורו. "מה שקרה באירופה הוא מאוד פשוט", אומר דס. "הממשלות באירופה לא רצו שהמשחק ייגמר, ולכן הן העבירו את החובות של הבנקים והחברות אל המאזנים שלהן. זה היה משחק של 'חבילה עוברת', ועכשיו הממשלות מגלות שאין להן למי להעביר את החבילה הלאה. למדינות האלה יש חוב שהן אינן יכולות לשלם, ואנחנו יודעים שהן אינן יכולות לשלם אותו. כל מי שחושב שאירלנד תוכל לשלם את החובות שלה סובל מהזיות וצריך לפנות לייעוץ רפואי בדחיפות. ואותו הדבר נכון גם לגבי יוון. מובן שבכלכלה העולמית, אירלנד ויוון הן זניחות, אבל הן הקנרית במכרה הפחם. הן מראות לנו שיש גבול ליכולת של מדינות ללוות ולהוציא.

"באירופה יש את הבעיה הנוספת של גוש היורו, שהחברות בו משמעותה שמדינות לא יכולות להדפיס כסף, ולא יכולות ליצור אינפלציה וככה לשחוק את החובות שלהן. הן הכניסו את עצמן לכתונות משוגעים, והדרך היחידה שבה הן יכולות להיחלץ מהבעיות שלהן היא להפסיק לאכול ולהקצות את כל מה שיש להן לתשלום חובות".

הפגנה בדבלין, אירלנד, נגד תוכנית הקיצוצים בסוף נובמבר. הקנרית במכרה הפחם צילום: אי אף פי

מנהיגי אירופה מקדישים בחודשים האחרונים מאמצים רבים בניסיון למצוא פתרון למשבר, שהיכה עד כה ביוון ובאירלנד ומזנב בפורטוגל, ספרד ובלגיה. באופן בסיסי, כל הפתרונות שנמצאו עד כה נועדו למצוא למדינות האלה מקורות מימון בצורת הלוואות חירום, שיאפשרו להן לעמוד בתשלומי החובות שלהן. הגישה הזאת, אומר דס, חושפת את המטרה האמיתית של תוכניות הסיוע, שכלל אינה להציל את המדינות שנקלעו למצוקה. "מה שבאמת מנסים להציל כאן זה את הבנקים הגרמניים והצרפתיים, שהלוו לא פחות מטריליון דולר לאירלנד, יוון, ספרד ופורטוגל. זה הסיפור האמיתי כאן", הוא אומר, ומוסיף שהבעיה בכך היא שהמדינות החזקות בגוש חושפות את עצמן לאפשרות שהן יצטרכו בסופו של דבר לשלם את החוב במקום המדינות החלשות, ובעצם מעמידות את דירוג האשראי שלהן בסכנה.

"הדרך הכי טובה לחשוב על כך היא כמו על קבוצת מטפסי הרים שקשורים זה לזה ונקלעו לסכנה. כל מי שמכיר את הסיטואציה הזאת יודע שכאשר דברים מתחילים להשתבש מאוד, בשלב מסוים הדבר הנכון לעשות כדי לא להעמיד את כל המטפסים בסכנה הוא פשוט לחתוך את החבל. כי אחרת הרבה יותר אנשים ימותו. אבל האיחוד האירופי לא רוצה לעשות את זה. מי שמנהלים את העניינים הם פוליטיקאים סוג ב' שהפסידו בחירות במדינות שלהם או אנשים שהוגלו למוסדות האיחוד. כך אתה מוצא את עצמך עם אנשים כמו ז'אן קלוד יונקר, ראש ממשלת לוקסמבורג, בראש גוש היורו. זה בן אדם שבקושי מסוגל לנהל את לוקסמבורג, והוא אמור לפתור את הבעיות של אירופה? האנשים האלה לא מבינים את הבעיה, ולא מוכנים להתמודד איתה. זו תאונת רכבות בהילוך אטי".

בסופו של דבר, אומר דס, "היחידים שיש להם מספיק כסף כדי לסייע לשאר מדינות גוש היורו הם הגרמנים. הגרמנים הם אלה שיצטרכו לחלץ את כל השאר, והבעיה היא שייתכן שהם פשוט לא יעשו את זה. הנקודה הקריטית תגיע כשהגרמנים יעשו את החשבון ויחליטו שעדיף להם להציל ישירות את הבנקים שלהם במקום לכתוב צ'קים למדינות שחייבות לבנקים שלהם כסף. אני לא מאלה שחושבים שהיורו עצמו עומד בסכנה. היורו ישרוד. אבל בסופו של דבר המלווים של אירלנד, יוון, ספרד ופורטוגל יצטרכו לרשום הפסדים כבדים. וייקח חודשים, אם לא שנים, עד שנגיע לפתרון".

והאם התרחיש הזה, של חדלות פירעון של כמה מדינות באירופה, בכלל נוגע לנו?

"בהחלט. קודם כל צריך לזכור ש־80% מהצמיחה בעולם מגיעה משווקים מתפתחים כמו סין והודו, ואירופה היא הלקוח מספר אחת של סין. לתרחיש כזה תהיה השפעה שלילית ביותר על סין. הדבר השני הוא שלסינים, ולכל הבנקים המרכזיים שיש להם חסכונות, יש השקעה מסיבית בדולרים וביורו, שתיפגע קשות. זה נכון שרוב ההשקעות הסיניות הן בגרמניה, אבל לאחרונה הם משום מה קונים הרבה אג"ח של פורטוגל וספרד. כך שתוצאה אחת של חדלות פירעון כזאת תהיה השפעה כלכלית. אבל דבר נוסף שיקרה הוא שייווצר אוטומטית מחנק אשראי עולמי כמו שראינו בספטמבר 2008. ייווצר מצב של חשד הדדי, שבו אף אחד לא בטוח ביכולת הצד השני להחזיר את הכסף, ותשומת הלב תופנה מהר מאוד לארצות הברית ויפן, שהן שתי הלוות הגדולות ביותר בעולם. נכון שהן במצב אחר, כי אלה כלכלות גדולות עם יכולת להדפיס כסף, אבל השאלה עדיין תישאל".

מרקל וסרקוזי. "אירופה קורסת, זה ברור" צילום: בלומברג

 

מה הסיכוי שנראה את התרחיש הזה מתגשם?

"אני חושב שיש לתרחיש הזה סיכוי של יותר מ־50% להתגשם. אני פשוט לא רואה איך הצעדים שננקטים היום יכולים למנוע את המצב הזה. כל מה שאנחנו עושים הוא לדחות את פתרון הבעיה לעתיד, ומקווים שמשהו פלאי יקרה ויציל אותנו. אמרתי מההתחלה שהדרך היחידה לצאת מחוב בסדר גודל כזה היא צמיחה מאסיבית ואינפלציה רצינית, והיום אין אף אחת מהן, וזה מקשה על העניינים".

תמיד יש מנצחים ומפסידים

את המסקנות מהמציאות שדס מתאר הסיקה האליטה האמריקאית כבר בראשית שנות התשעים. בוגרי אוניברסיטאות היוקרה בארצות הברית, שפעם ייעדו עצמם לקריירה של שליחות ציבורית, החלו לנהור אז בהמוניהם לבנקי ההשקעות ולחברות ייעוץ כמו מקינזי ו־bcg, במירוץ להצטרף גם הם ל"אדוני היקום" בוול סטריט. אני שואל את דס אם זאת אולי המסקנה המעשית שאפשר להסיק מהתמונה הקודרת שהוא משרטט, והוא עונה בציטוט מ"אטלנטיק סיטי" של ברוס ספרינסטין. "יש שם שורה נהדרת: 'יש כאן מנצחים ומפסידים, ואל תיתפס בצד הלא נכון של הקו הזה'. ובוגרי אוניברסיטאות העילית מבינים את זה.

"אבל", הוא מוסיף, "בשנים האחרונות הייתי בקשר עם הרבה מחוקקים ורגולטורים, והיו לי לא מעט שיחות עם אנשים שעובדים בגבעת הקפיטול והיו מעורבים ברפורמה הפיננסית. האנשים האלה הם כמעט ללא יוצא מן הכלל צעירים, בני 25 עד 35, והם אינטליגנטים ביותר, הרבה יותר ממני. אבל הם עובדים בתוך מערכת, וככל שהתחוור להם, במהלך השיחות שלנו, מה צריך לעשות וכמה צריך לשנות, יכולתי לשמוע נימה של תבוסה מתגנבת לקול שלהם. כי הם מבינים שהם יצטרכו להתפשר בסוף, והפשרות האלה לא ישרתו את טובת הכלל.

"לי אישית הדברים האלה כבר לא כל כך ישנו, כי רוב חיי כבר מאחוריי. אבל לשמוע את נימת התבוסה הזאת בקולם אומר לי משהו על העולם שאנחנו חיים בו היום. אלה הרי אנשים שעובדים קשה בשכר נמוך מתוך תחושה של אמונה ולהט, ועדיין אתה יכול לשמוע את נימת התבוסה הזאת בקולם כל הזמן. וזה מעציב אותי. אבל כל מסע מתחיל בצעד קטן", הוא אומר ופורץ בצחוק גדול. "אני יכול לעשות את הצעדים הראשונים, ומישהו אחר יצטרך לעשות את השאר".