אנשי המקצוע מסכימים: כך לא בונים רפורמה

רחל אלתרמן - ממליצה לתת יותר סמכויות לשלטון המקומי

"כמה חוסר אמון צריך להיות ב'מטומטמים האלה למטה'?"

רחל אלתרמן

הבעיה כיום היא במערכת היחסים בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי. המערכת הנוכחית מיושנת מאוד ונעה בין מרכוז קיצוני לביזור קמצני. יש חוסר אמון בין השלטון המקומי לארצי. אנשים אומרים שאנחנו ריכוזיים כי אנחנו קטנים וצפופים, אבל יש מדינות קטנות וצפופות כמו הולנד, בלגיה ודנמרק, והן ממש לא ריכוזיות כמו ישראל.

היום אפילו תוספת בנייה קטנה לא יכולה להיפתר ברמה המקומית, שם שולטים אנשי מועצות הערים. היא מגיעה לוועדה המחוזית, שמורכבת מנציגים ממשרדי הממשלה.

השאלה היא כמה חוסר אמון צריך להיות ב"מטומטמים האלה למטה"? יש הרבה מדי בקרות ויותר מדי ברגים. השלטון המחוזי לא יכול לסגור את כל הברגים וגם להיות מהיר ודמוקרטי.

ברפורמת התכנון שמוביל נתניהו הרעיון הוא לתת יותר סמכויות לוועדה המקומית. רעיון זה נובע מהרצון לזרז תהליכים, אומרים מעצבי הרפורמה. הם אפילו לא אומרים שזה נובע ממניע אידיאולוגי־דמוקרטי. הם לא מציגים את השינוי ככלי לקירוב העם לשלטון. הסיבות הן עסקיות.

כולם מדברים על כך שהולך להיות מערב פרוע ביום שאחרי הרפורמה, ואני לא חושבת כך. יש הגזמה בדיבורים על שחיתות. בכל מדינה יש שחיתות, ובישראל אנחנו לא קיצוניים לכאן ולכאן. בכל המדינות המערביות יש יותר סמכות לרשויות שמתחת לשלטון המרכזי, ותמיד מעורב בכך המון כסף. צריך לעשות בקרה, אבל אי אפשר להגיד שהשלטון המקומי כולו מושחת. זה כמו לתת סמכויות רק לאוצר ולא לבנקים בגלל כמה מעילות.

הסיפור של הולילנד קרה, אף שיש לנו פיקוח מרכזי. גם הילדים שאנחנו מגדלים צריכים לקבל סמכויות, ואנחנו כהורים צריכים ללמוד לשחרר סמכויות. גם ראשי המדינה בירושלים חייבים לתת יותר סמכויות לדרג המקומי. הרפורמה עושה את זה, אבל בחצי פה.

אני הייתי הולכת עם זה רחוק יותר. עם אחריות יש פחות שחיתות - הקשר הפוך ממה שחושבים.

הכותבת היא ראש המכון לחקר העיר והאזור בטכניון וחברה במועצה הארצית לתכנון ובנייה.

לכתבות נוספות בנושא:

• שיטת התכנון פשטה את הרגל - לחץ כאן
  
• ועדות התחמון המקומיות - לחץ כאן
  
• "המיקום הנמוך בדירוג העולמי הוא דגל אדום לישראל" - לחץ כאן 
  

רם כרמי - רוצה להחליף את הפוליטיקאים באמנים

"השחתת הולילנד היתה נמנעת אם היו אדריכלים בוועדות"

אילו ועדות התכנון היו בוחנות פרויקטים על פי השתלבותם בסביבה מבחינה אדריכלית, ולא מתנהלות על טהרת הפוליטיקה, מקרה כמו הולילנד לא היה מקבל ביטוי במציאות. ועדות התכנון המקצועיות צריכות לקבוע אם הבניין משתלב טוב בסביבה ומשתלב ביחס לשכנים שלידו. זה משפר ומוסיף לדמות ולאווירת המקום שאליה נכנס הבניין.

אם הבניין תורם לעיר, הוא צריך לקבל ממנה את האישור והעידוד. לעומת זאת, מה שקורה בתוך הבניין הוא בעצם עניין פרטי שלא משפיע על הסביבה. בתוך הבניין צריך לאפשר לאדריכל חופש לענות על הפונקציה הספציפית של המבנה ולקבוע את האווירה הארכיטקטונית שלו.

רם כרמי צילום: עמית שעל

במחלקות הטכניות של העירייה בודקים את הבניין מבחינה פונקציונלית, אם הוא עומד בתקנות חוק התכנון ובמגבלות אחוזי הבנייה, הגובה, הקונסטרוקציה והבטיחות. כל אלה הם חוקים שלא צריכים להיות חלק משיקולי ועדת התכנון. במקרים שבהם יש חילוקי דעות הם יכולים לעבור לוועדת ערר.

אם תפקיד הוועדה הוא לקבוע אם הבניין משתלב במקום שבו הוא חפץ להשתכן ותורם לו, אז האישור צריך להתקבל מבחינה אדריכלית, תרבותית ואמנותית, ולא פוליטית או חוקית. אם כך היה הדבר, השחתת העיצוב והדמות של הולילנד לא היתה מתרחשת. בהליך אישורים תקין חברי ועדות התכנון חייבים להיות בעיקר אנשי מקצוע, אדריכלים ואמנים.

אדריכלות איננה בעיה פוליטית. פוליטיקה משתנה בכל ארבע שנים, עם בחירת ראש עירייה חדש. לעומתה, אדריכלות עומדת לפחות 100 שנים. השיקולים הפוליטיים חייבים להילקח בחשבון בצורה מינימלית.

