מאוחר מדי לוותר
משפחת עופר שוב החמיצה הזדמנות להימנע ממאבק ציבורי מכעיס
"מי זה אבי ליכט לכל הרוחות, מאיפה הוא צץ? איך הוא לא מבין שיום אחד גם הוא ירצה לעבור למגזר הפרטי? דבר איתו, ניר, ספר לו איך זה. כל החיים שלו הוא יישאר מעמד ביניים. כל החיים".
(עידן עופר מרים טלפון בהול למנכ"ל החברה לישראל ניר גלעד)
בספטמבר שעבר, לפני שנה בדיוק, הצעתי לעידן עופר לוותר. הימים היו ימי מהומת ששינסקי ותמלוגי הגז, ומערך היחצנות והלובינג של יצחק תשובה הלך וקרס מול הדרישה הציבורית העיקשת להטיל מס על רווחי חברות הגז. כולם היו עסוקים בתמלוגי האנרגיה, ולמעט כמה אזכורים בעיתונות לא התפתח אז דיון נרחב סביב גובה התמלוגים שכיל צריכה לשלם על השימוש שלה במשאבי הטבע בים המלח. ובכל זאת, היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהפרה הכי חולבת של החברה לישראל תעלה על שולחן הדיונים.
"זה רגע נדיר", כתבתי אז, "בנקודת הזמן הזאת עידן עופר עוד יכול לבחור. הוא יכול, למשל, להציע בדיקה מחודשת של גובה התמלוגים (...) הוא, בעזרת דובריו ויחצניו, יכול להציע עכשיו (...) לחשוב מחדש. למצוא פתרון שיחלק באופן שווה יותר את האוצר שהולך ונכרה בצפון ים המלח".
עד לאחרונה לא יכולתי להעלות על דעתי שעופר אינו קורא "מוסף כלכליסט" בשבתות החופשיות שלו, לא כל שכן שאינו מיישם מיד את עצות החינם שמסופקות לו שם. ובכן, התבדיתי. חלפה שנה, שבמהלכה המשיכה כיל בטקטיקה הנצחית שלה שמבוססת על לובינג משולב בגרירת רגליים, בהמתנה שהפריץ ימות, או יפסיד בבחירות או סתם יעבור לעניין אחר.
אלא שהפעם הפריץ מתעקש. למען האמת, ההתעקשות כבר לא תלויה בו. השנה הנוכחית התחילה עם חקיקת חוק ששינסקי, המשיכה עם מחאת הקוטג' והגיעה לשיאה בחודשיים של מחאת המונים שדרשו את שינוי סדר העדיפויות וצדק חברתי. הגדלת תמלוגי החסר של כיל, מיותר לציין, עונה היטב על שתי הדרישות הללו. לממשלה אין לא רצון ולא יכולת להתנגד.
עידן עופר צילום: גלעד קוולרציק לפני שנה היה מדובר בשאלה תיאורטית לכאורה. עדיין לא הועלתה דרישה אפקטיבית לדון בשיעור התמלוגים הרצוי. עוד לא הוצגו תביעות לתיקון החוק וההסכמים עם החברה לישראל. טרם התקבצו חברי כנסת לוחמניים כדי לרכוב על העניין. אבל אפשר היה לראות את זה מגיע - כי למעט רווחי הגז של תשובה, שורת הרווח של כיל היא הארוכה ומנקרת העיניים מכולן.
היה ברור שייחשפו עוד ועוד פרטים על ההסכמים עם החברה לישראל, שמאמרי ביקורת נוקבים יחוררו עוד ועוד חורים בתדמית של כיל ושל בעליה, שהנרטיב של משאב טבע נדיר השייך לכולם אבל מעשיר בעיקר משפחה אחת, ולא אהודה במיוחד, הוא כזה שכמעט בלתי אפשרי לגבור עליו.
אבל בחברה לישראל בחרו להתמודד עם המשבר המתקרב באמצעות קמפיין מעליב אינטליגנציה, שהסלוגן המבריק שלו היה: "מפעלי ים המלח מזרימים חיים לים המלח", ושהיה מבוסס על סרטונים מצוירים וסיסמאות מנותקות מציאות. מפתיע שזה לא תפס.
פחות מפתיע לגלות עד כמה יחצנים, פרסומאים ומנהלי הסברה, הגובים הון על שירותיהם, כושלים בהבנת הזירה התקשורתית והחברתית שבתוכה הם פועלים. איש מהם לא העלה על דעתו לתפוס שיחה עם עידן עופר או ניר גלעד ולומר להם: עזבו אתכם, זה קרב אבוד, רק תינזקו ממנו, תראו מה קרה לתשובה. בואו, תפעלו הפוך. תובילו אתם מהלך שבו תיקחו על עצמכם את עלויות קציר המלח. תיזמו דיון מחודש על שיעור התמלוגים למדינה. גם תצאו גדולים, אולי גם תפסידו פחות.
עכשיו כבר מאוחר מדי. חוות הדעת שהגיש השבוע המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט, תחת הכותרת הסתמית "ביצוע פרויקט הגנות ים המלח ומימונו", טומנת בחובה מהפכה תפיסתית אמיתית ומסמנת את ראשיתה של המערכה הרשמית. החברה לישראל לא תוכל לנצח בה.
ליכט, בתחכומו, עשה שני דברים: גם הגיש את חוות הדעת יום אחרי הפגנות ה־450 אלף, וגם השחיל לתוכה סיפא שפותחת את הדלת ל"ועדת ששינסקי ים המלח", שתבחן את שיעור התמלוגים שמהם צריכה המדינה ליהנות. ליכט קורא היטב - הרבה יותר טוב מהחברה לישראל - את הלך הרוח הציבורי. חוות הדעת שחיבר אמורה היתה לעסוק בהיבטים המשפטיים של מימון קציר המלח בים המוות. אבל המשפטן, שכבר התבטא בעבר בפומבי נגד חברות הגז ובעד חוק ששינסקי, לא היסס לנתח במסגרת חוות הדעת גם את האפשרות החוקית, שלא לומר הצורך הציבורי, להגדיל את התשלומים שמעבירים מפעלי ים המלח למדינה.
"שיעור התמלוגים מכלל רווחי היזם הוא נמוך, אפילו בהשוואה לשיעורים האפשריים על פי שטר הזיכיון", כתב ליכט. "בעוד רווחי היזם הולכים ועולים (...) חלקו היחסי של הציבור ברווחי היזם הולך ונשחק". כיל שילמה למדינה בעבר שקל אחד על כל שלושה שקלים שהעבירה לבעלי מניותיה. היום היחס הוא אחד ל־13. "המלצתנו היא לבחון שינוי בחלוקת ההנאה ממשאב ציבורי נדיר זה", אומר ליכט. הוא לא מסתפק באמירה הזאת, אלא מניח בהמשך את התשתית המשפטית ל"הטלת מס על רווחי היתר של הזכיין, בדומה להסדר החוקי החדש שהוטל על מפיקי הגז והנפט". אלה טקסטים שהתסריטאי של מיקי רוזנטל היה חותם עליהם.
לא חלף יותר מיום, ופרופ' איתן ששינסקי כבר אישר שנפגש עם שר האוצר אגב דיון בהקמת ועדה לעניין תמלוגי ים המלח, וב"כלכליסט" התפרסם מאמר שקורא להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבחינת שיעור התמלוגים. הרכבת שצפרה צפירת אזהרה שנה קודם התחילה לדהור.
