ערב הסערה הכלכלית: המלחים מתקוטטים והקברניט נעלם

בסוף השבוע האחרון נשמעה אנחת רווחה מכיוונם של שר האוצר משה כחלון ויד ימינו, מנכ"ל האוצר שי באב"ד. זו היתה נחמת עניים: המשק לא סיפק שום נתוני מאקרו מרהיבים. מה שקרה הוא שאחרי המתקפה הקשה שספגו השניים בסוף אוקטובר כשהגירעון הממשלתי נסק ל־3.6% מהתמ"ג - בהשוואה ליעד הגבוה־ממילא של 2.9% - נרשמה ירידה קלה בנובמבר ל־3.5% בלבד. אחרי כותרות העיתונים שדיווחו על "אובדן שליטה", אסור היה בשום פנים ואופן להרשות לגירעון להמשיך לטפס: העלייה בגירעון היתה חייבת לרדת מסדר היום הציבורי.

והיא היתה חייבת לרדת מסדר היום מפני שהגירעון חשף את הפארסה שבמדיניותו של כחלון: מדיניות שנשענת על הפחתת מסים והזנקת ההוצאה הציבורית, ולכן דנה את המשק למינוס תמידי. המספרים מוכיחים כי למרות הצמיחה המרשימה של המשק בשנים האחרונות, ההכנסות כשיעור מהתמ"ג נותרו קפואות במחצית הראשונה של 2018, ומראשית המחצית השנייה החלו לרדת בקצב שמדיר שינה מעיני הפקידים באוצר ‑ מ־27% מהמתמ"ג לכ־25% ממנו.

בתקופה זו זינקה ההוצאה התקציבית מ־27% מהתמ"ג ל־29% ממנו, ויצרה פער של 4 נקודות תוצר בין ההוצאה להכנסה. מאחר שכל נקודת תוצר שווה כ־12 מיליארד שקל, יוצא שאנו מוציאים 48 מיליארד שקל יותר מכפי שאנחנו מכניסים. שורה של אירועים חד־פעמיים משחקים וטריקים הסתירו את הפער בשנים האחרונות, אבל אפילו למזל של כחלון יש תאריך תפוגה.

שר האוצר משה כחלון צילום: אמיל סלמן / הארץ

הקפטן עסוק בהעלאת המורל

לצערו של כחלון, כל זה קורה דווקא בתקופה מכריעה בקמפיין הבחירות שלו, קמפיין שהוא־עצמו הודה בקיומו בראיון ל"כלכליסט". וכמו בכל ההיסטוריה האוצרית, ההחמצות גורמות לפילוג בתוך האוצר ולחילופי האשמות. זו הסיבה שבאב"ד גייס את מיטב פקודיו לשיחת רקע עם העיתונאים הכלכליים כדי להעביר את המסר: עד סוף השנה יירדו מהגירעון 0.4%-0.3% תמ"ג, והחריגה מהיעד תהיה מצומצמת. "סטייה של עד 3 מיליארד שקל בתקציב של 340 מיליארד שקל היא שולית" ‑ ביקשו אנשי האוצר להרגיע את הרוחות.

הגירעון מרים ראש בתקופת מעבר במחזור העסקים. קמפיין הבחירות של כחלון מבוסס על כך ש"הכל טוב ורק יהיה טוב יותר". מישהו מכר לו את הרעיון שכלכלה היא עניין של ציפיות, ולכן כחלון מוכר אשליות ומתעקש להמשיך להתעלם מהנתונים.

הצופה על התורן מזהה סופה באופק

את סטירת הלחי קיבל כחלון לא מחברי האופוזיציה או מכלכלני בנק ישראל, אלא מארגון ה־OECD הנייטרלי. בתחזית החצי־שנתית שלהם ניבאו כלכלני הארגון לישראל תוואי צמיחה יורדת בשנים 2018-2020: 3.6% ב־2018, 3.5% ב־2019 ו־3.3% ב־2020. אין מיתון, אבל יש האטה ברורה.

כולם כבר יודעים שהמשק הישראלי, עבר את נקודת השיא: הכלכלה תמשיך להתרחב, אך בקצב יורד. תחזיות ה־OECD גם משרטטות תוואי יורד בגידול בהשקעות במשק: מ־3.1% ב־2018 ל־2.6% בלבד ב־2020. אשר לאבטלה, שכחלון מייחס לעצמו את הירידה בה אף שהחלה לפני עשור, היא תיעצר ברמתה הנוכחית: 4% ולא פחות מזה.

מגמת ההאטה לא מיוחדת לישראל: הציפיות למלחמת סחר בין ארצות הברית לסין עדיין בעינן, ונתוני סחר החוץ של כלכלת סין חלשים מאוד. בכלכלת אירופה התמונה בעייתית עוד יותר: המשק הגרמני התכווץ, דבר שלא קרה מאז 2015; בבריטניה ובצרפת גוברת אי־הוודאות הפוליטית על רקע מבוי סתום בברקזיט ומחאת האפודים הזוהרים; כלכלת איטליה במצב מסוכן; ובמשק האמריקאי כבר ניכרים סימני חולשה אחרי שפג אפקט רפורמת המס של טראמפ.

בתחזיתם לגבי ישראל, כלכלני ה־OECD הצטרפו לבנק ישראל גם בביקורת קטלנית על מדיניותו הכלכלית של כחלון, וקבעו שהיא איננה בת־קיימא. "יעדי הגירעון המתוכנים הם גבוהים למדי בהינתן מחזור העסקים הנוכחי", נכתב בדו"ח, והפרוגנוזה: "ממשלת ישראל תהיה חייבת לבצע קונסולידציה פיסקאלית איתנה", דהיינו קיצוצים בתקציב, העלאת מסים או שני הצעדים יחד - תלוי בחומרת המצב. ב־OECD הזכירו שהגידול חסר התקדים בהוצאה הממשלתית נשען בחלקו על הכנסות חד־פעמיות ותקשה על הממשלה להשיג את יעדים הפיסקאליים הנוכחים".

המלחים נדרשים לקשט את הסיפון

מי שהצליח איכשהו לחמוק מהביקורת הוא ראש אגף התקציבים שאול מרידור. לא מעטים הרימו גבה כשרוב האשמה בהתפרצות הגירעון הוטלה על החשב הכללי רוני חזקיהו, שהוא, לפי הגדרתו הקולעת של בכיר לשעבר באגף התקציבים, "פקיד שמשלם את הצ'קים עבור ראש אגף התקציבים". אבל רוני חזקיהו, לצד מנהל רשות המסים ערן יעקב, סופגים רוב האש שמעוררת קריסת המדיניות כחלון. באגף החשכ"ל מיהרו להסביר היום שהם משלמים רק על "תקנות פתוחות" שאגף התקציבים מאשר, ושהחשכ"ל לא קובע מסגרות תקציביות ולא מחלק כסף לפי תחומים.

הבעיה היא ששאגף התקציבים מנוטרל כליל. כחלון – יחד עם נתניהו ושאר שרי ממשלת ישראל ‑ העביר בהצלחה ניסוי כלים מסוכן: אישור 22 מיליארד שקל להטבות לשוטרים על סעיף שהאבסורד בו זועק לשמים: "יציבות תעסוקתית" לגמלאים. ההסכם נעשה מעל ראשם של אנשי האגף, על חשבון שירותי בריאות, רווחה, חינוך, הכשרה מקצועית ועוד. זה היה חילול הקודש של אגף התקציבים, והוא עבר בשקט.

איפה מרידור, שואלים היום כולם? איפה האיש האחראי, לכל הדעות, לשמירה על המסגרות התקציביות? אפילו הסלחנים ביותר סבורים שמי שחייב להוביל את הטיפול בבעיה התקציבית הוא ראש אגף התקציבים.

מנהל רשות המסים ערן יעקב. סופג

ככל שמתעצם קמפיין הבחירות של כחלון בשבועות האחרונים, כך נכנס אגף התקציבים לכוננות ספיגה. לכן מבקשים אנשי האגף להאיץ את דיוני תחזית הכנסות והוצאות לשנת 2019, ולכן מנסה באב"ד ‑ יד ימינו של כחלון ‑ לעצור אותם בתירוצים מן הגורן ומן היקב, כגון מחסור בעבודות מטה.

הקשר בין מרידור וחזקיהו, שמתוקף תפקידם הוא תמיד מורכב, עובר עכשיו בתקופה קשה במיוחד. חזקיהו חש שמרידור תוקע לו בכוונה את פרויקט חייו – תוכנית התשתיות הלאומית ל־25 השנים הבאות שאותה גיבש. באגף התקציבים לא מבינים על מה המהומה, ומסבירים שאין מחלוקת על התוכנית, כי בכלל אין תוכנית. עם באב"ד מנהל חזקיהו מערכת יחסים מינימלית. כבר ביומו הראשון בתפקיד הוא הבהיר שלא יהיה חלק מהמשחק ולא יתעסק בשטויות. מרידור יודע היטב שבאב"ד לוטש עיניים, ושם המתח מובנה: ככלל, הפקידים רואים בבאב"ד מינוי פוליטי לתפקיד שעד כה היה מקצועי גרידא.

הקצין הראשון משתלט על ההגה

כחלון עצמו נמצא מזמן מחוץ לתמונה, עוד הרבה לפני שהחל להישלח לכל מיני משימות דיפלומטיות בארה"ב. לא מתקיימות ישיבת מהותיות איתו. מי שמנהל את הישיבות הוא באב"ד, מנכ"ל־העל של האוצר שביקש לנכס לעצמו את אגף התקציבים, אגף הכלכלן הראשי והאגף להסכמי עבודה, והקים (לשווא) ועדה מקצועית בראשות יוסי קוצ'יק שתכתיר אותו כמלך פקידי האוצר. השגרה באוצר היום ידועה: הכל סוגרים מול באב"ד, כי כחלון עסוק בפוליטיקה. את הבקשות הוא מעביר למנכ"ל שלו. רוב הנהלת האוצר מורכבת מאנשים נוחים שמינה באב"ד. באוצר סבורים היום יותר מאי־פעם שהקרבה הפוליטית והנאמנות העיוורת לכחלון היא שהובילה את באב"ד לתמרן את הפקידות המקצועית לפי צורכי הבוס.

