יוסי מימן זורם כסדרו
יוסי מימן אינו ישות עסקית פרטית, אלא איש עסקים שמתנהג כמדינה ריבונית
לאורך כל השנה האחרונה ניסו יזמי הגז החדשים להפנות את הזרקורים אל יוסי מימן. הם ניסו להטיל רפש בהסכם אספקת הגז שנחתם בין ישראל למצרים. הם דרשו את חשיפתו בפומבי של "ההסכם הלא מוסרי" שלפיו EMG המצרית, שמימן הוא מבעליה, תספק לישראל גז במשך 20 שנה. הם צעקו שעם כל הכבוד לחשיבות היחסים עם מצרים, לא יעלה על הדעת להעדיף את הגז המצרי על פני זה הכחול־לבן. קמפיין שלם של מודעות בעיתונים ועל שלטי חוצות הוקדש לפריטה על הנימים הלאומיים, עד שהתפוגג. הם לא הצליחו להדביק למימן את כל אלה, פשוט משום שלא מצאו אותו. מצטערים, מימן לא בבית.
איפה מימן? הוא על היאכטה, הוא במטוס הפרטי, הוא בנופש באיטליה, בעסקים בטורקמניסטן, בשדה תירס בקולומביה, בארמון הנשיא בפרו, מארגן את מסיבת יום העצמאות המסורתית, בפרמיירה של הסרט של הבת, בעצם הוא בכלל עוד במוסד. אתם לא רואים אותו פשוט מפני שאמנון נוביק ושבתאי שביט ויעקב פרי מסתירים לכם.
יוסי מימן. נעלם תרתי משמע צילום: אנדרס לצקו יוסי מימן הוא נעלם, תרתי משמע. כבר יותר מ־30 שנה שהוא עושה עסקים, בישראל ובעיקר במדינות אקזוטיות בעולם, ועדיין ספק אם מישהו שאינו נמנה עם החוג המצומצם של מקורביו האישיים יודע לומר מה הם בדיוק. יש כמובן את אמפל הציבורית, חברת אחזקות שיש לה בין השאר את 210 סמייל - אה, בעצם היא מכרה אותה. ויש כמובן את ערוץ 10, אבל זה לא באמת עסק, אלא בור גדול שמימן משליך לתוכו בפרהסיה חגיגית מאות מיליונים של כסף מיותר שכנראה יש לו.
הרוב הם עסקים ש"מוחזקים באישי" כפי שנהוג לכנות זאת, בעיקר בקבוצת מרחב הפרטית שבבעלותו. אלה עסקים שקשה לתת להם כותרת קליטה. גם כשהם קשורים בצינורות להובלת גז או בבתי זיקוק, הם לא לגמרי "תשתיות". גם כשהם קשורים בהקמת חוות, הם לא לגמרי "חקלאות". גם כשהם קשורים בהפקת אתנול, הם לא "עסקי אנרגיה" טהורים. כמעט תמיד מתלווה אליהם אלמנט של קרבה לשלטון הרלבנטי, הגדרה אניגמטית של ייעוץ, ניחוח של תיווך פיננסי או עסקה פוליטית. כל מה שמימן עושה בחו"ל משאיר מעין תחושה עמומה שמאחור מסתתר משהו שאנחנו לא באמת יודעים מהו. משהו שבלעדיו כל זה לא יכול היה להתקיים.
במובן הזה מימן הוא פחות ישות עסקית פרטית ויותר איש עסקים שמתנהג כמו מדינה ריבונית. כזו שכובד משקלה הפוליטי, האינטרסים הקיומיים שלה, מכריעים את הכף. לא במקרה, בהודעה שפרסם אחרי פרוץ המהומות במצרים והחשש שעלה להמשך הזרמת הגז אמר מימן ש"האינטרסים האסטרטגיים והאינטרסים הכלכליים של מצרים אינם משתנים כתוצאה מהאירועים הפנימיים". ללמדנו שכלל לא מדובר בשאלה עסקית שנוגעת ליוסי מימן. מדובר בסוגיה גיאו־פוליטית מורכבת ורגישה, שצריכה להיפתר ברמות הגבוהות ביותר. לאנשי עסקים כלל אין מה להתערב, ועדיף שייזהרו בלשונם. אפשר היה לשמוע את דובר הבית הלבן או את מזכיר הממשלה בישראל מוציאים משפט כזה מפיהם בזהירות. מימן פשוט הקדים אותם.
באווירת הקרבות המאפיינת את עולם העסקים הישראלי, התדמית שממנה נהנה מימן היום היא לא פחות מפלא. חרף החשאיות האישית, המסתוריות העסקית והקשרים הפוליטיים הטעונים, מימן מצליח להישאר כמעט נקי מכתמי תדמית. מה נקי, מימן נחשב מלח הארץ, כריזמטור כל־ישראלי שבאמתחתו גם גבריות דרום־אמריקאית מחוספסת ונהנתנות אירופית אמיתית, שיודעת להעריך וויסקי טוב וגברת מצודדת. אחד שפוליטיקאים ישמחו להיראות לצדו ואנשי עסקים לחבור אליו למיזמים. וזה האיש שהיה מקורב לספורמוראט ניאזוב, השליט המטורף של טורקמניסטן, שקרא לעיר הבירה על שמו, הציב פסלי ענק בדמותו בכל רחבי המדינה, החליף את האלפבית המקומי ואסר על צעירים לגדל זקן. וזה האיש שהשותפים שלו ב־EMG הם אחד שעונה לשם חוסיין סאלם, וגוף שהוא כנראה חברת האנרגיה של תאילנד.
תנו לאיש עסקים ישראלי אחר להסתובב במטוס פרטי בין החבר'ה האלה, ותראו אותו זמן קצר אחר כך נקרע לגזרים בתקשורת. אצל מימן זה פועל לגמרי ההפך. נוהגו להתהלך כשווה בין שווים במקומות ובין אנשים שאנחנו חוששים להגות את שמם רק מוסיף ביטחון בעוצמתו וביכולת התנהלותו.
הנה התברר לנו השבוע, בעקבות מהומת מצרים, כיצד מתנהלים השותפים הישראלים במיזם הגז המצרי. הראל, מנורה, כלל, פסגות והפניקס, מיטב המוסדיים הישראליים, מחזיקים יחד 4.4% ב־EMG. הם השקיעו בחברה 80 מיליון דולר, אבל אף אחד מהם לא ידע לומר מי מנכ"ל EMG, אם עובדי החברה ממשיכים להגיע לעבודה, וממילא לא היה להם מושג היכן ממוקמים משרדיה. תאמרו, הם לא צריכים לדעת, בשביל זה יש להם נציגים בהנהלה. אמת. ומי הם נציגי המוסדיים בהנהלת EMG? יוסי מימן עצמו, ונמרוד נוביק, סגן נשיא מרחב. כמה נוח.
בעצם, זה לא צריך להפתיע. ההסכם לאספקת הגז נחתם בין ממשלת ישראל לממשלה המצרית, ונארג היטב לתוך ההסכם המדיני. מימן הוא אמנם שותף בחברה המצרית, אבל בכל הקשור ליישום ההסכם הוא גם הדבר הכי קרוב למדינת ישראל עצמה. ואם מימן הוא הריבון, אין סיבה שהמוסדיים לא יוכלו לסמוך על התנהלותו.
בסוף 2002, רגע לפני הבחירות לכנסת ה־61, התקיים כנס הייסוד של תנועת "ישראל אחרת". בשורה הראשונה ישבו שלושה גברים: יוסי מימן, יעקב פרי ודודו טופז. מימן נאם בהתרגשות; פרי היה ראש השב"כ לשעבר, ונשיא סלקום לשעבר וחצוצרן רגיש, שכולם ייחלו שיואיל לטבול רגלו בביצה הפוליטית; ואילו טופז הצטרף משום שבאותו זמן הפעיל עליו מימן מכבש של שכנוע, כדי שכוכב־העל יעבור מערוץ 2 לעשר. סופו של דבר שפרי העדיף לטבול באמבטיית הזהב של האחים עופר, טופז נשאר בערוץ 2 עד שנהדף ממנו בניגוד לרצונו, ומימן נשאר תומך בתנועה נטולת כוח פוליטי שהתפוגגה במהירות.
מאז הוא הבין שאין צורך בערוץ טלוויזיה או בנציגים בכנסת בשביל כזה. הוא למד שאם אתה מתנהג, ומתייחס אל עצמך מספיק זמן, כאילו אתה הריבון בעצמו, בסופו של דבר גם אחרים יתייחסו אליך כאל אחד כזה.
