במת כלכליסט: סוד הצמיחה

שר האוצר רוני בר-און משוכנע שהעברת התקציב ביום שני לפנות בוקר ברוב דחוק - העבודה וש"ס התנגדו כאיש אחד וגם בקדימה היו מתנגדים - היא צעד שיתרום להמשך הצמיחה בישראל. הבשורות של התקציב הן יציבות, המשך הקטנת הוצאות הממשלה ומחלוקת עזה עם השותפים בנוגע למדיניות הנכונה. אלה

חמישה מרכיבים, בישראל חסר אחד

מה אומר הניסיון העולמי באשר לצמיחה ממושכת? ועדה של הבנק העולמי בראשות חתן פרס נובל מייק ספנס בדקה 13 מדינות שנהנו מתקופה ארוכה של צמיחה מתמשכת - יותר מ-7% בשנה לתקופה של לפחות 25 שנה. הרשימה (http://cgd.s3.amazonaws.com/GrowthReportComplete.pdf) כוללת מדינות מפותחות כגון יפן, קוריאה, טייוואן וסינגפור, מדינות אמצע כגון בוצוואנה, ברזיל ומלזיה, ומדינות עניות כגון אינדונזיה וסין. לכן הלקחים יפים לכל משק, כולל הישראלי.

הוועדה היתה מורכבת ברובה מאנשי מעשה בכירים ביותר - שרים ושרים לשעבר, נגידי בנקים מרכזיים בעבר ובהווה, אנשי עסקים מכל העולם וכמה כלכלנים בכירים מאוד, כולל חתן פרס נובל נוסף, רוברט סולו. היא מצאה הבדלים רבים בין המדינות שנהנו מצמיחה מתמשכת. צמיחה היא תהליך מורכב, אשר יש בו שוני רב בין מדינה למדינה ואי אפשר לתת מתכון שיבטיח אותה.

עם זאת, הוועדה הצליחה לזהות חמישה מרכיבים שהיו משותפים לכל התהליכים ואשר חיוניים להצלחתה של צמיחה מתמשכת. שלושה מתוך חמשת המרכיבים האלה מתקיימים בישראל - פתיחות לכלכלת העולם והישענות על יצוא, יציבות מקרו־כלכלית ושוק עבודה והון הפועלים באופן חופשי. מרכיב אחד - חיסכון והשקעה ברמה גבוהה - אינו מקבל תשומת לב רבה, אך לא נראה שהדבר מזיק למשק. לעומת זאת, המרכיב החמישי אינו מתקיים כלל, והדבר גורם ויגרום נזק משמעותי למשק הישראלי. מדובר בקיומן של ממשלות אמינות, בעלות מחויבות ויכולות ביצוע, המשקיעות בחינוך, בתשתיות ובבריאות, ומייצרות הסכמה לאומית רחבה בנוגע לאסטרטגיה ולמטרות הצמיחה, כך שכל הסקטורים ייכללו בה.

ישראל אינה מקיימת תנאים אלה. היא מפגרת בתשתיות התחבורה, בחינוך, ביכולת הביצוע של הממשלה ובאמינותה, ואין שותפות שווה של כולם בצמיחה. הדיון על התקציב הדגיש את המחסור בהסכמה לאומית רחבה.

ממשלות טובות מתפקדות בדרכים שונות

מהי הסיבה למצב הממשלה? לפי הדו"ח, ההשקפות שאנו שומעים מהאוצר מיושנות והוכחו כלא נכונות: "מה על הממשלה לעשות (כדי לעודד צמיחה)? מהו גודלה האופטימלי של המדינה ומהם תחומי אחריותה? יותר דיו נשפך על שאלה זו מאשר על כל שאלה אחרת במחקר בכלכלת הפיתוח... תשובה אחת לשאלה היא שהממשלות יעשו כמה שפחות. לפני 15 שנה זו היתה הדעה המקובלת. לכן המלצות המדיניות היו: יציבות, הפרטה וליברליזציה". שימו לב שזוהי בדיוק התשובה של האוצר.

הסיבות לדעה זו היו ברורות, כותבים מחברי הדו"ח: מצד אחד, החשש שממשלה מנופחת ועתירת רגולציה תפריע לשווקים לעבוד, ומצד שני החשש שהממשלה נגועה באינטרסים פוליטיים ובחוסר יכולת. האם הנימוקים האלה מוכרים לכם? דומה שהמחברים האזינו לרטוריקה האנטי־ממשלתית השכיחה כל כך בתקשורת הישראלית. אבל בניגוד לרטוריקה הזו מצא הדו"ח שקיימות ממשלות טובות, ויתרה מזאת - הן מהוות מרכיב קריטי בהצלחה של מדינות שצמחו לאורך זמן. "התשובה אינה פשוט הוצאת הממשלה מהתסריט של הצמיחה...", נכתב בדו"ח, "אנו מאמצים את אמרתו של סר ארתור לואיס: ממשלות יכולות להיכשל מפני שהן קטנות מדי או מפני שהן גדולות מדי".

ממשלות טובות מתפקדות בדרכים שונות. בסינגפור משלמים לעובדי הממשלה שכר גבוה יותר מאשר בסקטור הפרטי, ומענישים באופן חמור על שחיתות. האיכות והיושרה של עובדי הממשלה והצלחת המדיניות מעניקים לה לגיטימציה. באירלנד הלגיטימציה מושגת על ידי הסכמה חברתית בין הממשלה, נציגי המעסיקים, נציגי העובדים וארגונים שונים, שהביאה לצמיחה גבוהה. כדאי ששר האוצר יבדוק את המדיניות שמציעים לו פקידי האוצר. אולי הקיצוץ חריף מדי ואינו לטובת המשק. ואולי בפעם הבאה כדאי שינסה להגיע להסכמה לאומית רחבה. זה טוב לצמיחה.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, עמית בכיר במכון ון ליר בירושלים ולשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל