תשקיף: שיטת יובל רן
המהומה שעורר מחדש יובל רן מעלה את השאלה האם ניתן יהיה לשוב ולהוליך שולל כל כך הרבה אנשים. בעצם, זה כבר קרה
רן ופמלייתו נכנסו לחדר הישיבות המרווח והתיישבו לצד שולחן עץ עצום מידות, מהודר ויקר במיוחד, מהסוג שמשרדי צמרת נוהגים להשוויץ בהם. הדיון ארך קרוב לשעתיים ובמהלכו רן בעיקר הקשיב וכמעט לא השתתף. ניכר היה בו שהוא טרוד במשהו אחר לגמרי.
הישיבה הסתיימה, הצדדים לחצו ידיים ונפרדו לשלום. רן סימן למלוויו שהוא חוזר אל המרצדס השחורה שמחכה לו ונעלם במעלית. עורכי הדין התפנו לישיבה הבאה. רק בשלב הזה קלט אחד מהם משהו משונה על השולחן, בסמוך לכיסא שרן ישב עליו. כשהתקרב הוא יכול היה להבין במה היה רן עסוק כל כך: עמוק בלוח העץ של שולחן המהגוני, בדייקנות של סוחר בורסה אובססיבי, היה חרות באותיות ענק הכיתוב "יובל רן המלך".
יובל רן באמת היה מלך. רב־כוח, מניפולטיבי, קר, אכזרי כשצריך, חמדן, רודף תהילה, עמוס ביטחון עצמי על גבול שיגעון גדלות, ועם חצר נאמנים שקרבתם נקנתה בשקים של כסף.
די לקרוא את השמות שהעניק לחברות הבועה שהנפיק כדי להבין מה היתה רמת הביטחון העצמי שלו, ועד כמה עשיית כסף באמצעות הנפקות בבורסה היתה מבחינתו שעשוע. קראו להן "קן הקוקיס", "אוקי דוק", "קני רוג'רס", "לב־לב", "אספייד" ו"טרוקדרו". רן יכול לטעון היום להגנתו שמי שקנה מניות "קני רוג'רס" לא באמת חשב שתהיה בחברה פעילות אמיתית, לא כל שכן שהיא תרוויח לאורך זמן. זה נכון גם ביחס למשוגעים שהשקיעו ב"קן הקוקיס".
יובל רן צילום: אביגיל עוזי
בהפוך על הפוך, ההבנה שרן מנפח בועת חברות עצומה דווקא משכה את המשקיעים. כמו במשחק פירמידה, כולם האמינו שהם לא יהיו האחרונים להשקיע, ושאחריהם יבואו פראיירים חדשים שיקנו מהם את המניות במחיר גבוה. רן היה מודע לכוח שטמון בהבטחה לכסף קל, ולכן לא באמת טרח להסתיר את הבלוף. ב־1992, כשנשאל בראיון ל"ידיעות אחרונות" מה הוא מוכר למשקיעים, ענה: "את הראש שלי. מי שיש לו אמון בי, ישתתף בהנפקה".
כדי להשיג אמון, המלך היה זקוק ללגיטימציה עסקית - והוא קנה אותה בעזרת משכורות יפות. הקצפת הניהולית והעסקית של ראשית שנות התשעים לא התביישה והתקבצה בקבוצת קווי אשראי שהקים רן. נושאי תפקידים ממלכתיים לא היססו לחצות את הקווים, מנכ"לים בכירים באו לתת כתף למיזם הבועה הגדול.
גם כאן, יש חשיבות לשמות: ריצ'ארד ערמון, מבכירי בנק הפועלים; דוד דוד, שפרש מתפקידו כמספר שתיים ברשות ניירות ערך; גד סואן, שהיה ראש המטה לקידום עסקים בתמ"ס; נתן ניסני, לשעבר מנכ"ל עלית; אברהם ברנר, לשעבר יו"ר בנק אמריקאי ישראלי; תמי גוטליב, שבתפקידה הקודם היתה מנכ"לית חברת הדירוג מעלות; מיכאל ורדי, לשעבר מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל; תמי פרידמן, מנהלת ההשקעות בדלק קודם לכן; דרור נגל, שהיה מנהל חדר המעו"ף בבנק מזרחי, ועוד רבים וטובים.
