במת כלכליסט: המודל האירי ותרומתו לתקציב

המקור לשבוע הסוער שידע תקציב הממשלה נמצא בארץ קטנה וירוקה בפאתי אירופה, שתושביה הם קתולים וחובבי פאבים. כשעופר עיני נסע עם שרגא ברוש לאירלנד כדי ללמוד את מודל השותפות החברתית (social partnership) המקומי, הוא הבין מיד שהמודל מתאים לו ולשותפו.

בלב המודל עומד פורום

עלייתו של השולחן העגול

הדרג המקצועי באוצר התנגד לרעיון. אמנם באופן פורמלי האוצר והממשלה ממשיכים להחזיק במלוא הסמכות, והשולחן העגול נותר פורום להחלפת דעות, אלא ששילוב ההסתדרות והמעסיקים בחוקי התקציב וההסדרים מקנה להם השפעה לא מבוטלת. רוני בר־און, כשר אוצר, תמך בעמדת הדרג המקצועי של משרדו. נתניהו מנגד התחייב לקיים בהסכם הקואליציוני עם מפלגת העבודה כי: "הממשלה תביא נושאים ושינויים מהותיים בנושאי חברה וכלכלה לדיון בפורום השולחן העגול, בטרם תקבל החלטות... הפורום יהיה במעמד של גורם מייעץ בענייני חברה וכלכלה".

לפי עיני, כפי שתיאר את מהלך הדברים בראיון עמו, נציגי האוצר (אגף התקציבים) אמנם ישבו איתו ועם ברוש סביב השולחן, אולם ניסו לרוקן אותו מתוכן בהתעקשותם שלא להגיע להסכמות. לאחר פיצוץ המשא ומתן בין הצדדים, וכדי להפגין את כוחם ועצמאותם, יצאו אנשי האוצר באופן חד־צדדי ברשימת גזירות. אלא שהדרקוניות של הגזירות גרמו לתגובה ציבורית זועמת, ונתניהו הודיע על ביטולן המיידי (לאוצר, אגב, יש גרסה אחרת על מקורן של הגזירות).

נתניהו נענה גם לדרישתו של עיני להחליף את נציגי האוצר במישהו שאפשר "להתקדם איתו", ומינה מטעמו את אורי יוגב, שהגיע להסכמות עם ההסתדרות והמעסיקים. לאחר אישור התקציב בממשלה התפטר ראש אגף התקציבים רם בלינקוב. השבוע הדרמטי הזה היה בבחינת מפנה משמעותי בדרך קבלת ההחלטות בנושאי תקציב: האוצר איבד במהלכו את המונופול שלו על קביעת מסגרת התקציב וסדרי העדיפויות בו.

אולם אם קבלת ההחלטות תהיה מסודרת יותר, ואם כמו באירלנד תצורף לשולחן העגול מועצה לכלכלה וחברה שתהיה מורכבת מאנשי מקצוע - לא תהיה סיבה להצטער על המפנה הזה.

החלטה מקצועית נכונה

על מה היה הוויכוח העקרוני בין עיני וברוש לבין בלינקוב? השניים דרשו להגדיל את תקרת ההוצאה הממשלתית ביותר מ־1.7% בשנה, בטיעון שבארץ, כמו בכל העולם, הממשלה צריכה להגדיל הוצאות כדי להילחם במשבר הכלכלי.

בלינקוב טען שגידול כזה יסכן את היציבות, ושישראל נמצאת במצב אחר מזה של ארצות אחרות. הוא הוסיף שהמשבר לא ייפתר בארץ עד שהוא ייפתר בעולם כולו ורק אז ישוב היצוא ויתאושש. ההחלטה להגדיל את התקציב גם ב־2009 וגם ב־2010 ב־3.05% היא קבלה חד־משמעית של העמדה המרחיבה. אולם גם על כך אין מה להצטער - זוהי ההחלטה הנכונה מבחינה מקצועית, שגם קרן המטבע הבילאומית וגם בנק ישראל עומדים מאחוריה. נתוני הצמיחה החמורים שפורסמו השבוע לגביי הרבעון הראשון מוסיפים ומחזקים עמדה הזו.

מאבקי כוח אינם מצטיינים בסדר ובניקיון, והמאבק האחרון היה פרוע במיוחד. אולם אם תימשך המגמה שתוצאת המאבק מבשרת, ואם השותפים החדשים לא ינצלו לרעה את כוחם, ייתכן שאנו נכנסים לעידן טוב יותר מבחינת האופן שבו מנהלת הממשלה את התקציב ואת המשק כולו.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, עמית בכיר במכון ון ליר בירושלים ולשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל