במת כלכליסט: מלכוד ה-1.7% של האוצר בתקציב המדינה

הדיון השנה בצוות המקרו של כנס קיסריה עוסק בנושא שנשמע טכני ומשעמם, אבל הוא חשוב ביותר לעתיד החברה הישראלית. זהו דיון על כלל ה-1.7% של העלייה בתקציב המדינה.

לפני כמה שנים בנה האוצר מיטת סדום עבור תקציב המדינה במסווה טכני ומקצועי. לפי הכלל שקבע האוצר, תקציב

מאין לקח האוצר את המספר הזה? פשוט מאוד, 1.7% הוא קצב גידול האוכלוסייה בישראל בשנה. אם כן, האוצר דורש להשאיר את ההוצאה הממשלתית לנפש ברמה קבועה. אותו גודל של כיתות, אותו מספר של עובדים סוציאליים ומיטות בתי חולים לנפש, אותו אוכל לחייל. אבל, נטען נגדו, הרי המשק צומח בקצב גבוה יותר. האם לא רצוי לנצל את הצמיחה הזאת כדי להגדיל את היקף השירותים לאזרח?

תשובת האוצר היא לא. לא ולא, האוצר מרוצה מאוד מהתמונה שבה רמת החיים הפרטית עולה ואילו רמת החיים הציבורית נשארת ללא שינוי. אוכל טוב יותר לחייל? יותר אחיות בבית החולים? המשפחות יביאו סטייק בצידנית והמשפחות ישכרו אחות פרטית. הרי יש להן אפשרות לכך כי רמת חייהן עולה!

הפתרון: הגדלת הוצאות הממשלה ב-2.7%

צוות המקרו של כנס קיסריה, שמתקיים השבוע, חושב אחרת. הערעור על אותו 1.7% מקודש לא נובע מעוינות פשטנית לאידיאולוגיית ההפרטה של משרד האוצר. בצוות המקרו, שבראשו פרופ' נתן זוסמן, השתתפו כמו בכל שנה נציגי הגופים המרכזיים במשק: בנק ישראל, משרד ראש הממשלה, אגף שוק ההון והתקציבים באוצר, מעסיקים, בנקים, בתי השקעות ואקדמיה (כולל אותי). אין זאת חבורת סוציאליסטים מושבעים - להפך.

עם זאת, עבודת הדמיה - מעין משחק מלחמה - בתוך מודל של המשק שפותח בבנק ישראל הראתה שהשיעור של 1.7% אינו מתאים לתנאי המשבר הכלכלי העולמי שצפוי לזלוג אלינו. אמנם המשך מדיניות של 1.7% תביא לירידה מהירה של החוב הלאומי (הלוואות שהממשלה קיבלה מהציבור) ביחס לתוצר הלאומי, וזאת תוצאה רצויה וחיובית מאוד, אבל גם לאבטלה גבוהה ולהורדת הצמיחה.

לעומת זאת, הגדלת הוצאות הממשלה ב-2.7% התגלתה כטובה ביותר לצורך התמודדות עם המשבר הכלכלי העולמי. הצמיחה תיפגע פחות והאבטלה תגדל בפחות, וזאת בלי לפגוע ביציבות המשק - כי הגירעון בתקציב הממשלה יישאר נמוך והחוב ימשיך לרדת. לאור תוצאות אלו המליץ הצוות להעלות את התקרה ל-2.7% לשבע השנים הקרובות. רק האוצר התנגד.

אין להתפלא שתרחיש ה־2.7% מצליח. התרחיש הזה הוא התשובה הנכונה, על פי התיאוריה הכלכלית, למצבים של האטה כלכלית.

בין הממונה על הקופה לבעל החזון

הצוות הביא נימוק נוסף להגדלת ההוצאות, והוא הצורך הדחוף בשיפור המגזר הציבורי. בהשוואות בינלאומית המגזר הציבורי אצלנו מקבל ציונים נמוכים בשירות שהוא מעניק למגזר העסקי - כמו גביית מסים, רישוי עסקים חדשים ורישום בעלות, ויש צורך להקדיש לו משאבים כדי לשפרו.

גם מחוץ לצוות המקרו שתיארנו הפנימו כבר גופים ואנשי מקצוע רבים את הצורך לשנות את מדיניות ה־1.7%. אבל לאוצר יש רקורד מוכח של הבנה בפיגור. אילו הבין האוצר בשנות התשעים את חשיבות התשתית התחבורתית היתה לנו היום מערכת כבישים ורכבות לתפארת והיינו מדינה אחרת. ולא שלא היה בזמנו דיון ציבורי: מומחי הכלכלה והתחבורה הסבירו והוכיחו לאוצר את כדאיות ההשקעה בתשתית בחשבונות מפורטים.

אז למה אין הבנה? אולי כי קיימת סתירה גמורה בין האישיות של הממונה על הקופה לבין זו של בעל החזון - זה עוסק בקטנות וזה בגדולות. בעניין זה אמר אלי הורביץ פעמים רבות: לעולם לא הייתי נותן לגזבר להיות מנהל העסק שלי.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, עמית בכיר במכון ון ליר בירושלים ולשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל