האיש שהציל את מדינת ישראל - ושילם את המחיר

“הוא תמיד היה חריג והם היו מדברים בו סרה כל הזמן, אבל זה לא הפריע לו, הציונות והנאמנות היו מעל הכול. עוד לא נכתבה הפואמה שמספרת את כל הנפלאות של התקופה ההיא".

ההיסטוריה סיפקה לנו שורה של דמויות מהסוג של דב יוסף, אנשים שלוקחים על עצמם את העבודה הפחות זוהרת, זו שאחרים מסרבים לקחת - אנשי עקרונות שלעולם לא יזכו בתהילה על אף השפעתם המכרעת. יוסף עשה בימיה הראשונים של מדינת ישראל פחות או יותר מה שעושה קוסם שמוציא קלף או מטבע מיד חשופה וריקה, שכן הוא היה האיש שהוציא יש מאין: מדינת ישראל החסרה כמעט לחלוטין במשאבים, מול גלי עלייה עצומים, הצליחה לשרוד במידה רבה בזכות המדיניות המצמצמת הקיצונית שהוביל כשר הקיצוב והאספקה (ושר החקלאות) של ממשלת ישראל הראשונה.

אנשים לא אהבו אותו, בציבור ובמפלגה שלו עצמו, והוא שילם על ההצלחה שלו מחיר ציבורי כבד, אבל דעת הקהל פחות הטרידה אותו בימים הטרופים ההם. כך מספרת מי שהכירה אותו מקרוב מאד, כלתו צפרירה יוסף - צפרירה נישאה לעמירם, בנו של דב יוסף, בשנת 1951, אך הכירה היטב את אבי בן זוגה כבר בתחילת תקופת הצנע  ועוד קודם לכן כנערה בירושלים שתחת מצור. "הוא היה יותר מדי ישר, יותר מדי הגון, הביקורת לא הטרידה אותו", מספרת צפרירה יוסף בשיחה עם "כלכליסט".   

דב יוסף עם ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון צילום: דוד רובינגר

מושל צבאי בירושלים

דב יוסף נולד במונטריאול שבקנדה בשנת 1899, בבגרותו עשה תואר במשפטים, ובמקביל ארגון את ההתנדבות לגדודים העבריים בקנדה. פעילות זו הובילה אותו בשנת 1918 לארץ ישראל וזמן קצר לאחר מכן יצא לבריטניה לצורך השלמת לימודי דוקטורט בלונדון. בשנת 1921 שב לארץ, הפעם על מנת להישאר, ונישא לבת זוגו גולדי (לבית הופמן - לזוג נולדו שלושה ילדים, עמירם, עלמה וליילה). הוא החל לעבוד כעורך דין בירושלים והפך עד מהרה לאחד מעורכי הדין הבולטים שפעלו בישראל של תקופת המנדט.

בשנות ה-30 המוקדמות הצטרף יוסף למפא"י והפך לפעיל מרכזי מטעמה בסוכנות היהודית. במלחמת העולם השניה היה האחראי מטעם היישוב על גיוס מתנדבים לצבא הבריטי. "אם הוא מנסה לגייס אחרים אז מובן שהוא צריך לתת דוגמה אישית, וכך מובן שהבן שלו התגייס, עמירם בעלי לעתיד, שהיה 5 שנים בצבא הבריטי", מספרת צפרירה יוסף. צעד זה לא מנע מהאב להפוך בשנים הבאות שותף פעיל במאבק נגד שלטון המנדט, ובשבת השחורה (שבה נערך מעצר המוני של מנהיגי היישוב) הוא נעצר ונשלח למחנה לטרון.

לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ופתיחת מלחמת העצמאות, הוטל מצור על ירושלים. דב יוסף, שחי ופעל כעורך דין בעיר, מונה על ידי בן גוריון לתפקיד המושל הצבאי שלה. בפועל, יוסף היה האחראי על חלוקה מאורגנת של אספקת המזון והמוצרים שבצמצום לתושבי העיר הנצורה. צפרירה צוקרמן, לעתיד יוסף, אז בת 17, היתה אחת מהם. "הרעיון המרכזי שלו היה שוויון, שכל התושבים שבמצור יקבלו בדיוק אותו דבר. אין דבר כזה שהעשיר קונה והעני אין לו כלום. הם עברו בכל המאפיות, בדקו כמה קמח יש שם ושמו אותן תחת פיקוח לצורך החלוקה. כך גם בבארות המים, ספרו את כל הבארות והיה אסור לדיירים במקום של הבאר להשתמש במים - הם נועדו לחלוקה".

צפרירה יוסף. "הוא היה יותר מדי ישר, יותר מדי הגון" צילום: חיים הורנשטיין

בימים הראשוניים ההם הובילה את מדינת ישראל ממשלה זמנית, בראשותו של דוד בן גוריון. רק במרץ 1949, חודשיים לאחר הבחירות הראשונות, מוקמת ממשלת ישראל הראשונה, גם כן תחת בן גוריון. ראש הממשלה קורא לדב יוסף לעשות את מה שהוכיח שהוא יודע לעשות, הפעם כשר הקיצוב והאספקה של המדינה כולה. 

"למה הוא הזמין אותו? כי הוא נוכח לדעת כמה יפה הוא ניהל את העיר ירושלים", מספרת צפרירה, ומציינת גם שבהמשך אף אדם אחר בהנהגה לא באמת רצה לקחת על עצמו את התפקיד כפוי הטובה. יוסף כמובן נענה לקריאה של המנהיג ומצטרף לממשלה (וסוגר לחלוטין את פעילות משרד עו"ד המצליח בירושלים - בניגוד לשרים אחרים שנהגו כבר אז להעביר את  המשרד למשמורת של שותפים או של בני משפחה). 

יוסף הצטרף לממשלה בתקופה מאד לא פשוטה מבחינתו ברמה האישית, לנוכח הטרגדיה של נפילת בתו ליילה, לוחמת בפלמ"ח, כמה חודשים לפני כן - וכאשר עדיין לא הובאה לקבורה בישראל. ליילה שירתה בחטיבת יפתח של הפלמ"ח ובאוקטובר 48 הוצע לה להצטרף למשלחת של המגבית לארה"ב, אך היא סירבה והעדיפה להישאר עם הלוחמים. 

כמה שבועות לאחר מכן נהרגה מהפצצה של מטוס מצרי בימי הלוחמה בנגב, כשהיא בת 19. עברו שנתיים עד שהובאה לקבורה בישראל, ביולי 1950 (ביתם השלישית של צפרירה ועמירם קרויה על שמה). "הוא קיבל על עצמו את התפקיד שהוצע לו בממשלה בתקופה של אבל נוראי, כולנו ידענו איזה אדם איתן הוא אבל איך הוא יכול היה להיות שר בימים ההם איני יודעת", אומרת על כך צפרירה.

ליילה יוסף. נפלה במלחמת העצמאות בקרבות שבנגב צילום רפרודוקציה: חיים הורנשטיין

שר הצנע

חודש לאחר הקמת הממשלה הראשונה, בסוף אפריל 1949, מתקבלת ההחלטה על תוכנית קיצוב חריפה - שמטרתה העיקרית היתה להתמודד עם מצב של המוני עולים שזורמים למדינה ההמוגבלת מאד במשאבים. בפועל התוכנית החלה לרוץ מייד עם מינויו של דב יוסף כשר הקיצוב והאספקה כמה שבועות קודם לכן.

"אז איך מתחילים? אין כלום. בארץ - בערך 750 אלף איש. תוך שנה, מעל מיליון ומאה אלף איש. תוך שנה וחצי מיליון 700 אלף איש. דבר ראשון, הוא הקים ועדה של רופאים כדי לקבוע מה המינימום שאנשים יוכלו להתקיים, הם קבעו את מגבלת הקלוריות היומית. לתינוקות מנה נוספת, לנשים בהריון מנה נוספת, למניקות מנה נוספת, לנכים מנה נוספת", נזכרת צפרירה יוסף.

בשלב ראשון הונהג משטר הצנע על מוצרי מזון בסיסיים, לפי חלוקה שנקבעה על ידי ועדת הרופאים, שהתייעצה עם מומחה תזונה מבריטניה. החלוקה כללה 360 גרם לחם ליום, 60 גרם תירס ליום, 17 גרם אורז, 58 גרם סוכר, 60 גרם קמח, 20 גרם קטניות, 20 גרם מרגרינה, 8 גרם אטריות. את הבשר המועט קיבלו בחלוקה חודשית, של 750 גרם לאדם לתקופה, וכך גם את הגבינה, 200 גרם לחודש, ואת תפוחי האדמה - 3.5 קילו לחודש. מספר הביצים השתנה מעת לעת, אך עמד על סביב ה-12-9 לשבוע בחודשים הראשונים.

מספרת צפרירה יוסף: "הוא הזמין מומחה בינלאומי לתזונה, שיבדוק האם החלוקה והקלוריות שנקבעו לכל תושב מספיקה. והמומחה ההוא אמר לו – 'ד"ר יוסף, אני הייתי באנגליה כשהיה צנע 10 שנים אחרי המלחמה, אל תדאג, הלכתי לבקר בבתי ספר, הילדים גדלים נפלא'".

המהלך לווה בהתדיינות של יוסף ושל ועדות מטעמו מול כל הגורמים הרלבנטים, אנשי הייצור והחקלאות מצד אחד והאוצר מצד שני (שר האוצר היה אז אליעזר קפלן). "הוא הבין שחייבים לדרבן את החקלאים לפעול, הוא אמר להם - 'אנחנו נדאג למספוא ולאוכל לתרנגולות, אבל אתם תתחילו לפתח את העסק כדי שנוכל לחלק, כדי שיהיה הרבה חלב'. אבל לא היתה ברירה והיה גם צורך לייבא ומשרד האוצר הערים קשיים עצומים מכיוון שהוא לא רצה להפחית את מעט המטבע הזר שהיה לו".  

תור בתקופת הצנע

בהוצאה לפועל של תוכנית הצנע הקים יוסף שתי מערכות ביצועיות חדשות: האחת של החלוקה עצמה - זו בוצעה באמצעות תלושים שחולקו לתושבים, שהוצמדו לחנות ספציפית ל'רכישות' המוצרים. כך נדרשו התשובים לעמוד מדי יום בשני תורים ארוכים ומייגעים, האחד לצורך קבלת תלושים והשני לצורך קבלת המוצרים. "אתה היית חייב להיות לקוח של חנות מסויימת. הקמעונאים היו חייבים להעביר את כל התלושים שקיבלו כדי לראות שזה בהתאם לסחורה שהם מכרו".

המערכת המקבילה היתה של הפיקוח על החלוקה, ולצורך משימה זו הקים יוסף מחלקת אכיפה שתפקידה היה לדאוג ששני הצדדים לא חורגים מהתוכנית, התושבים מסתפקים בקצבה שנקבעה, הקמעונאים מספקים את התוצרת לפי ההוראות ובהתאם לקצבאות שנקבעו וכך גם הסיטונאים ברמה מעל. למדיניות נלווה מסע הסברה ציבורי. "כל יום היתה ברדיו תוכנית לעקרת הבית - מה את מקבלת, מה המחירים, ואיך מכינים מהדברים האלה אוכל".

בשלב הראשון, הציבור הישראלי קיבל בהבנה את גזירת הצנע, לנוכח ההכרה בהכרח של מדיניות מצמצת בתקופה זו של ימי מאבק על הישרדות. מעבר לכך, רבים מיושבי הארץ היו פליטים ששרדו את השואה באירופה, שהסתפקות במועט לא היתה זרה להם. ואולם ככל שהזמן עבר החלו יותר ויותר אנשים לנסות לשפר את סל המזון או הביגוד שהוקצבו להם.

אנקדוטה אחת בעניין שמספקת צפרירה יוסף חושפת אולי את עמדתו של השר, שירושלים היתה בנפשו. "פתאום גילו שהרופאים העלו את מספר החולים, כדי שיתנו להם מנות נוספות. מאיפה באו עיקר הרופאים הללו? מתל אביב כמובן. בירושלים האנשים היו יותר ממושמעים כי הם היו רגילים לצניעות". צפרירה צוחקת כשהיא מזכירה את התל אביבים הפוחזים.

	צילום: ויקימדיה

בתפקידו כשר הצנע הציג דב יוסף עמדה כלכלית שאינה מתאימה לקטגוריות המקובלות כיום של שמאל וימין כלכלי. העיקרון המרכזי שהנחה אותו באופן חד משמעי היה השוויון, ערך אותו נושא כיום בגאון השמאל הכלכלי - במדיניות הצנע ובמאבקו נגד השוק השחור (אליו נחזור מייד) הדגיש יוסף שוב ושוב את חשיבות השוויון בין כלל יושבי הארץ בתקופה רגישה זו של ימי בראשית. מנגד, הוא ניהל מלחמת חורמה נגד זכות השביתה, מדיניות אהודה בימין הכלכלי של ימינו.

שביתות לא חסרו בימי הצנע, ויוסף ממש פעל באופן נחרץ על מנת לשבור אותן. צפרירה יוסף זוכרת כמעט את כולן. "החלבנים שבתו, כי הם היו רגילים לחלק חלב רק שלוש פעמים בשבוע. הוא אמר להם - תמשיכו לשבות, וקבע במקביל נקודות בכל הארץ לחלוקה יומיומית של חלב. וגם האופים שבתו, לאחר שנוכחו לדעת שלחם אחיד עגול שהכריחו אותם לאפות זול יותר מהלחמים הארוכים. אז יוסף דאג לאנשים שיטחנו קמח ובסוף הם הפסיקו את השביתה. כך גם נאבק בנגריות ששבתו לאחר שנדרשו לייצר רהיטים אחידים במסגרת תוכנית תועלת לכל" (תועלת לכל - התוכנית האחראית על הקיצוב בביגוד ובריהוט. מ"ג). 

לדבריה, הרינונים לא פסקו, והתלונות הגיעו מכל צד אפשרי: "היו מייבאים בשר קפוא מארגנטינה, כדי לחסוך, הוא עלה 60% פחות מבשר טרי. אבל אנשים רוצים גם בשר טרי, אז סידרו. ארבע פעמים בשבוע היה בשר. אבל כשאוניה איחרה להגיע וקיצצו את מנות הבשר אנשים כעסו. העולים מעדות המזרח לא רצו תפוחי אדמה, הם העדיפו אורז. הם גם לא צריכים כל כך הרבה ביצים, הם מעדיפים סוכר, הם לא אוהבים מרגרינה הם רוצים שמן, אז סידרו שישנו". בשנת 1950 התרחב הקיצוב ממזון גם לבגדים, נעליים ומוצרים לבית. "בשלב זה גילו למשל שסנדלרים התחילו לשנות קצת את הדוגמאות על מנת לחסוך עור ומכרו נעליים בשוק השחור, גם עם זה היה צורך להתמודד".

השוק השחור

ככל שהזמן חלף ורשימת המוצרים שבקיצוב התרחבה, ה"הצדקה" לציות החלה לקרוס: התמימות והאמון בשלטון ובמדיניות הצנע שלו התערערו מהצד האחד, ונוצרה אלטרנטיבה בצד האחר - השוק השחור. השוק הלא חוקי והסודי לכאורה שהתפתח בימי הצנע לא באמת היה כל כך סודי. עם טיפה מאמץ וקצת בירורים, כל מי שרצה לאתר את המוכר הנסתר יכול היה לעשות זאת ולרכוש את המוצר הקצוב שבו חשקה נפשו. אם רק היה לו איך לשלם - המחירים היו כמובן גבוהים מאד יחסית.

למוצרי השוק השחור היו כמה וכמה מקורות. הראשון, המושבים והקיבוצים, או אנשים עם משקים מחוצה להם, שמכרו את מוצריהם לאנשי קשר אשר מכרו אותם באופן לא חוקי לאורכה ולרוחבה של הארץ; מקור שני, קשרים בין ישראלים למוכרים בצד הירדני שסיפקו להם סחורה, שעשתה דרך דומה לדירות היושבים בציון; מקור נוסף היה כמובן סיטונאים וקמעונאים שהערימו על הרשויות וצברו סחורה עודפת שנמכרה בשוק השחור.  

פנקס התלושים למזון צילום: שי אפגין

הדרך האחרונה והמעט זוהרת יותר - או לפחות הדרך שלא דרשה הברחה והסתרה של סחורה בדרכים שבהו נעו מוכרי ההשוק השחור - התבססה על חבילות מחו"ל שנשלחו לקרובים בארץ ושתכולתן נמכרה בשוק הבלתי חוקי, ישירות או באמצעות מתווכים. בימי הצנע קיבל המושג 'הדוד מאמריקה' את המשמעות הכמעט מיתית שלו (גם אם לפעמים היה זה דוד מאנטוורפן או מלונדון או מוינה) ובעלי המזל קיבלו משלוחים עם מצרי מזון ובגדים שנחשבו ל'מלכותיים' כמעט בימים ההם של הצניעות הכפויה.

רק שאם כולם יודעים על השוק הסודי, כמובן שגם הממשלה יודעת ודב יוסף יודע, ומטבע הדברים, ממשלה לא אוהבת שוק שחותר תחתיה. “היות שאנחנו יהודים וידוע שאנחנו אנשי הבה נתחכמה לו, היית צריך להיות ערמומי כדי להבין מוחות של אנשים ולהתגבר על הכול", צוחקת צפרירה כשהיא מספרת על מעללי השוק השחור.

תופעת המשלוחים מחו"ל למשל הדאיגה מאד את יוסף. "כשהתחילו לשלוח לארץ חבילות זה חרה לו מאד, גם כי זה לא היה שוויוני וגם כי חלק מהאנשים מכרו את החבילות. הם חשבו כיצד לפתור את הבעיה וקבעו הסדר מול ארה"ב, שהשולח מבצע שם את התשלום לחברות ספציפיות והחבילה נארזת בישראל עם מוצרים מקומיים".

אך המשלוחים מחו"ל היו רק חלק מבעיית השוק המחתרתי הפורח והשר יוסף הגיב בהקמת מטה מיוחד למלחמה בפעילות הבלתי חוקית, שכלל עשרות רבות של פקחים ובתי דין מיוחדים. ההצלחה היתה חלקית בלבד. הפקחים אכן תפסו רבים מהפעילים בשוק המחתרתי אך היו מספיק אנשים עם אינטרס למלא אותו מחדש. גם המערכת השיפוטית המיוחדת שהוקמה לצורך העניין היתה מצומצמת מדי - גם בימים ההם, למורת רובו של יוסף, טחנות הצדק לא מיהרו לשום מקום. "הוא פונה לבן גוריון ואמר לו 'אנשי שוק שחור שנתפסו לפני שנתיים עדיין לא נשפטו אז איזו דוגמה אנו נותנים לכל המופקרים האלה, אולי שימנו עוד שופטים לנושא'. לא קרה עם זה דבר", נזכרת צפרירה.

חנות כלי בית בימי הצנע צילום: ויקימדיה

צדקת דרכו

הביקורת על מדיניות הצנע של השר יוסף לא פסקה והיא הגיעה מכל הכיוונים, הציבור כעס והעיתונות דאגה להשמיע את קולה, בדיווחים, ברשימות פרשנות ובאינספור קריקטורות לעגניות. הפוליטיקאים דאגו להוסיף שמן למדורת הביקורת, כולל אנשי מפא"י, שותפיו של יוסף למפלגת השלטון. צפרירה יוסף מספרת בצער. "זו היתה עבודה קשה מאד וכמובן שהיתה קואליציה נגדו בפוליטיקה. חרות כמובן, הציונים הכללים אמרו שהוא הורס את המשק. גם בתוך הקואליציה היו קשים רציניים. היה לו חינוך אנגלו סקסי, אתה יודע, בלי כל, איך אומרים היום, כל הקומבינות".

וזה לא הפריע לו? המחאות? הצעקות?

"הוא היה נחוש, כשהוא לוקח על עצמו תפקיד היתה לו נחישות. הוא נהג לומר לנו בעניין זה את הפתגם הסקוטי: They say, what do they say ? let them say".

לאימרה שאותה מצטטת צפרירה יוסף בשם אבי בעלה יש אכן מטען היסטורי ארוך בסקוטלנד, עם כמה וריאציות קדומות מעניינות (נזכיר כאן אחת מהן, שכן הדבר אינו נטול חשיבות: Thay Haif Said: Quhat Say Thay? Lat Thame Sayy). העובדה שדב יוסף בחר במובאה מהמסורת הסקוטית להתמודד עם העוינות המקומית היא עדות קטנה ומעניינת על החיבור המוזר בין בית הגידול הבריטי שלו למציאות עמה הוא מתמודד במדינת ישראל הצעירה והביקורתית.

הוא עצמו שמר ואסף את קטעי העיתונות שנכתבו עליו, כולל קלסר שלם עם קריקטורות. "הומור טוב הוא קיבל, הוא היה מאד פתוח", נזכרת צפרירה ומספרת על אחת הבדיחות שהזכיר השר באחד מספריו. 'האחד אומר לשני, מה עכשיו דב יוסף מחלק, השני עונה לו 'נעליים', הראשון משיב, אין למה להביא נעליים אנחנו כבר לא מסוגלים לעמוד על הרגליים'". היו ליוסף כמבן גם תומכים כמובן, אף שקולם נבלע בכל ההמולה התופקנית. "הוא הביא קטעי עיתונות, של לאו דווקא מאפייניקית, עם תהילה ושבח, על כמה קשה להאמין שהם מצליחים לעשות מה שעשו, גם השוק השחור היה ברמה יותר נמוכה ממה שהיה בארצות אחרות, בצנע ביוון ובאנגליה למשל". 

דב יוסף אכן האמין בצדקת דרכו והיה מוכן לשלם את המחיר הציבורי הכרוך בעניין. מצד אחד, כמו במאבקים אחרים של ממשלות אחרות בשווקים שחורים למיניהם בהיסטוריה המודרנית, גם כאן נחלה היוזמה שלו כישלון והשוק השחור של תקופת הצנע המשיך לפרוח. מנגד, אי אפשר להתווכח עם העובדה שהתוכנית הגדולה של השר יוסף הצליחה, למרות התפתחותו של השוק הלא חוקי האמור. בשורה התחתונה, יוסף גם גיבש וגם הוציא לפועל מדיניות שבזכותה הצליחה מדינת ישראל לספק את המשאבים הנדרשים לאוכלוסייה הצומחת במהירות.   

ומעבר לשורה התחתונה, למדיניות של יוסף היתה משמעות רבה מבחינה חברתית. קשה לדעת מה היה קורה ללא תוכנית הצנע המוקפדת שאותה הוביל בשנת העצמאות הראשונה של מדינת ישראל, אבל אפשר להניח במידה רבה של ודאות שהיא מנעה מצב של אי שוויון חריף בין קבוצות בעלות יכולת מצד אחד (באופן יחסי לתקופה), לבין קבוצות שסובלות מרעב של ממש מן הצד האחר. בתקופה רגישה ראשונית זו של מדינת ישראל, קשה להפריז בבעייתיות שהיתה כרוכה במצב שכזה.

סוף דבר

רשמית משטר הצנע נותר תקף גם בשנות ה-50, אך רשימת המוצרים הקצובים צומצמה משמעותית והפיקוח הפקדני הלך ונעלם. משנת 1953 (לאחר שגרמניה החלה להזרים לישראל את הכספים שנקבעו בהסכם השילומים שנחתם שנה קודם) חוקי הצנע נגעו למעט מאד מוצרים והיו כמעט חסרי משמעות. לקח עוד 6 שנים עד לביטולם הרשמי והסופי, לאחר שהפכו למעשה לאות מתה בספר החוקים.

מול הביקורת מבית, מאנשי מפא"י, זכה דב יוסף לתמיכה חזקה מצד ראש הממשלה, שאליו היה השר קשור מאד. "זו תמיד היתה ידידות, בן גוריון היה זה שצידד בו כל הזמן". אך התמיכה וההערכה ההדדית היו אולי אלה שהובילו לסוף הקריירה הפוליטית של יוסף, עשרים שנה מאוחר יותר.

דיוקן של דוד בן גוריון. מבית משפחת יוסף צילום רפרודוקציה: חיים הורנשטיין

חיים נחמן ביאליק. ציור מבית משפחת יוסף צילום רפרודוקציה: חיים הורנשטיין

בממשלה השנייה כיהן יוסף כשר הפנים (הממשלה הראשונה והשנייה כיהנו בכנסת הראשונה), בממשלה השלישית כשר המשפטים וכשר המסחר והתעשייה, ברביעית כשר הפיתוח ותקופה מסויימת כשר בלי תיק, בכולן תחת בן גוריון כראש ממשלה. בממשלה החמישית והשישית, שתיהן תחת משה שרת, כיהן שוב כשר הפיתוח (ממשלות 6-3 פעלו בכנסת השנייה, שהחלה את ימיה באוגוסט 1951 וסיימה באוגוסט 1955). כאשר בן גוריון הקים את רפ"י בחר יוסף להישאר במפא"י והוא כיהן כחבר בכנסת החמישית מטעמה (ספטמבר 1951 עד נובמבר 1965) - לוי אשכול הפך אז לראש הממשלה.

בשנים ההן הסעירה את המדינה פרשת "עסק הביש" ובשעה שבן גוריון קרא להקים ועדה שתחקור ותחשוף את האחראים למחדל, ראש הממשלה אשכול והנהגת מפא"י התנגדו לכך נחרצות. יוסף תמך בעמדת בן גוריון, בניגוד לעמדת מפלגתו, ואלה בחרו בתגובה להותירו מחוץ לרשימה לכנסת השישית. על מנת להימנע מהמבוכה הכרוכה בהודעה המצערת ליוסף, הנהגת מפא"י דאגה להרחיק אותו מעבר לים בעת פרסום ההחלטה. "שלחו אותו למגבית המאוחדת בארה"ב כי הוא ידע לדבר היטב באנגלית והוא אסף הרבה כספים. בבית המלון הוא פגש את משה שרת וכשפנה אליו בברכת שלום ראה שהוא מתחמק. שם החל לחשוש וכששב לארץ נודע לו ששמו אותו "מספר כבוד", סוגר את הרשימה". צפרירה מדגישה בסרקזם את ה'כבוד' האמור.

"הוא לא הכיר דברים כאלה, הוא היה רגיל להיות פתוח, לברר דברים, כשבן גוריון הוביל את העניין של 'הפרשה' במצרים, כולם התנערו. אשכול, שהיה גליציאני, הוא אמר אסור לנו לפתוח את זה כי תיפתח תיבת פנדורה. אבא של בעלי היה לצד של בן גוריון, ודרש להקים ועדה משפטית שתחקור מי היה אשם". הוועדה לא הוקמה ויוסף נאלץ לפרוש מהחיים הפוליטיים.

הוא המשיך לגור בירושלים בשעה שבנו וכלתו, מגשימים את החינוך הציוני ואת קריאת המנהיג בן גוריון - ויורדים דרומה, לבירת הנגב. לעמירם, רופא ילדים במקצועו, הוצעו תפקידים בבתי חולים בקנדה (שם עבר חלק ממסלול ההכשרה כרופא) אך הוא בחר להיענות לקריאה לעבודה במרכז הרפואי הקטן בבאר שבע, שפעל אז תחת ארגון הדסה (ושהפך בהמשך למרכז הרפואי סורוקה – ללא מעורבות של הדסה).

המעבר לבאר שבע לא היה פשוט, צוחקת צפרירה לקראת סוף הפגישה. "הנגב היה די שוק, בהתחלה סבלתי. נכנסו לדירה קטנה של עמידר, סופות חול ללא הפסקה, הייתי מנקה את הבית - אחרי שעה אתה לא מאמין שניקו. למזלי באו לבקש שאני אבוא לתת שיעור לדוגמה באולפן, לא הייתי בטוחה אבל אחרי השיעור המפקח אמר לי 'את נשארת'. כך התגלגלתי, עשיתי שני תארים, וכולנו התרגלנו לעיר ולנגב".  

השר וחבר הכנסת לשעבר דב יוסף חזר כאזרח מן השורה למקצוע שאותו נטש, עריכת דין, אך לא לזמן רב. "הוא לא היה נלהב, זה כבר לא עניין אותו". הוא עזב את המקצוע והתמקד בלימוד ובכתיבה (יוסף כתב לאורך כל שנות הקריירה שלו, עשרות וכנראה אף מאות מחברות, שרובן נעלמו. באופן מסתורי, יומניו הגיעו לפני שנתיים לאתר אי.ביי, שם גורם אנונימי הציע אותן למכירה וגורם אנונימי אחר רכש אותן, תמורת סכום המוערך באלפים רבים של דולרים. כל ניסיון של המשפחה המופתעת להתחקות אחר הכתבים לא נשא פרי).

בחודש ינואר 1980 בביקור משפחתי בביתם של צפרירה ועמירם בבאר שבע, בנו שחשש לבריאותו הוביל אותו לבדיקות בבית החולים, שם בשל סיבוכים ולאחר הידרדרות במצבו נפטר. דב יוסף, שהיה בן 80 במותו, נקבר לצד רעייתו גולדי בבית הקברות סנהדריה בירושלים.