על שינוי המגמה: הקש ששבר את גב החזיר

פרסום שכר המנהלים ל־2009 כל כך הרגיז את הציבור, עד שגרר אחריו התייחסויות ל"פגמים בשיטה הקפיטליסטית". זהו שינוי מרענן בשיח הכלכלי. עד לאחרונה, כל מי שמצא תקלות בשיטת כלכלת השוק והשתמש בביטוי "קפיטליסטי", היה מתויג מיד כשמאלני, כחברתי או - רחמנא ליצלן - כסוציאליסטי.

אבל

חלק מהשינוי מקורו במשבר הכלכלי, שסדק את האמונה בשוק הכל יכול. הממשלה חזרה להיות הגוף האחראי שמציל את השוק, והעובדה כי רוב החברות מתנהגות כאילו דבר לא קרה מקוממת את הציבור.

דיאטה חריפה מדי

מה שמעניין הוא ששינוי התפיסה כללי יותר. אפילו ממשלת נתניהו רואה בצורה מאוזנת יותר את חלוקת התפקידים בין הממשלה והשוק, ולהלן כמה דוגמאות:

1. בתקציב 2011–2012 יחול שינוי יסודי בכלל הגידול השנתי בהוצאות הממשלה. מאז ממשלת אולמרט עלתה תקרת ההוצאות בשיעור שנתי של 1.7% (בכפוף לחריגים), שיעור גידול האוכלוסייה בישראל. היות שהתוצר גדל בממוצע ב־4% לשנה, כלל זה מקטין את משקל הממשלה במשק. הכלל החדש מבטיח גידול גבוה יותר בהוצאות הממשלה, כ־2.5% בשנה הבאה. יוזמי השינוי מסבירים ש"האיש השמן" המפורסם של נתניהו, דהיינו המגזר הציבורי, כבר רזה מספיק.

2. הממשלה מקבלת עליה לפתור בעיות מערכתיות בנושאים רבים: מערכת החינוך, ההשכלה הגבוהה, מצב הפריפריה והעוני במגזרי החרדים והמיעוטים. בשנים 2003–2004, לעומת זאת, הגישה היתה שהממשלה אינה מסוגלת לבצע דבר, ומוטב להפריט את פעולותיה. גם התקשורת הכלכלית קוראת לאחרונה לממשלה לפתור את הבעיות הכלכליות והחברתיות במדינה.

3. אגף שוק ההון באוצר נסוג מהאמונה שלפיה תחרות קצרת טווח מביאה ליעילות בשוק החיסכון ארוך הטווח (פנסיה וגמל), ועבר לפרסם תשואות שנתיות של הגופים המוסדיים במקום תשואות חודשיות. האגף אף מנסה ליישם את דו"ח ועדת חודק, שמגבילה את התחרות הפרועה בשוק האג"ח הקונצרניות.

בחזרה לפרופורציה

האם שינוי התפיסה והשיח הציבורי יביאו גם למעשים? הדרך עוד ארוכה. ראשית, נתניהו ושטייניץ עדיין לא זנחו את האמונה שלפיה הורדת מסים היא מנוע צמיחה, וזאת למרות כל העדויות הסותרות. שנית, הסקטור הציבורי עדיין לא יעיל, וזקוק לשורת רפורמות מבניות. שלישית, במערכת החינוך עדיין אין תוכנית רפורמה אמיתית, והרפורמה בהשכלה הגבוהה עוד מקרטעת. רביעית, שוק האג"ח הקונצרניות מתחיל לייצר - כך חוששים - בועה חדשה. לבסוף: צריך הרבה יותר מאשר לחץ ציבורי על החברות כדי לתקן את מבנה השכר של בכיריהן.

ובכל זאת, יש סיבה לתקווה. חזרתו של הדיון הציבורי הכלכלי לשפיות ולפרופורציה באשר לחלוקת העבודה בין הממשלה והשוק היא ברוכה. מדינת ישראל זקוקה לגישה מעשית בניהול ענייניה, לא רק בתחום הכלכלי.