רואה החשבון שלמה זיו, לימים חלק מהאימפריה זיו־האפט, סיפק הערכות שווי מלומדות לחברות הקבוצה. גליל עליון, שאך סיימה את עונת האליפות המיתולוגית, הסתובבה עם הלוגו של קווי אשראי על החולצה.
עם נבחרת שכללה מנהלי בנקים לשעבר, אנשי רשויות פיקוח שזה מקרוב עזבו וכמה מהמוחות הפיננסיים המבריקים בשוק, לרן היה הרבה יותר קל לצבוע את הפעילות בצבעים לגיטימיים ולמכור את החלום בבורסה.
שיערנו שהתחקיר של סיון איזסקו והראיון עם רן שפורסמו ב"מוסף כלכליסט" לפני שבועיים יעוררו הדים. אבל גם אנחנו לא ניחשנו את עוצמת הטלטלה. מאז הפרסום הספיקו המפרקים של קווי אשראי להטיח האשמות פליליות קשות ולשוב ולקרוא לחקירה משטרתית; רן רמז על נכונות לחזור ולמסור עדות תמורת חסינות; מקורבי קובי מימון טענו שהגישו נגדו תלונה ל־FBI. וזו כנראה רק ההתחלה.
זמן לא ארוך לפני הנפילה צוטט רן כאומר: "אני יכול להפסיק לעבוד ולחיות כמו באגדות עד סוף חיי, אבל אני זקוק לעניין, ליצירתיות ולהתרגשות". את זה הוא משיג כעת מחדש, במנות גדולות.
אחרי 13 שנות שתיקה במחבוא ביוסטון, הפצעים שגרם עדיין מדממים. כמעט 100 מיליון שקל חוב השאירה אחריה קווי אשראי, ולטענת המפרקים גובה החוב האמיתי הוא 500 מיליון שקל, אם מביאים בחשבון את הנכסים היקרים מפז שלטענתם רן הבריח מהחברה רגע לפני שהתרסקה. ומעל הבורות העצומים האלה נישא ריח הגז הטבעי הבוקע מהקידוחים של ישראמקו - שפעם, למשך זמן קצר, היתה שייכת לקווי אשראי, ונסיבות מכירתה המפוקפקות נדונות עד היום בבית המשפט.
השאלה שצריכה להישאל היא האם מקרה יובל רן יכול לחזור על עצמו. לכאורה, הפרצות נסתמו והלקחים נלמדו. אין עוד סעיף בחוק המאפשר להנפיק חברות עם הון עצמי אפסי בקלות רבה כל כך. חוקי צינון מעכבים מעבר של בכירים מהמגזר הציבורי לפרטי. הרגולציה קפדנית יותר, דרישות הגילוי הוגבהו, ובעיקר ציבור המשקיעים מנוסה וחשדן יותר.
או שלא? רק לפני שנה וחצי, המערך הפיננסי העולמי כמעט התמוטט. טריליוני דולרים נמחקו בן לילה, בשוק מתוחכם בהרבה מזה שבו פעל רן. ומה התברר בדיעבד: שפרצות בחוק אפשרו הנפקת ניירות חסרי ערך אמיתי ועמוסי סיכון; שהרגולציה היתה חסרת מוטיבציה ולא יעילה; שנבחרי ציבור בכירים סייעו לעמיתיהם שעברו למגזר הפרטי והתרסקו; ובעיקר שציבור המשקיעים, ברגע שהוא מריח אפשרות להרוויח כסף, הוא לא יותר חשדן ולא יותר מנוסה, אפילו לא במילימטר, מהימים שבהם יובל רן חרת בעזרת המפתחות של המרצדס על שולחנות של עורכי דין.
לטורים קודמים של אמיר זיו:
לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן
