מסדר השתקנים

לא נעים להיות בעלים של מכונית טויוטה בשבוע האחרון. להתניע את הרכב בבוקר בחשש, ללחוץ קלות על דוושת הגז כשהאוטו עדיין בהילוך סרק, לגשש אחר חיכוך מאיים, לתרגל בקור רוח את הפעולות שיידרשו במקרה שהדוושה תיתקע תוך כדי נסיעה, ואז להמר ולהסיע את הילד לגן.

רוב הנהגים המפוחדים לא יודעים, אבל לטויוטה יש אבא בישראל. קוראים לו ג'ורג' חורש. מדובר במיליארדר בן 66, החב את רוב הונו לזיכיון הבלעדי לייבא לכאן את המכונית היפנית הנמכרת בעולם.

ג'ורג' חורש. לא מדבר צילום: אוראל כהן

אלא שג'ורג' הוא אדם חשאי. גיגול שמו ברשת מעלה בעיקר שפע "קלישאות דיסוננס": חורש הוא אדם צנוע, אבל ביתו ממוקם מעל הים ברחוב היקר בישראל; הוא מקפיד לטוס רק במחלקת תיירים, אבל מוציא הון על עבודות אמנות; הוא מיקם את עובדיו בקומות התחתונות והזולות של מגדל טויוטה, אך על קירות המשרד תלוי קימונו שמחירו עשרות אלפי דולרים. הקלישאות האלה, שנהוג להדביק לאנשים עשירים מדי, משוות להם אלמנטים מעודנים של בני תמותה.

ובכן, הנה עוד קלישאת דיסוננס אחת, אקטואלית: ג'ורג' חורש הוא אדם שמול עיניו ניצבה תמיד הדאגה לשביעות הרצון של לקוחותיו, אבל הוא לא מעלה על דעתו לצאת מהמחבוא ולהרגיע את הלקוחות בזמן המשבר הגדול ביותר שידעה החברה שלו (למשימה הזו, במקרה הטוב, נשלח המנכ"ל - כפי שניתן לקרוא בעמוד הבא).

חורש הרוויח הון עתק - הסכום המדויק שמור במערכת שלו - כשמכר לציבור הישראלי מאות אלפי מכוניות. בקרוב הוא צפוי להרוויח עוד הרבה מאוד כסף כשימכור לאותו ציבור גם בגדים של H&M. ובכל זאת, ג'ורג' לא חושב שבעל הבית חייב הסבר לציבור הזה, גם בימים שבהם הוא קורא בעיתונים שנסיעה בטויוטה עלולה לסכן חיים. אם תרצו בקלישאות, דוושת הדיבור של חורש תקועה תמידית. אין מצב לריקול.

חורש אולי מצטיין במדעי החרישיות, אבל רחוק מלהיות המיליארדר השותק היחיד. למען האמת, מתברר שאנשים עם המון כסף נהפכים מאוד לא תקשורתיים כשמתגלות צרות בעסק שלהם.

הנה מוזי ורטהיים למשל, בעליה של חברת קוקה־קולה. לפני כשלושה חודשים גילה הציבור שריח רע עולה מחלק מבקבוקי הקולה. אחר כך התברר שמדובר בבנזן ובגופרית – לא מסוג החומרים שחשבנו לשתות ביוזמתנו. אלא שמוזי, שציבור שותי הקולה הפך אותו למיליארדר רב־עוצמה וזרועות, לא חשב שראוי ליידע ביוזמתו על התקלה. קוקה־קולה העדיפה לשלוח בשקט את נציגיה לאסוף בקבוקים מהמדפים ברשתות השיווק. אחר כך היא פרסמה מודעות מהסוג שדרוש תואר שני כדי להבין מהן מאילו בקבוקים לכל הרוחות אסור לשתות. מוזי, שבין היתר מחזיק בערוץ 2, לא העלה על דעתו לצאת לתקשורת כדי לספק הסבר, להרגיע, אולי אפילו להתנצל רחמנא ליצלן. מיותר לציין שכל ניסיון של התקשורת להפנות אליו שאלות, בדיוק כמו במקרה של חורש, נתקל בחומת דוברות בצורה ונרגנת.

והנה בני שטיינמץ, עוד מיליארדר שותק תמידית. נער היהלומים של האלפיון נתקל בשנה החולפת בקשיים מסוימים בחברת הנדל"ן סקורפיו שבשליטתו. לא משהו לכתוב עליו הביתה מבחינתו, בסך הכל כ־500 מיליון שקל שהציבור הלווה לחברה שלו, ובני התקשה להחזיר. מה קיבל הציבור בתמורה? משא ומתן שאורך שבועות ארוכים, התעקשות על כל פרומיל בהסדר האג"ח שעדיין לא התגבש, ושתיקת בוז אחת ארוכה מצד בעל הבית. הלוויתם לי כסף? סבבה. אני מתקשה להחזיר? "כידוע לכם, מר שטיינמץ אינו נוהג להתראיין".

והנה גם לב לבייב, המיליארדר שחתום על הסדר החוב הגדול בתולדות ישראל. מאות אלפי מילים נשפכו בכלי התקשורת על אפריקה ישראל הקורסת. אף אחת מהן לא הגיעה מהלב. לבייב, שנהג בשנים היפות לחגוג בראיונות ראוותניים את הצלחותיו בעולם, נאלם דום. 7 מיליארד השקלים שהוא נותר חייב זיכו את הציבור שהלווה לו את ההון הזה בלא יותר ממסיבת עיתונאים קצרה. מאז רק שתיקה מוחלטת ממר לבייב, "שמעדיף כעת להתרכז בעבודה".

הקודים של עולם הטייקונים הישראלי מכירים בזכותם של מיליארדרים לנהל בשקט את עסקיהם. הם לא אוהבים שהציבור דוחף את אפו לתוך החברות שלהם, בוודאי כשמדובר בחברות פרטיות. אלא שהזכות הזו לא צריכה להיות מובנת מאליה. בכל רגע נתון אנחנו קונים מהאנשים הללו משהו: מכונית, בקבוק שתייה, בגד, דירה או גבינה לבנה. פעמים רבות מגבלות הגודל והתחרות בשוק המקומי אינן מאפשרות לנו להימנע מלרכוש אצלם.

בנסיבות כאלה, מתבקש לדעת מי הם האנשים שעומדים מאחורי הדלפק בחנות הענק, ומה הם חושבים – עלינו ועל העסקים שלהם. וכאשר העסק מפשל, בטח ובטח כשמדובר בסכנת חיים אפשרית, זו כבר חובה מוסרית ממש. ברגעים הלא נעימים האלה חייבים ג'ורג', בני, מוזי ולב להוציא לרגע את הראש החוצה ולזרוק איזו מילה להמון שהפך אותם למיליארדרים.