האם הגיע הזמן לאלופת אירופה לונדונית?

הידעתם 1: עד לא מזמן לאף קבוצת כדורגל מבירת אנגליה לא היה השם "לונדון" בשמה. צ'לסי שינתה זאת רק לאחרונה, ושמה הרשמי כעת הוא "לונדון צ'לסי FC". זהו חלק מהליך מיתוגה המחודש של הקבוצה של רומן אברמוביץ', שמטרתו לגרום לכל תושב בכפר אסייתי או אפריקאי לחבר את לונדון, בקינגהאם פאלאס, מאדם טוסו, ביג בן וצ'לסי באותו רצף אסוציאציות.

הידעתם 4: אף קבוצה לונדונית לא זכתה בגביע האלופות, אף על פי שהעיר שלחה שתי נציגות לגמר בארבע השנים האחרונות.

שחקני לונדון צ'לסי FC. יניפו את הגביע בוומבלי? צילום: איי אף פי

לונדון, פריז וברלין באותה סירה

השנה מתקיים גמר ליגת האלופות בוומבלי, לונדון. ב"לונדון צ'לסי FC" החליט המנג'ר קרלו אנצ'לוטי "לקדם בסדר העדיפויות" את אירופה - בהוראה ישירה של רומן אברמוביץ', שעל כל ה־600 מיליון ליש"ט שהוציא לא מסתפק באליפויות ובגביעים מקומיים. אגב, סתם אנקדוטה, צ'לסי היתה הקבוצה האנגלית הראשונה שהוזמנה לטורניר גביע אירופה אבל סירבה.לארסן ונגר, מנג'ר ארסנל, חסר רק את גביע אירופה כדי להשלים סט מכובד של זכייה בכל התארים החשובים כמנג'ר. לטוטנהאם, לראשונה בליגת האלופות, שאיפות צנועות יותר, לחזור לליגת האלופות גם בשנה הבאה.

בכל מקרה, אי־ההצלחה של לונדון בזירה האירופית מצטרפת במובן מסוים לאי־ההצלחה של ברלין ופריז - שתי הערים המרכזיות האחרות באירופה שלא זכו בתואר החשוב ביותר של הכדורגל האירופי, אף שערים פרובינציאליות יחסית כמו נוטינגהאם ודורטמונד חגגו אליפות אירופה. אולם, בעוד שברלין ופריז מעולם לא הוגדרו כערי כדורגל, אי־ההצלחה של לונדון לא הכי מובנת. לונדון, אחרי הכל, היא בירת הכדורגל של אנגליה. יש בה, כאמור, יותר מ־50 מועדוני כדורגל, ואנשים מכל העולם באים לראות בה כדורגל. בנוסף היא העיר היחידה עם יותר משתי נציגות ברשימת 20 המועדונים העשירים בעולם.

אז למה יותר מ־50 שנה אף קבוצה לונדונית לא זכתה בתואר הגדול?

שחקני ארסנל. רק ב-15 השנה האחרונות הקבוצות הלונדוניות הפכו לשם דבר באירופה צילום: אי פי אי

הפשיזים מנצח

לפיסיימון קופר וסטפן סיזמאנסקי, כותבי הספר Soccernomics, יש הסבר מדוע לונדון לא זכתה בגביע עד כה. מניתוח של כל הזוכות בתחרות שהחלה ב־1956 עולה כי הזוכות הראשונות בתארים - משנות החמישים עד סוף שנות השישים - הגיעו מערי בירה של מדינות פשיסטיות.

ריאל מדריד, שהושקעו בה מיטב הכספים של השלטון הפשיסטי של הגרנל פרנקו, ובנפיקה מליסבון, שבה הושקעו מיטב הכספים של הדיקטטור הקתולי סאלזאר, זכו בשמונה מ־11 הגביעים הראשונים. שבע מ־16 הסגניות באותן שנים גם כן הגיעו ממדינות במשטר פשיסטי, שהשתמשו בקבוצות כדי לקדם את עצמן באירופה ולהציג תדמית נקייה ומוצלחת, ושהיו מוכנות להשקיע לא מעט כסף בקבוצות הכדורגל של הבירה - שם ישבו הפקידים, הגנרלים, החיילים, הקצינים בשירותי הביון וכו'.

בשנות השבעים, עם פירוק הדיקטטורות בחצי האי האיברי, ראתה אירופה את פריחתן של קבוצות של ערים מרכזיות ממערב אירופה שאינן ערי בירה. חמש קבוצות מערים בריטיות זכו בגביע אירופה; פורטו זכתה בגביע אירופה פעמיים מאז הליך הדמוקרטיזציה של פורטוגל; אמסטרדם ורוטרדם, ולא האג, הביאו כבוד להולנד; מארסיי, ולא פריז, זכתה בגביע הצרפתי היחיד;מילאנו וטורינו הביאו לאליפות אירופה ולא רומא. גם בגרמניה היו אלו מינכן, המבורג ודורטמונד, ולא ברלין, שכיכבו מטעם גרמניה בטורנירי אליפויות אירופה.

הסיבות לכך רבות. אחת מהן היא שערי בירה לא מייצרות שחקנים גדולים בכמות של הפרובינציה. אולי מחסור בחללים למשחקים. באיזלינגטון שבצפון לונדון (1 מיליון תושבים), למשל, היה עד לא מזמן רק מגרש דשא אחד ראוי, של ארסנל. סיבה נוספת היא שלאזרחים בערי הבירה לא כל כך אכפת מכדורגל. בלונדון, עד שנות התשעים אוהדי כדורגל הרגישו מנודים חברתית ותויגו כ"חוליגנים שמביישים את לונדון".

