כך נראה מסלול התנגשות

פיל לבן עם חדק באורך 12 ק"מ הולך ומושלם בימים אלה לאורך כביש ירושלים־תל אביב. הפיל, שזכה לכינוי הסקסי "הנתיב המהיר", ושנהגי ישראל אמורים להתחיל לנסוע לאורכו כבר בעוד ארבעה חודשים, הוא עדות חיה לתפיסה העקומה של אחריות המדינה כלפי אזרחיה. על הדרך, הנתיב הוא גם מונומנט מעודכן של החלמאות הישראלית ואקסידנט תכנוני ידוע מראש.

נתחיל דווקא מהטענה האתית, שנהפכה לכזו שאיננה בון טון, ומחשידה את בעליה בתפיסות מיושנות שכלל לא נתפסות במדינה של הפרטה אגרסיבית.

הנתיב הזוהר איננו כביש חדש, שנסלל בהשקעה של מיליארדים, מחבר יישובי פריפריה למרכז, מקצר עשרות קילומטרים של נסיעה ומזניק את שווי הנדל"ן בגליל ובנגב. זהו בסך הכל עוד נתיב, מגודר, לצדם של שלושה נתיבים סלולים מזמן, בקטע האחרון של הכביש העמוס במדינה. אלא שהנתיב החדש הזה, כך הוחלט, ישרת רק את אלה שיהיו מוכנים ויכולים לשלם בעבור נסיעה מהירה לתוך תל אביב. עוד פער קטן בין אלה שיכולים לשלם עד 400 שקל בחודש כדי לגור במודיעין ולעבוד בתל אביב, לבין אלה שלא.

תקראו לי אולד פאשן. תגידו שאני צריך לפקוח עיניים למה שמתרחש "בעולם". ובכל זאת, אני חושב שלא ראוי להפריט נתיב אחד מהכביש החשוב ביותר בישראל, ולהתנות את הנסיעה בו בתשלום. אני חושב שוויתור בעניין הזה הוא גדול מדי בכל הקשור לאחריות המדינה כלפי אזרחיה, שהם אנחנו.

נתיבי איילון. פרויקט הנתיב המהיר אינו ראוי צילום: גלעד קוולרצ'יק

לא קל לשכנע בעניין הזה. "אילוזיית הבחירה" בכביש המתוכנן מבלבלת. דיברתי עם כמה אנשים, והם החזירו לי את המבט הזה עם הגבות המורמות וסימסו למזכירה שתתקשר אליהם ותגיד שקוראים להם דחוף. אז הנה תרגיל מחשבתי קטן: נניח שהנתיב המהיר היה נסלל לא בצד הנתיבים הקיימים, אלא מעליהם. מעין גשר ארוך שעשירים עולים עליו בבן־גוריון ויורדים שוב אל העם בתל אביב. פופוליזם ויזואלי, אכן, אבל אפקטיבי. הטיעון קנה אחיזה. אף אחד לא רוצה שעשירים ייסעו מעל ראשו כשהוא תקוע בפקק, ובדלי סיגריות ושאריות ליחה שלהם יימרחו לו על החלון הקדמי.

זה כמו שמשרד החינוך היה מציע להפעיל בצמוד לבתי הספר גם "מסלול מהיר להצלחה". כיתות קטנות, עם תוכניות לימוד מתקדמות ומורים משובחים. את הקמת ותפעול הכיתות הוא היה מוסר לזכיין, בשיטת BOT, ובתמורה יגבה הזכיין מההורים אגרת לימודים. כמובן, לא תהיה חובה לעשות זאת. הורה שירצה יוכל להמשיך לשלוח את ילדיו חינם לפקקים בכיתות הרגילות. רק מי שיכול, וחשוב לו שילדיו לא ישחיתו זמנם לריק, ירכוש להם חינוך ממלכתי בתוספת תשלום.

נרד חזרה לכביש. גם משום שהוא צפוי להיות פיאסקו תחבורתי מפואר, שלא יענה על המטרה המרכזית שעמדה בבסיס הקמתו: צמצום התנועה במכוניות פרטיות לתוך המטרופולין התל־אביבי. פעם, מזמן, הרעיון המקורי היה ליצור עדיפות לנסיעה בתחבורה ציבורית באמצעות סלילת נתיב נוסף לצד הנתיבים הקיימים. אלא ששילוב של טעויות תכנון, חוסר עקביות וניסיון לענות במקביל על העדפות סותרות ברא יצור כלאיים מוזר במיוחד.

בלי להלאות בדיון בכשלים ההיסטוריים, אפשר פשוט להתבונן בתוצאה הסופית המסתמנת ולנסות לנחש באיזו יעילות היא תפעל: הזכיינית שסללה ותפעיל את הנתיב, שפיר הנדסה, התחייבה שיוכל לקלוט 1,600 כלי רכב בשעה, שינועו במהירות של 70 קמ"ש לפחות. מחיר הנסיעה בשעות העומס יהיה ככל הידוע 20 שקל. רכב ציבורי ומכוניות עם ארבעה נוסעים יהיו פטורים מאגרה. מגרש חניה שהוכשר במחלף שפירים יאפשר לחנות בו ולהמשיך משם בנסיעה חינם באוטובוסים שייצאו מדי חמש דקות. האמת, סבבה.

עכשיו נחזור למציאות. קטע הכביש המדובר הוא אחד העמוסים במדינה, ועוברים בו כ־100 אלף כלי רכב ביום, בעיקר בבוקר (6,000 בשעה, להערכת המפעילים הזהירה). 1,600 בשעה בנתיב המהיר הם לעג לרש, ויש סיכוי לא רע שהנתיב פשוט ייסתם בשעות השיא. וכלי הרכב שייסעו בו יישפכו בהמשך למחלף קיבוץ גלויות, ויתמזגו מחדש בפקקים.

מחלף שפירים החדש צילום: עמית שעל

מגרש החניה שהוכשר יכול לקלוט 2,000 מכוניות בלבד. עוד טיפה בים. וניתן לנסות לשער את מידת שיתוף הפעולה הצפויה מצד הנהג הישראלי, שנסע כבר את כל הדרך מירושלים, נכנס לנתיב המהיר, ועכשיו יתנדב לפרוש רגע לפני היעד, יחנה בחניון תחת השמש הקופחת ויעלה לאוטובוס שייקח אותו לעזריאלי או למתחם הבורסה. האמיצים שיתפתו יגלו לדאבונם שבסוף היום הם צריכים לחזור ולאסוף את המכונית שלהם - אלא שנתיב מהיר בדרך חזרה אין.

ועדיין לא דיברנו על "600 המטר של האימה" שבקצה הנתיב, שכשל תכנוני מונע גידור שלהם ומאפשר "התפלחות" של נהגים ללא תשלום. אני קטנוני? הזכיינית עצמה טוענת שההתפלחות הצפויה תצמצם את הכנסותיה, והיא תובעת "רשת ביטחון" מהמדינה. סביב המחלוקת הזו, בין היתר, הוקפאו באחרונה העבודות בכביש, והגופים המממנים סגרו כבר מזמן את הקופה. גם הם יודעים משהו על אופי הנהג הישראלי.

ועדיין לא דיברנו על התקנות הדרקוניות להבטחת אכיפת התשלום בכביש, והקושי לוודא באיזו מכונית יושבים ארבעה נוסעים, ותחנת הרכבת שהיתה אמורה להיבנות אבל לא הוקמה ועוד ועוד. וכל העקימות הזו הולכת ונבנית, שכבה על גבי שכבה, כמו תאונה ידועה מראש. חצי מיליארד שקל יישפכו על בניית "נתיב האגרה הראשון בישראל". חצי מיליארד שאנחנו נשלם בכל קומפוזיציה תפעולית, וספק גדול אם נהנה מהם.

התנועה לתל אביב היא נושא כאוב. פתרונות יעילים וראויים, גם כאלה שעולים לאזרח כסף, יש למכביר. אלא שפה נבחר פתרון כלאיים מוזר, שיישומו מסובך להפליא, רק כדי שהמדינה לא תפתח את הארנק, ואגב כך תשחרר את עצמה מעוד אחריות לתנאי חיינו.