הלמ"ס: ההוצאה הלאומית לחינוך ירדה ביחס לתמ"ג בכ-5% תוך 15 שנה

ההוצאה הלאומית לחינוך הסתכמה בשנה שעברה ב-103 מיליארד שקל במחירים שוטפים, שהם 8.1% מהתוצר המקומי הגולמי (התמ"ג), בדומה ל-2015. זאת לעומת 95 מיליארד, שהם 7.8% מהתוצר המקומי הגולמי ב-2016. ב-2002 עמדה ההוצאה הלאומית לחינוך על 8.5% מהתמ"ג. כלומר, יחסית לתוצר המקומי, נרשמה ב-15 השנים האחרונות ירידה של כ-5% בהשקעה בחינוך.

לירידה בחלקה של ההוצאה הלאומית לחינוך בתוצר המקומי הגולמי חשיבות רבה, במיוחד משום שהיא מעידה על סדרי העדיפויות הלאומיים. מה שנראה כשינוי קל של 0.4% שווה בעצם ל-5% מחלקו של החינוך בתמ"ג ולכ-5 מיליארד שקל.

40% מהגידול בתקציב החינוך - מופנה לגידול בילודה

ההוצאה הלאומית לחינוך עלתה בשנה שעברה ב-4.7%, במחירים קבועים (מנוכים מאינפלציה), בהמשך לעלייה של 4.9% ב-2015. עם זאת, בהוצאה הלאומית לחינוך לנפש חלה עלייה קטנה בהרבה של 2.7% בהמשך לעליות של 2.8% ב-2016 ו-1.5% ב-2015. הסיבה לכך שההוצאה הלאומית לנפש עולה בקצב נמוך בהרבה מזה של ההוצאה הלאומית לחינוך היא הריבוי הטבעי הגבוה בישראל, שבה שעור הפריון לאישה עומד על כ-3.1 ילדים. התוצאה היא שכ-40% ממה שמוצג כגידול בתקציב החינוך, מופנה בעצם לריבוי הטבעי.

כיתה בבית ספר (ארכיון). הוצאה פרטית גבוהה על חינוך שיוצרת פערים צילום: אורן אגמון

בדומה ל-2016, משקי הבית מימנו 22.5% מההוצאה הלאומית לחינוך, במחירים קבועים, כלומר קרוב לרבע מההוצאה הלאומית לחינוך שהם 23 מיליארד שקל. המגזר הממשלתי (הממשלה, הרשויות המקומיות ומוסדות ללא כוונות רווח, שרוב המימון שלהם מגיע מהממשלה דוגמת האוניברסיטאות ורשתות חינוך) מימן כ-77.5%. המשמעות של הוצאה פרטית כל כך גדולה לחינוך היא פגיעה קשה בשוויון ההזדמנויות.

כ-74% מההוצאה השוטפת של הממשלה, הרשויות המקומיות והמלכ"רים על שירותי החינוך הופנו לעלות עבודה, כ-22% להוצאות על קניית סחורות ושירותים ו-4% היו על בלאי. ההוצאה למוסדות חינוך על-תיכוניים ולמוסדות לחינוך גבוה הגיעה ל-19% מההוצאה הלאומית השוטפת לחינוך.