במת כלכליסט: חוק ההסדרים ל-2009 הוא חוק רע
40 כלכלנים בלבד באגף התקציבים באוצר, שרובם צעירים וחסרי נסיון, תומכי הפרטה, המובילים תכנון תקציבי בצורה של קונפליקטים וקיצוצים, מביאים להחלת חוק כוחני המיועד למיקוח או לנקמה ביריבים. החוק מצביע על התנהלות מדאיגה של המדינה בתכנון כלכלי ארוך טווח
חוק ההסדרים לשנת 2009 הוא חוק לא טוב בקני מידה מקצועיים ומינהליים. הוא אמור להיות הכלי הניהולי המרכזי של תקציב המדינה, לאסוף לתוכו את כל הידע והניסיון שיש בסקטור הציבורי (כולל באקדמיה) ולשרטט לנו את תמונת ישראל בשנת 2009 מהפרספקטיבה של הממשלה. הוא היה צריך לעמוד בקני
מחינוך ועד מערכת הבריאות
לא ניתן לסקור כאן חוק בן כמעט 200 עמודים, לכן נביא רק כמה דוגמאות. החוק דוחה את הקטנת מספר התלמידים בכיתות בשנת תשס"ט לשנה הבאה, וכך חוסך 150 מיליון שקל. בכך הוא מבטל החלטת ממשלה מ-27 בינואר, שמשקפת הסכמה עם ארגוני המורים לאחר סכסוך עבודה ממושך. זהו נושא שיש עליו קונצנזוס לאומי - הצורך לשפר את מערכת החינוך הבעייתית בישראל.
הנימוק להחלטה המוצעת: אין כסף בגלל מגבלת ה-1.7% (שאליה נחזור בהמשך). אין כאן טענה שההוצאה אינה ראויה, אלא טענה גזברית של חוסר מקורות. אגב, הניסיון מלמד שאין שום ערובה לכך שהתוכנית תיושם בשנה הבאה - תיתכן דחייה לעוד שנה וחוזר חלילה.
במקביל אימצה הממשלה את דו"ח ועדת ברודט, שקבע מתווה של עשר שנים לתקציב הביטחון לאחר עבודה יסודית של אנשי משק, כלכלה וביטחון בכירים כגון אלי הורביץ, קרנית פלוג ואיתן בן אליהו. הכוונה היתה להכניס סדר ושיטתיות לתקציב גדול וחשוב כדי לאפשר תכנון ארוך טווח.
אבל את מנסחי חוק ההסדרים זה לא מעניין. הם מציגים שתי חלופות, שבהן מקצצים את ההוצאה שהוועדה קבעה ל-2009: האחת 0.9 מיליארד שקל והשנייה 2.1 מיליארד שקל - שתיהן מרוקנות את ההחלטה מתוכן. ההנמקה: אין כסף.
דוגמה נוספת: החוק מציע להקטין את מס הבריאות ולאפשר לקופות החולים לגבות תשלום מהמבוטחים, כלומר להפריט. אבל אילו שאלו אנשי אגף התקציבים את פרופ' קובי גלזר, הוא היה מסביר להם מדוע הפרטת שירותי הבריאות אינה טובה: תיווצר תחרות על המחיר אשר תוריד את איכות הטיפול, אך המבוטח לא יהיה ער לכך, אלא אם הוא רופא בעצמו.
חוסר ניסיון, קונפליקט, נקמה ואידיאולוגיה
מדוע חוק ההסדרים אינו עומד בסטנדרטים המקצועיים המצופים ממנו? ראשית, יש באגף התקציבים רק כ-40 כלכלנים, רובם צעירים וחסרי ניסיון. הדבר בולט במיוחד ביחס למס הבריאות - כלכלני אגף התקציבים מניחים שכל הפרטה היא טובה, אלא שכלכלנים מנוסים יודעים שלא כל הפרטה היא טובה או רעה: תלוי במקרה.
שנית, התכנון אינו נעשה בשיתוף פעולה אלא בתרבות של קונפליקט וקיצוצים, לכן אין אמון שמאפשר שאיבה מהידע והניסיון המצויים בשאר חלקי הממשלה.
שלישית, חוק ההסדרים משמש כלי כוחני ולכן חלקו מיועד למיקוח וחלקו מיועד לנקמה ביריבים. כמה סעיפים בחוק נראים כעונש של האוצר לאקדמיה על תוספות השכר לסגל האקדמי בעקבות השביתה הארוכה. רביעית, האידיאולוגיה של האוצר - בעד השוק החופשי ונגד הסקטור הציבורי - מפריעה לו לראות את צורכי המשק ואת התמונה הכלכלית המורכבת.
אידיאולוגיה זו גורמת להפרטה הלא נכונה של קופות החולים שהוזכרה לעיל, והיא גם מובילה להקטנה מתמדת של יכולת הממשלה לעמוד בצורכי המשק, כי הוצאות הממשלה גדלות רק ב-1.7% בשנה אף שהמשק צומח פי שניים או פי שלושה.
התקציב כעת במבחן פוליטי אמיתי. נראה שהשרים הבינו סוף סוף את איוולת המגבלה של 1.7%, ויש סיכוי לשינויה כלפי מעלה. השינוי צריך להיות מדוד והגיוני, כדי שלא נגיע לשבירת כל הכלים ואז לסכנת אינפלציה. הפרשנים הפוליטיים אומרים שהסיכויים שהתקציב הזה יעבור הם קלושים: יש בחירות פנימיות בקדימה, ש"ס דורשת את העלאת קצבאות הילדים כדי להישאר בקואליציה וריח הבחירות לכנסת באוויר. ובכל זאת, חוק ההסדרים מראה כיצד מתנהלים ענייניה הכלכליים של המדינה, ולכן הוא מדאיג.
הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוני' בן־גוריון, עמית בכיר במכון ון ליר בירושלים ולשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל
