לגברת הזקנה יש תוכניות גדולות

ב־1 באוקטובר 1958 הובסה יובנטוס במשחקה הראשון בגביע אירופה נגד וינה ספורטקלאב 7-0. מאז נראה היה שהקבוצה האהודה ביותר באיטליה (12 מיליון אוהדים) מנהלת מערכת יחסים בעייתית עם הטורנירים האירופיים.

ז'אן קלוד בלאן. מוביל את יובה לדרך חדשה צילום: איי אף פי

מילאן, אינטר ואפילו פיורנטינה ורומא זכו בתארים אירופיים לפני יובנטוס. יובה הפסידה בגמר גביע הירידים ב־1965 לפרנצוורוש מהונגריה, אף שהמשחק התקיים בטורינו. שש שנים לאחר מכן הפסידה ללידס בגמר גביע הירידים האחרון. יובה התמודדה בגמר אליפות אירופה הראשון שלה רק ב־1973 (והפסידה לאייאקס).

אולי בגלל הכישלונות באירופה היתה יובנטוס מאז ומעולם פחות להוטה להצליח בזירה הבינלאומית — בניגוד למילאן או לאינטר. מבחינת יובה, ההצלחה המקומית היתה חשובה יותר: ל"גברת הזקנה" 27 תוארי אליפות איטליה (סקודטו), אבל "רק" עשרה תארים בינלאומיים, בעוד שלמילאן, למשל, יש 17 סקודטו ו־18 תארים בינלאומיים.

"האיטלקיות" של יובה, בניגוד לניחוח הבינלאומי של מילאן, משתקפת גם במספר האוהדים שיש לה לעומת היריבה באדום־שחור. ליובה יש כ־17 מיליון אוהדים ברחבי אירופה (לפי מחקר של Sport+Markt) בעוד שלמילאן יש כ־21 מיליון אוהדים. לעומת היריבות בליגת האלופות, יובה מפגרת בהרבה יותר: לברצלונה יש 27 מיליון אוהדים יותר מאשר ליובנטוס, לריאל מדריד יש 24 מיליון אוהדים יותר. למנצ'סטר יונייטד יש 20 מיליון יותר אוהדים ואפילו לארסנל, לצ'לסי, לליברפול, לבאיירן מינכן ולזניט סנט פטרבורג יש יותר אוהדים מאשר לקבוצה האיטלקית הבכירה ביותר. מן הסתם, נתון זה משתקף גם בהכנסות של הקבוצה. עשר קבוצות באירופה מכניסות יותר מיובה.

פיאט, כסף וסמים

הבינאקונרי (השחורים־לבנים) גם ייצגו בהרבה מובנים את כל מה שרע ורקוב בכדורגל האיטלקי: המועדון נתמך במשך 80 שנה בידי הכספים של משפחת אניילי החזקה, שגם בזמנים של פיטורים נרחבים במפעליה המשיכה לשלם כסף טוב לכדורגלנים; לוצ'יאנו מוג'י, מנהל הקבוצה האגדי והמושחת, היה דמות מרכזית בפרשת "הקליצ'יפולי" — פרשת השחיתות שגרמה להורדת יובה לליגת המשנה ב־2006; שחקני הקבוצה העבירו את שנות התשעים במעבדות רפואיות, שלפי החשדות, היו אחראיות לביצועים שלהם על המגרש — ביצועים לא רעים בכלל (ארבעה גמרי ליגת האלופות וזכייה בגביע אחד); הקבוצה "המסוממת" של מרצ'לו ליפי הואשמה גם בכדורגל שלילי (בניגוד למילאן הנפלאה של סילביו ברלוסקוני, אריגו סאקי ופאביו קאפלו); נוסף על כך, כמעט לא היו שחקני בית משמעותיים ביובנטוס, שמכרה ורכשה שחקנים בלי סוף; ו"דלה אלפי" נחשב אצטדיון קר וחסר אווירה שמבריח את הצופים — בייחוד במשחקי ליגת האלופות (שממילא לא עניינו את האוהדים שהיו אובססיביים בעיקר בנוגע לסריה A); גם העובדה שממשלת לוב מחזיקה במניות של הקבוצה (עד היום) לא עזרה לתדמית המועדון.

יורש העצר תפס פיקוד

ואולם פרשת הקליצ'יפולי הביאה לשינוי מהותי בקבוצה. ג'ון אלקן, יורש העצר הצעיר של משפחת אניילי וסגן הנשיא של קבוצת EXOR (לשעבר IFIL), שמחזיקה ביובנטוס ובכלי תקשורת כגון העיתונים "קוריירה דלה סרה" ו"לה סטמפה", תפס פיקוד והמועדון החל להתנהל אחרת: מונה מנכ"ל צרפתי, ז'אן קלוד בלאן, בוגר בית ספר לעסקים בהרווארד, לשעבר מנכ"ל התאחדות הטניס הצרפתית, והכי חשוב — נקי מהרפש שדבק ביובה ובכדורגל האיטלקי. בינתיים קיבל בלאן את תפקיד נשיא המועדון וכעת מוביל את התהליך שבסופו אמורה הקבוצה להיות בעלת אצטדיון משלה ולעשות כסף כמו קבוצות הכדורגל האנגליות.

במרכז תהליך השינוי עומד פרויקט בניית האצטדיון החדש, בעלות של 100 מיליון יורו. האצטדיון יקטן מ־69 אלף מקומות ל־40 אלף מקומות ויהיה נעים יותר לצופה. יהיו בו גם שטחי מסחר רבים יותר, שיעזרו במימון הפעילות והתחזוקה שלו. האצטדיון החדש לא יהיה דומה כלל לאצטדיון המנוכר שנבנה עבור מונדיאל 1990. לפי ראשי יובה, יקפיץ דלה אלפי החדש את רמת ההכנסות של הקבוצה בעשרות אחוזים.

כדי לממן חלק מהפרויקט תמכור יובה את זכות השם של האצטדיון (וחתמה עם סוכנות ספורטפייב כדי למצוא את הספונסריות שיהיו מוכנות לשלם את הכסף), ובסופו של התהליך היא תהיה הקבוצה האיטלקית הראשונה שתהיה בעלת האצטדיון שלה. זה הליך משמעותי. לפי דו"ח ממשלת איטליה, בעיות רבות של הכדורגל האיטלקי — הזנחת המתקנים, האלימות, המחסור בכסף ועוד — נבעו מכך שהמועדונים אינם הבעלים של האצטדיונים. יובה תהיה ראשונה מבין כמה מועדונים, בהן רומא, אינטר, לאציו ועוד, שתיהנה מאצטדיון בבעלותה המלאה. במקביל, החליטו במועדון להשקיע כספים רבים גם במחלקת הנוער שלו.

"הדרך הנכונה"

"הדרך היחידה להגיע ליציבות פיננסית היא באמצעות השקעה בנוער ובניית אצטדיון שיספקו לאוהדים חוויית משחק פנטסטית וינפיקו למועדון הכנסות נאות ביותר", הסביר בלאן.

באצטדיון, בדומה לאצטדיונים החדישים ביותר, יהיו תאי יוקרה שאפשר יהיה לארח בהם ספונסרים, דבר שיביא לצמיחה בהכנסות. ההלוואות שלקחה יובה מהבנקים יוחזרו מכספי מכירות הכרטיסים ותאי היוקרה העתידיים. התמורה עבור ימי המשחק באצטדיון הם רק כ־8% מהמחזור השנתי של יובנטוס, בעוד שכספי זכויות השידור אחריאם לשיעור נכבד בהרבה: 150 מיליון מ־240 מיליון יורו. לשם השוואה, 30% מההכנסות של ארסנל נובעות מימי המשחק באצטדיון אמירייטס החדש שלה.

המעבר לדלה אלפי החדש (שאמור להיות מוכן לעונת 2011/12) עתיד לתת ליובה יתרון גדול בזמנים משתנים בכדורגל האיטלקי. כמו יובה, גם מילאן ואינטר מסתמכות בעיקר על הכנסות מזכויות שידור — הכנסות אדירות שנבעו בעיקר מכך שלפי שיטת מכירת זכויות השידור באיטליה, כל קבוצה מוכרת בעצמה את זכויות השידור שלה. עם זאת, מהשנה הבאה יימכרו הזכויות באופן קולקטיבי, מה שיביא בהכרח לירידה ניכרת בהכנסות הקבוצות הגדולות מהסכמי זכויות השידור. יובנטוס, בזכות האצטדיון החדש שלה, תכניס הרבה יותר כסף מכרטיסים וגם מספונסרים ובכך תעקוף את מילאן ואינטר מבחינה פיננסית — בייחוד לנוכח הרגולציות החדשות של אופ"א, שיקשו על שתי המילאנזיות להסתמך על הכספים של הבעלים המיליארדרים שלהן.

"הדרך החדשה שאנחנו הולכים בה היא הדרך הנכונה", אמר בלאן. "אנחנו מאמינים שאפשר לשחק ברמה הגבוהה ביותר באירופה ולסיים את העונה הפיננסית ברווח. אם רוצים שמועדון יהיה מרוויח, צריך לגדל כישרון מקומי ואני מתרגש מכך שאנחנו נהיה המועדון הראשון באיטליה שהאצטדיון שלו יהיה בבעלותו".

בלאן, כמובן, גם רואה בצ'מפיונס ליג תחרות שחובה להשתתף ולזכות בה. "אנחנו נשחק בתחרות הזו עם כל הלב", הבטיח.

אלסנדרו דל פיירו. יגיע לאצטדיון החדש? צילום: אי פי אי

יובנטוס בע"מ

לפני כחודש פרסמה יובנטוס את דו"חותיה השנתיים לשנה הפיסקאלית שהסתיימה ב־30 ביוני. מעיון בדו"חות עולה כי הכנסותיה של הקבוצה מטורינו טיפסו בשנה זו ב־18% ל־240 מיליון יורו. 62% מההכנסות הגיעו מזכויות שידור, בעוד שרק כ־8% הגיעו ממכירת כרטיסים ומינויים. ההוצאות התפעוליות עלו אף הן ב־11% ל־194 מיליון יורו, והסעיף הבולט בחלק זה הוא שכר השחקנים, אשר זינק בשנה האחרונה ב־15% ל־129 מיליון יורו.

כתוצאה מהעלייה המרשימה בהכנסות — שנבעה בין היתר מההשתתפות בליגת האלופות בשנה שעברה (אשר לדברי החברה תרמה לה כ־25 מיליון יורו) — הצליחה יובנטוס לרשום רווח תפעולי של 14 מיליון יורו, זאת לעומת הפסד של כ־10 מיליון יורו בתקופה המקבילה. הרווח הנקי שרשמה הקבוצה בתקופה עמד על 6.6 מיליון יורו, זאת לעומת הפסד של כ־20 מיליון יורו בשנה הפיסקאלית שהסתיימה ביוני 2008. כתוצאה מהרווח גדל ההון העצמי של בעלי המניות של הקבוצה ב־6% ל־101 מיליון יורו. נכון לסוף התקופה היו בקופתה של יובנטוס 42 מיליון יורו במזומן.