באב"ד משמש היום גם ככלכלן הראשי של המשרד, משרה שהיתה יכולה למלא תפקיד חשוב בטיפול במשבר. התפקיד הזה נותר מיותם במשך חצי שנה, מאז פרישתו של יואל נווה, שעשה טעות קשה כשאמר מה שהוא חושב. לכן הוא לא מונה לראש אגף התקציבים. עצמאות מחשבתית ויושרה מקצועית הן תכונות פחות רצויות היום באוצר, והשר, כדרכו, החליט להתמהמה והותיר את התפקיד למנכ"ל שלו. באב"ד מסביר שרצה למנות לתפקי את שירה גרינברג, בכירה באגף התקציבים שאיננה זוכה להערכה רבה, ומאשים בכישלון המינוי את נציבות שירות המדינה, שמאשימה אותו בחזרה. כך או אחרת, בכיר באוצר הסביר ל"כלכליסט" כי מאקרו־כלכלן טוב כמו נווה או מיכאל שראל, הקודם בתפקיד, היו יכולים כבר כמה החודשים להרים דגל אדום בקשר לגירעון ולירידה בהכנסות.

האחראי על השכר ממודר

עוד איום מסוכן על האוצר, שעדיין לא התממש במלואו אבל בולט בעיקר בתקופה של כלכלת בחירות, הוא דרישות שכר. אסור לשכוח כי 40% מתקציב המדינה מוקדשים לשכר. זו תקופה פורייה מאוד לתובעי העלאות, תוספות ושאר צ'ופרים. מי שאמור לעמוד בפרץ הוא קובי בר נתן, הממונה הטרי על הסכמי עבודה; אלא שבעיני כל בכירי האוצר הוא שפוט של באב"ד. יתרה מזו, התפקיד החשוב הזה כבר מנוטרל זה שנתיים, שכן באופן חסר תקדים, באב"ד עצמו דורש לנהל ולהוביל כל ישיבה וישיבה של משא ומתן בענייני תנאי העסקה.

לא רק שהתקופה הפוליטית הרגישה היא בעוכרי האוצר. גם ללא בחירות, החזית הזאת באוצר של כחלון בעייתית: השותף הפוליטי העיקרי הנוכחי של שר האוצר הוא אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות, שעושה את דרכו למפלגת כולנו לפי כל הדיווחים. כחלון חייב לרצות אותו, שכן הוא יכול להביא לו כשני מנדטים יקרים מאוד עבורו. אבל הקשר בין כחלון לניסנקורן כבר הוכח כיקר מאוד למשק הישראלי.

הספינה שטה היישר לערפל

תמונת המצב הנוכחית עוגמה: אין כלכלן ראשי, או ליתר דיוק ‑ באב"ד הוא הכלכלן ראשי; הממונה על השכר חדש, מרוסן ושפוט של באב"ד; והממונה על התקציבים במגננה. בתנאים האלו נאלץ משרד האוצר, הגוף המאקרו־כלכלי החשוב במשק, שידו בכל והכל נתון בידו, להיערך ליום סגריר, יום שאליבא דכולי עלמא נמצא מעבר לפינה. אחרי שנה שיוסי קוצ'יק וחבריו לוועדה אמרו לבאב"ד לוכחלון כי המשרד ייוותר מקצועי והמנכ"ל לא ישתלט על האגפים המקצועיים, באב"ד הצליח לעשות זאת עבור כחלון בהצלחה לא מבוטלת. מתברר היום כי לא היה שום צורך בוועדה. האווירה במסדרונות האוצר עגומה: בכירי האוצר שנוהגים לתדרך ולהסביר ירדו למחתרת, וממתינים בקוצר רוח לפיזור הכנסת ולקביעת מועד בחירות שישים קץ לטירוף וגם לטרור. רק בשבוע שעבר נחשף ב"כלכליסט" כי באב"ד החתים את כל הנהלת האוצר על מסמך חסר תקדים שבו מתחייב כל חותם שלא יתדרך נגד המשרד ונגד הקולגות. קרי: אסור לבקר. יתרה מזו, לא רק ההנהלה הבכירה אולצה לחתום (אגב, רובה גם חתמה), אלא גם פקידים פחות בכירים שביקשו לקבל תפקידים נחשקים מחוץ למשרד או למדינה. את הרמז הם הבינו היטב: או שתחתום, או שלא תקבל את הג'וב. על אף ההכחשות, כולם חתמו.