בסוף יהיה רע
הכוח המהפנט של אמת המוטחת בפרצוף, והחובה לעשות משהו חריג כדי לשרוד כלכלית
ריקי ג'רווייס מכניס את כוכבי הוליווד לאווירה המתאימה
שוב ושוב אני צופה ביוטיוב בעשר הדקות המתומצתות של המתקפה חסרת הרחמים אך המצחיקה להפליא של ריקי ג'רווייס על כוכבי הוליווד, בטקס גלובוס הזהב לפני עשרה ימים. מענג לראות את התדהמה האמיתית שאחזה בכוכבים הזוהרים, שנתקלו לפתע במנחה, עד לפני רגע בשר מבשרם, שהעז לחצות את הקווים ולחצות את הגבול שבין לצחוק איתם ללצחוק עליהם. מה לצחוק? ללעוג, עמוק, ובנקודות הרגישות.
בניגוד למקובל, ג'רווייס גם לא ניחם אותם לבסוף. לא קינח את המופע בלומר להם שהם חמודים ושהכל בצחוק. הם רגילים להפי אנד, הוא לא סיפק להם אחד כזה (אלא אם מחשיבים כנחמה את הווידוי שלו על ניתוח להסרת פין שעבר והשארתו עם איבר מין בודד וזעיר). ג'רווייס התחיל רע, וסיים גרוע.
יש עונג גדול לראות אנשים מלאי עוצמה וביטחון עצמי, כשמתפוצץ להם בפרצוף מין לימון חמוץ כזה. לשבריר שנייה הם מתלבטים אם להצטרף לצחוק עליהם - ומיד מוותרים. הם לא יכלו לשחק בשניות האלה. הם היו אמיתיים, ומבואסים מהתחת.
אלא שההתפכחות שלהם הסתיימה אחרי שניות ספורות. אנחנו, לעומת זאת, נידונו לחיות מפוכחים עד סוף הימים. עונש איום.
אנג'לינה ג'ולי צילום: MCT השבוע מתראיין במוסף סטייג'יט דס, בנקאי בעל שם עולמי, מומחה מהגדולים בעולם לנגזרים ולניהול סיכונים. אני יודע שבנקאי מומחה לנגזרים אינו נשמע כמו קריאה סקסית לסופשבוע. ובכל זאת, קחו לעצמכם קצת זמן וצללו לתוך הכתבה. דס, בן למהגרים הודים מכלכותה, אינו מהסס להטיח את האמת בפרצוף. כמו ג'רווייס, הוא עושה את זה גם כשהיא כואבת. למען האמת, כמו ג'רווייס, הוא רואה בזה שליחות. וכמוהו, אין לו כוונה לנחם.
דס מתאר באופן ויזואלי ממש מערכת פיננסית שאיבדה קשר עם המציאות ושליטה ללא עוררין של האוליגרכיה הכלכלית. הוא מדייק לצייר את העשורים האחרונים, שבהם אנחנו פשוט נאלצים לקחת סיכונים כלכליים הולכים וגדלים כדי להבטיח את רמת החיים שהורגלנו לחלום עליה. "כשאתה עושה חשבון, אתה מבין שבשביל פנסיה סבירה אתה צריך לחסוך 60% מההכנסה שלך, או לעבוד לנצח", אומר דס. "אז מה אתה עושה? אתה לוקח יותר סיכון. האפשרות שיסתבר שבסוף צדקת היא בדיוק האפשרות שמובילה אנשים לקנות לוטו, ללכת לקזינו או להשתתף בספקולציה פיננסית. כמעט כולם לא מעריכים נכון את הסיכון, חושבים שהם יהיו שונים. אבל המציאות היא ששום דבר לא שונה - ואנחנו בנינו תרבות שלמה שמבוססת על סיכון".
דס, כמו נוריאל רוביני, היה מחוזי המשבר הפיננסי בספר שפרסם עוד ב־2006. רוביני נקרא מאז "דוקטור דום". אז איך נקרא לדס, שמבדיל את עצמו מרוביני ואומר: "רוביני הוא כלכלן שמחפש פתרונות. ואילו אני חושב שלחלק גדול מהחיים אין שום פתרונות, וצריך פשוט לקבל את זה"?
נתפסתי לתזה של דס משום שהיא מבססת תחושה לא נוחה שמקננת בי כבר מזה זמן. הקליפה הכלכלית הבריאה שאנחנו חיים עליה הופכת לדקיקה יותר ויותר. מתחתיה מתחבא חורבן, ובעיקר חלום מנופץ על חיים בטוחים כלכלית. ובכן, הם לא יגיעו. כמו בבדיחות של ג'רווייס, כמו בנבואות של דס, לא יהיה הפי אנד.
כן, אני יודע, חשש מפני חוסר הביטחון הכלכלי הוא לא המצאה של הדור שלי. ההבדל הוא שלא מדובר עוד בחשש. מדובר בתחושת ודאות שיהיה רע. שהעולם אינו יכול לספק עוד בסיס כלכלי יציב, שעליו יכולה לצמוח שכבה משמעותית של מעמד ביניים. בוודאי לא ברמת החיים שהיא חולמת עליה, או חונכה לחשוב שתזכה בה.
הכתבה על מות הירושה שפורסמה פה לפני כמה שבועות, למשל, סיפקה בסיס עובדתי לכך שניאלץ לכלות את חסכונותינו הרבה לפני הרגע שחשבנו שנידרש להם. יש גם תפקיד לעובדה שאני בן 42 כיום, עם משפחה עדיין בשלב הטיפוח והרבה מחשבות על עתיד ילדיי. אבל אני סבור שתחושת הוודאות העמוקה, ההבנה שהחלום התנפץ, קשורה קשר הדוק למשבר הגלובלי האחרון. ככל שאני קורא יותר על סיבותיו, על האנשים שהניעו אותו, המכשירים הפיננסיים שניפחו אותו, וההיקף העצום של כספים שאיש לא ידע למה הם שימשו למעט העשרתם של העשירים ממילא, אני מבין שלא רק שזה יקרה שוב, אלא שלי לא תהיה כל יכולת להתגונן מפני פגיעתו.
אז למי יהיה ביטחון כלכלי? לאלה שיעשו משהו חריג. אם פעם חוסר הביטחון היה מתמרץ לעבוד קשה, להתבסס, להבטיח את העתיד, הרי שכיום הוודאות בכך שלא יהיה טוב מחייבת מהלכים חריגים. דס מדבר על החובה לקחת סיכונים הולכים וגדלים. אני מתרגם את זה כך שההישרדות העתידית שלנו ושל ילדינו מחייבת להשיג עוצמה כלכלית מהר, או לשקוע בהפיכה אטית לעני. לעשות משהו חריג, או להסתפק בנשירה מתארכת מהמעמד הבינוני, תוך היאחזות נואשת במחשבה שאתה עדיין כזה. אין טעם להמשיך סתם לעבוד קשה. יום אחד זה יתפוצץ לנו בפרצוף.
אני לא לבד. כותרת גיליון "האקונומיסט" של השבוע היא "העשירים וכל השאר". עשרות עמודים במגזין הכלכלי המוביל מוקדשים לפער המסוכן וההולך ומתרחב בכל העולם בין העשירים מאוד לסתם אחרים. "האקונומיסט" מדבר על תרבות כלכלית במדינת המערב, המגובה במערכת חוקים תואמת, שיחד אינן מאפשרות לבינוניים לצמוח, אלא רק לעשירים מאוד. הוא מדבר על הגידול העצום בהכנסה של האחוזון העליון באמריקה - אבל לא רק שם - לעומת הקיפאון בהכנסות של כל השאר.
אני מודה שעדיין לא הצלחתי לנסח לעצמי באופן מלא את הפתרון האישי שלי. אבל אני מבין שהוא יהיה רדיקלי. אני עדיין בסערת ההפנמה ומשליך על הדף הרבה מחשבות ראשוניות, כמעט גולמיות. אבל לפחות הבנתי איפה אני עומד. עכשיו תורכם.
