ליברפול לא יכולה להתחרות במנצ'סטר יונייטד

אלטון ג'ון, זמר הפופ האגדי, הוזמן כבעלים של ווטפורד ל"בּוּט רוּם" המיתי של ליברפול. זה היה לפני משחק בין הקבוצות, שהתקיים אי שם לפני שני עשורים. הבוט רום היה "חדר הנעליים" שבו נהג הצוות המקצועי של ליברפול לשבת ולדסקס טקטיקות, טכניקות אימון, כושר של שחקנים ודברים מהותיים אחרים. החדר נהפך ללב הפועם של המורשת של ליברפול, והמסקנות שהסיקו בו עברו כחוט השני לכל מאמן של הקבוצה.

בכל אופן, כשנכס סר אלטון עם המשקפיים הצבעוניים והביגוד האקסטרווגנטי לחדר האגדי, הוא נשאל על ידי יושביו: "מה תשתה?". "ג'ין ורוד", ענה הכוכב. הגישו לו בירה. לא היה מקום למשקה היאפי, שלא לומר מטרוסקסואלי, בבוט רום.

כריסטיאנו רונלדו מיונייטד. שבעה שחקנים בסגל עלו יותר מ-15 מיליון ליש"ט צילום: בלומברג

במובנים רבים, אותה גישה אנטי יאפית, אנטי מודרנית, עדיין חיה ובועטת באנפילד, וזה בעצם גם מה שפוגע בקבוצה.

חמימות מול מסחריות

בביוגרפיה של גראהם סונס, גיבור ליברפול בשנות השבעים והשמונים, תיאר הסופר סטפן אף קלי את אנפילד ואת האווירה סביבו כך: "החיים באנפילד שקטים. אנשים מעטים באים לאצטדיון במהלך השבוע, חלק מנסים למצוא כוכב ולהשיג חתימה שלו. אבל מספר גדול של אנשים בא רק בימי משחק. תלכו לאולד טראפורד במנצ'סטר ותראו בכל יום בשבוע קהל רב - קונה כרטיסים, מסתובב בחנות המזכרות, עומד בתור למוזיאון של המועדון או סתם בוהה באצטדיון. אולד טראפורד הוא סופרמרקט של כדורגל".

הדברים נכתבו לפני כמעט שני עשורים כביקורת על מנצ'סטר יונייטד המסחרית אבל נראה כאילו הם נכתבו לפני פחות משבוע.

וזו בדיוק הבעיה של ליברפול. בעוד מנצ'סטר יונייטד ממקסמת את ההכנסות מהשם שלה, ליברפול עדיין מנוהלת כמו "מכולת שכונתית חמימה", לפי אוליבר קיי, כתב הכדורגל של "הטיימס".

מנצ'סטר יונייטד היא אולי "מפלצת מסחרית" אבל לפחות זה עוזר לה להיות מפלצת על המגרש ולזלול עוד ועוד תארים.

בסוף העונה כנראה יהיה לה אותו מספר תוארי אליפות כמו לליברפול (18). ב־1992, עם השקת הפרמיירליג, היחס היה 18–7 לליברפול.

והסיבות לכך הן בעיקר פיננסיות.

בעוד מנצ'סטר יונייטד מכניסה כ־3 מיליון ליש"ט מיום משחק, ליברפול מכניסה כ־1.5 מיליון ליש"ט. בעוד יונייטד יכולה לקנות שחקן ב־30 מיליון ליש"ט כמעט בכל שנה, ליברפול מתקשה לגייס כספים כדי להשלים רכישות ב־15 מיליון ליש"ט.

בתנאים האלה, ליברפול לא יכולה להתחרות במנצ'סטר יונייטד.

האשם יעזוב?

האשמה העיקרית לכך, לפחות לפי טום היקס, הבעלים של 50% מליברפול, מונחת לפתחו של ריק פארי, שיעזוב בקיץ את תפקידו כמנכ"ל ליברפול לאחר 12 שנה בתפקיד.

כמנהל ה"מכולת" הוא עשה עבודה מאוד לא מספקת. היקס תיאר את תפקודו כ"אסון למועדון". ויש בדבריו הרבה מן הצדק. לעומת קבוצות הפרמיירליג, ליברפול היא מותג בינלאומי לא מפותח - היא היתה האחרונה בפרמיירליג להשיק אתר אינטרנט ולא היה למועדון מנהל מסחרי עד לפני שנתיים.

פארי לא פיתח את המותג של ליברפול ואת מרב האנרגיות מיקד בחיפוש אחר מיליארדרים שירכשו את המועדון מדיוויד מורס, לשעבר הבעלים וכיום נשיא הכבוד. לאחר שהעביר את המועדון לידיהם הלא מוצלחות של היקס וג'ורג' ג'ילט, החל בחיפוש אחר בעלים אחרים.

בינתיים הוזנחו הצדדים המסחריים של המועדון ואפשר להתווכח אם רפא בניטס, המנג'ר הספרדי, הוציא את המיטב ממועדון שלא יכול לספק לו את כלי המשחק שמועדונים מתחרים יכולים לספק למנג'רים שלהם.

סטיבן ג'רארד מליברפול. רק שחקן אחד בסגל עלה יותר מ-15 מיליון ליש"ט צילום: בלומברג

כרגע המצב באנפילד לא פשוט. ג'ילט מעוניין למכור את המועדון לכל המרבה במחיר. היקס לא מוכן להתפשר. השניים צריכים אחד את השני כדי למכור, וכל אחד מחפש קונה בדרכו שלו. היקס מחפש רוכש עם מריל לינץ' בעוד ג'ילט מינה את בנק רוטשילדס למצוא רוכש.

יש כמה מתעניינים, למשל משפחת חאראפי מכווית, אבל כולם מחכים לקיץ. אז יהיו ג'ילט והיקס חייבים להחזיר הלוואה של 350 מיליון ליש"ט לרויאל בנק אוף סקוטלנד ולבנק וואקוביה. שני הבנקים לא מתכננים, במצב הכלכלי הנוכחי, לשנות את הדד ליין או את תנאי ההלוואה.

נוסף על בעיות פיננסיות יש גם בעיה מקצועית לא קטנה. רפא בניטס, מנג'ר הקבוצה, לא יחדש את החוזה עד שיידע מי הבעלים שאיתו יצטרך לעבוד. את פארי, כך טוענים באנגליה, פיטרו השניים בגלל יחסים בעיתיים שהיו לו עם בניטס והיקס. הם קיוו שזה יגרום לבניטס לחתום על חוזה חדש. בינתיים זה לא קרה.

פארי, לפי "הדיילי מירור", עוד עשוי לחזור. המנכ"ל מוביל קונצרן ערבי מסתורי לרכוש את ליברפול.

מחליפו האפשרי של פארי הוא בחור בן 45 בשם איאן איירה, שהוא המנהל המסחרי של המועדון.

איירה, אוהד ליברפול שבגיל 14 נסע לרומא עם אביו כדי לצפות במשחק הגמר של גביע האלופות, משחק שבו ניצחה קבוצתו את רומא.

איירה מספר שנסע כל הדרך מליברפול לרומא בטרנזיט של אביו השיפוצניק, כשהוא מוקף בשקים של גבס.

אין ספק שאיירה הוא אוהד ליברפול. אבל בניגוד למנכ"ל, המנהל המסחרי הוא גם איש עסקים שיידע איך לקדם את מותג ליברפול קדימה.

כרגע, לפי טוני בארנט מ"הליברפול אקו", בסיס האוהדים של ליברפול תקוע על אותם מספרים כמו ב־1988.

איירה, שהובא על ידי היקס וכונה על ידיו "מתת אל", אמור לשנות זאת. "ליברפול צריכה להיות ברמה הכלכלית של מנצ'סטר יונייטד, ברצלונה וריאל מדריד", אומר בארנט, "אבל אין לה משקל כמו שלהם מבחינה שיווקית, אף שמבחינה היסטורית היא גדולה יותר כמעט מכל קבוצה אחרת בעולם".

כבר בשנה שעברה הצליח להשיג כמה חוזי ספונסרים קטנים בשווי 10 מיליון ליש"ט, אבל זה היה עוד לפני המשבר הגדול.

המשבר הגדול גם לא ממש עצר אותו. בשבוע שעבר חידש את חוזה החסות של המועדון עם בנק אוף אמריקה (5 מיליון ליש"ט) וגילה שמתנהל משא ומתן מתקדם עם שלוש חברות על חוזי חסות גדולים. היקס הציב מטרה של 15 ספונסרים, ונראה שאיירה עומד להצליח בכך.

נשמה אבודה

איירה גם אחראי למערך מכירת הכרטיסים וכאן הוא עומד לפני בעיה לא פשוטה. "המכולת" של ליברפול עדיין מוכרת את הכרטיסים במחירים הנמוכים ביותר מבין ארבע הגדולות בפרמיירליג, ומחירי הכרטיסים נשארו נמוכים מפני שזה רצון הרוב במרסיסייד.

"כולם רוצים להתחרות ביונייטד אבל לא במחיר של הקרבת הנשמה של המועדון", אומר בארנט. כלומר איירה צריך לסגור פער אדיר ממנצ'סטר יונייטד בלי לעלות את מחירי הכרטיסים. וזה כבר מלכוד. אחד הדברים החזקים ביותר במותג ליברפול הוא החיבור לאוהדים, רובם הגדול ממעמד הפועלים (בניגוד לשאר קבוצות הפרמיירליג). בלעדיהם ליברפול תאבד את הנשמה אבל מנגד, איתם קשה מאוד לקדם תהליכי מודרניזציה.

איירה, במובן הזה, הוא האיש המתאים ביותר לתפקיד. הוא אוהד ליברפול מלידה, וכשיגיע הזמן לקבל החלטות גדולות, הוא לא יעשה זאת כאיש עסקים קריר. אבל הוא חייב, והוא ודאי יודע זאת, להיפטר ממנטליות המכולת השכונתית.