רומן פאבליצ'נקו מטוטנהאם. . בלונדון, עד שנות התשעים אוהדי כדורגל הרגישו מנודים חברתית ותויגו כ"חוליגנים שמביישים את לונדון" צילום: רויטרס

מה הקשר למהפכה התעשייתית?

ונוספה לכך עוד סיבה: ההגירה לערי הבירה היתה בעיקר של אנשי מקצוע כגון רופאים, עורכי דין, רואי חשבון ותפקידים נוספים שאינם בדיוק מהמחנכים הטובים ביותר לכדורגל. מנגד, ההגירה לערים כגון מנצ'סטר, מארסיי, רוטרדם, מינכן, טורינו, ברצלונה, איסטנבול וערי תעשייה אחרות היתה של אנשים שבאו לחפש עבודה - בעיקר פיזית, במפעלים הרבים שצצו בערים הללו בזמן המהפכה התעשייתית - עבור מיליוני העובדים האלה, הכדורגל לא היה רק תחביב אלא גם דרך חיים.

כמעט כל ערי הכדורגל באירופה גדלו באופן היסטרי בסוף המאה ה־19 ועד אמצע המאה ה־20 בזכות הגירה של תושבי הכפרים. כדורגל היה הספורט החדש שהומצא באותו הזמן ותפס בקרב קהילות המהגרים שרק חיפשו משהו להיות שיייכים אליו בערים הגדולות.

טורינו, למשל, נהפכה לעיר של דרומיים מסיציליה ומדרום איטליה. בשלב מסוים היתה "העיר הדרום איטלקית השלישית הגדולה" באיטליה אחרי פאלרמו ונאפולי. כל אותם דרומיים מצאו קהילתיות שחסרה להם ביובנטוס, הקבוצות של מפעלי "פיאט". לברצלונה במהלך שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת הגיעו יותר מ־1.5 מיליון תושבים מחוץ לקאטלוניה - בארסה היתה הסמל הקאטלוני היחיד שהם היו יכולים להרגיש שייכים אליו.

החיבור בין ערים תעשייתיות לכדורגל הוא בלתי נפרד ואוניברסלי ברחבי אירופה. הקהל הגדול ביותר באירופה מגיע למשחקים של בורוסיה דורטמונד מאזור הרוהר התעשייתי. בצרפת ערי הכדורגל הן סט.אטיין, לנס ומארסיי - יותר מליון הבורגנית, שרק מ־2002 החלה לאסוף אוהדים ברחבי צרפת בעיקר בזכות עבודה שיווקית מצוינת של ראשיה.

ליברפול ומנצ'סטר יונייטד, מרכזי המסחר והתעשייה בצפון מערב אנגליה, גדלו כל כך בתקופה קצרה כדי לתמוך בארבע קבוצות שרוב השנים בילו בליגה הבכירה.

משנות השמונים חוותה אירופה את "המוות" של הערים התעשייתיות הקטנות, שבגלל נתיבי תחבורה משוכללים וחזקים יותר איבדו הרבה ממיטב בניהן לערים הגדולות יותר. כך דעכו סט.אטיין ובורוסיה מנשנגלדבאך ונוטינגהאם פורסט, ואיתן הסיכויים שנראה זוכה בליגת האלופות מעיר עם אוכלוסייה המונה פחות מ־500 אלף איש.

"מדינות ערים" - העתיד שלהן

ובמקביל מדינות באירופה נהפכות למה שמכנה דניאל דורלינג, המומחה הבריטי לדמוגרפיה, "מדינות ערים". הערים הגדולות גדלות עוד יותר ושואבות לתוכן את המשאבים, את הכסף הגדול וגם את האנשים. בפריז ובפרבריה יש 12 מיליון תושבים ורק מועדון כדורגל אחד - זה בטוח ישתלם לפריז סן ז'רמן ברגע שהיא תחל להתנהל כראוי. כך גם בברלין, שלה יש רק מועדון כדורגל ראוי אחד, הרטה.

גם בלונדון הקוסמופוליטית, מרכז פיננסי, תרבותי וגם ספורטיבי שלא רק שואב את המשאבים מהממלכה הבריטית אלא גם מארצות רבות אחרות, יחוו, לפי קופר וסיזמאנסקי, את טעם הזכייה בליגת האלופות בקרוב. זה רק הגיוני לאור ההתפתחות של מועודני הכדורגל מהבירה הבריטית. צ'לסי וארסנל ברבע הגמר לפחות כמעט כל שנה. העיר נתפסת כאטרקטיבית בעיני שחקנים רבים, והכסף הרב, שזורם למועדונים מתושבי העיר העשירים ביחס לערים אחרות וממיליארדרים וממיליונרים שחיים בעיר מבחירה (רומן אברמוביצ'ים למיניהם), הופך את המועדונים הלונדוניים למותגים מובילים בכדורגל האירופי.

ברצלונה, ליברפול, מנצ'סטר יונייטד, מילאן, אינטר, באיירן מינכן נהפכו למותגים חזקים מספיק במאה ה־20 כדי להישאר חזקים לאורך שנים, וצ'לסי וארסנל רק ב־15 השנים האחרונות נהפכו לשם דבר בתחרות הבכירה של הכדורגל האירופי.

בלתי נמנע שבקרוב גם קבוצה מלונדון תזכה בגביע הגדול מכולם. לא יהיה מפתיע אם זה יקרה בוומבלי, השנה.