הוועדות המקומיות והמחוזיות הן ירושה מהמנדט הבריטי. בוועדה המקומית נתנו לפוליטיקאים המקומיים את הזכות להביע את דעתם. עליהם היתה מפקחת הוועדה המחוזית בעזרת אנשי מקצוע שעבדו בשירות המנדט והיו מחויבים לשמור על כל העניינים שברומו של עולם. לכן הקריטריונים שלהם היו נקיים משיקולים פוליטיים.

הכותב הוא אדריכל חתן פרס ישראל, חתום בין היתר על פרויקט הולילנד בשלביו הראשונים.

איריס האן - קוראת להגביר את מעורבות הציבור

"קל יותר לשחד ועדה אחת מאשר שתיים או שלוש"

איריס האן צילום: אשר שרביט

יש תחושה שמי שתכנן את הרפורמה הזו לא עשה את שיעורי הבית שלו. היה ראוי למנות ועדה ציבורית שתמפה את הדברים ותצביע איפה תוכניות מתעכבות ואיפה נמצאים צווארי הבקבוק. החשש הגדול הוא שהרפורמה תעביר את צווארי הבקבוק למקומות אחרים. יש הרבה מאוד יישובים בארץ ללא תוכנית מתאר. אם היו תוכניות מתאר לכל עיר, שמוגשות למקומית, הן לא היו מגיעות למחוזית בכלל, אלא אם הן חורגות משמעותית מתוכנית המתאר. אילו היו מפנים את המשאבים שמיועדים לרפורמה בחוק התכנון והבנייה, כ־400 מיליון שקל, לטובת קידום תוכניות מתאר מקומיות, הרפורמה לא היתה נחוצה כלל.

הכנה מראש של תוכניות המתאר גם תחסוך הרבה מאוד עבודה כפולה לוועדות, שגם ככה סובלות ממחסור בכוח אדם. זהו פתרון פשוט יותר מאשר לחולל רפורמה שתשנה סדרי עולם. יש להשאיר את מבנה הוועדות כפי שהוא ולהוסיף כוח אדם ומשאבים טכנולוגיים כדי לייעל את התהליך.

מעבר לכך, רפורמה זו רק תחמיר את בעיית השחיתות. אנחנו די מפגרים אחרי כל העולם בנושא שיתוף הציבור בתכנון. בארץ, הדרך היחידה להשפיע היא להגיש התנגדויות, וזה קורה בשלבים המתקדמים של התוכנית. בעולם יש פרסום מוקדם, שימוע ציבורי, ולא מעבירים תוכנית בסתר ומגישים התנגדות רק בסוף. זו אחת הדרכים הראשונות לסמן הולילנדים. נכון שהולילנד עבר כמה ועדות, אבל המועצה הארצית התריעה על בעיות בפרויקט הזה והחזירה אותו למחוזית. זה לא מנע את בנייתו. כשנתניהו מדבר על "תוכנית אחת - ועדה אחת" כסיסמת הרפורמה, הוא צריך לזכור שקל יותר לשחד ועדה אחת מאשר שתיים או שלוש.

הכותבת היא מנהלת מכון דש"א של החברה להגנת הטבע וחברה במועצה הארצית לתכנון.

נעמי וייל - חושבת שהרפורמה גדולה למידותיה של הבעיה

"בשנות התשעים כבר ניסו לזרז את התהליך. זה לא עבד"

נעמי וייל צילום: גיא אסיאג

לא ברורה לי כל כך הדחיפות בעריכת הרפורמה במנגנון התכנון והבנייה שמוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו.

בשנת 1996 עברו כל מיני תיקונים בחוק התכנון והבנייה הקיים, ודי הרבה סמכויות חשובות עברו מוועדות התכנון המחוזיות לוועדות התכנון המקומיות. בין היתר, הן הוסמכו לטפל בסוגיות של פרצלציה (חלוקה מחדש של המקרקעין), הרחבת דרכים שאינן ארציות, הגדלת שטחי ציבור שבתחום הרשות המקומית, ניוד של 50% מזכויות בנייה בין מגרש אחד למגרש שני, וקבלת היתר בתחנות דלק, בשטחי מסחר ובשטחי חניה.

הוועדות המקומיות הן ועדות פוליטיות ולא צריך לתת לוועדות הללו כוח גדול יותר. על כך מלמד גם ניסיון העבר. בשנות התשעים היה ניסיון להקים ועדה שהיתה שילוב בין הוועדה המקומית לוועדה המחוזית. תפקידה היה להאיץ את התהליך של אישור תוכניות, זאת במסגרת גלי העלייה הגדולים מברית המועצות לשעבר. הוועדה הזאת הגיעה לתוצאות לא טובות בגלל ההליכים המהירים הללו.

לוח הזמנים כפי שהוא כתוב בחוק כיום הוא סביר לחלוטין. אבל הבעיה היא שוועדות התכנון השונות אינן פועלות לפיו בפועל. הסיבה המרכזית לכך היא מחסור בכוח אדם ובמשאבים בוועדות הללו, לצד בעיות נוספות.

נושא המרפסות, שעולה כל הזמן בהקשר של הרפורמה הזאת, צריך באמת להיפתר. אני עצמי הייתי קורבן לשיטה הזו כשניסיתי לסגור מרפסת שירות שצמודה למטבח, והבנתי על בשרי עד כמה הפרוצדורה בלתי אפשרית. מנגד, אני לא חושבת שצריך

לשנות את המצב במסגרת חקיקה ראשית. ניתן בהחלט לעשות את השינוי המיוחל באמצעות פתרונות פשוטים ופרקטיים, כמו קביעת תקנות מוגדרות.

הכותבת היא עורכת דין המתמחה בדיני התכנון והבנייה ובעלת ותק של 38 שנה בתחום.