חקר ביצועים: השבוע של כחלון, נוימן וצוקרברג

כחלון: עצור רגע

קונספט "ההגרלה הגדולה" של מחיר למשתכן, שבה מוגרלות אלפי דירות ברחבי הארץ, נולד כמפגן עוצמה של התוכנית ונועד ליצור באזז שמושך עוד קוני דירות ומרחיק אותם מהשוק הרגיל, כדי להרגיע אותו. ההאטה בשוק והניצנים של ירידות המחירים מעידים שאפקט ההגרלה הגדולה עבד לא רע. אבל טיבם של בומים דרמטיים כאלה הוא להישחק עם הזמן. ואמנם, מספר הדירות יורד מהגרלה להגרלה, כי מאגר הקרקעות מתרוקן, וגם הלוקיישנים נהפכו לפחות אטרקטיביים. ואכן, השבוע התברר שבהגרלה הרביעית 1,700 דירות, כרבע מאלה שהוגרלו, נותרו על המדף, כי בחלק מהערים לא היה להן מספיק ביקוש. זה לא קרה רק כי הפריפריה פחות מושכת, אלא גם בגלל תכיפות ההגרלות. מרוב התלהבות, באוצר פשוט דהרו בכל פעם להגרלה הבאה עם מלאי קרקעות מתרוקן, והגיעו למצב שבו במקום מפגן עוצמה הרושם הוא של יריד עודפים, של תוכנית שרצה על אדי דלק אחרונים. כדאי שמשה כחלון יעצור קצת, עד ההגרלה הבאה.

נמרוד בוסו

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

כחלון: סוף סוף חלחול?

הלמ"ס פרסם השבוע נתונים על השכר במשק, ובהם הסתתרה הפתעה: עליית השכר המשמעותית ביותר נרשמה בענף הפיננסים. כן, דווקא בחברות הביטוח והבנקים, שנמצאות בתחרות גוברת ונדרשות להתייעל, שכר העובדים זינק. באורח פלא, זה קרה אחרי כניסתו לתוקף של חוק שכר הבכירים, שהגביל את השכר המקסימלי של המנהלים בענף לעד פי 35 משכר העובד הזוטר ביותר. כך, מנהל שרצה להגיע להעלות את השכר של עצמו היה חייב להעלות שכר לעובדיו. ושר האוצר משה כחלון, שהעביר את החוק, הבין שהחלחול של העושר הופך מתיאוריה למציאות רק כשקושרים היטב בין שכר המנכ"ל לזה של המנקה.

רחלי בינדמן

שר האוצר משה כחלון צילום: מוטי קמחי

נוימן: שיעור מהמוסדיים

השמועה על הריביות החלומיות בשוק האג"ח הישראלי ועל נהירת המוסדיים להנפקות הגיעה מזמן ליזמי נדל"ן אמריקאים, וגרמה גם לאדם נוימן מ־WeWork להגות גיוס חוב במולדת. זה לא שלחברה היה קשה לגייס כסף עד היום; לאחרונה, למשל, היא קיבלה מיליארדי דולרים מסופטבנק היפני לפי שווי של לא פחות מ־20 מיליארד דולר, אבל זה היה כרוך בוויתור על חלק מהמניות של נוימן ושותפו. באג"ח בישראל, לעומת זאת, הם יכולים לגייס לא מעט כסף כדי לממן את קדחת ההתרחבות שלהם, ובלי לדלל את חלקם בחברה. אבל המוסדיים דרשו ביטחונות והקפדה על יחסי חוב־מאזן קשיחים, ובמקביל וויוורק נדרשה לגילוי מידע רב לפי דרישות ועדת חודק. פתאום התברר לנוימן שלכסף הזול יש מחיר, והשבוע ביטל את גיוס החוב כאן. טוב לדעת שמנהלי הכסף שלנו בכל זאת לא מתנפלים על כל חטיף שמגיע מאמריקה, וגם לא עושים הנחות סלב לישראלים מצליחים.

סופי שולמן

אדם נוימן צילום: Agustin Munoz

איסור עבודה בשבת: אפשר פשוט לבדוק

ועדת הכספים דנה השבוע בחוק האוסר לכפות עבודה בשבת, ולא הגיעה להסכמה. כיום רק דתיים יכולים לסרב לעבוד בשבת, והחוק אמור לאפשר זאת גם לחילונים. היוזמים, הח"כים עליזה לביא (יש עתיד) ומיקי זוהר (הליכוד), טוענים שזה חוק סוציאלי שלא יהיו לו כמעט השלכות כלכליות. אבל לא רק התמיכה בחוק חוצה מחנות פוליטיים, אלא גם ההתנגדות לו, שמובילות סיעות כולנו וישראל ביתנו מהקואליציה. המתנגדים מזהירים שהאיסור יגרום נזק למפעלים וירחיק מישראל השקעות. כיוון שקשה לדעת מי צודק ומה יהיו ההשלכות, אפשר לא להסתבך, ולבחור בפתרון פשוט: להעביר את החוק כזמני, כהוראת שעה שצריך לחדש אחרי שנה או שנתיים. אם יתברר בינתיים שהחוק הוא אסון כלכלי, הוא לא יחודש. אם ההשלכות באמת זניחות, ראוי לאפשר לעובדים לסרב לעבוד בשבת.

שחר אילן

מקסימוב: אי־שוויון מוצדק

אחד מנימוקיו של עופר מקסימוב בבקשה לקצר את עונשו הוא ערך השוויון: אחותו אתי אלון שוחררה לאחר 14 שנות מאסר (מתוך 17) ואילו בקשתו להשתחרר אחרי 16 שנה (מתוך 18) נדחתה. לכאורה הוא צודק; הרי אחותו היתה זו ששדדה את הבנק, הוא רק הפסיד את הכסף בהימורים. אבל הסיפור האמיתי מצדיק את היעדר השוויון. במשפחה הפטריארכלית הנוקשה שלהם אלון חונכה לשרת את תאוות ההימורים והבצע של אחיה, שלחץ עליה עד הסוף. כלומר את אי־השוויון הזה במשפחה, בית המשפט מאזן הפעם באי־שוויון לרעת האח. ומעבר לכך: אלון היתה הפשע אבל מקסימוב היה המניע, ודחיית הערעור שלו על קיצור העונש משרתת את הרעיון שבהיעדר מניעים הפשיעה קטנה.

משה גורלי

עופר מקסימוב

טראמפ: צוקי מי?

כל העולם עוסק בפייסבוק, מארק צוקרברג מתייצב להעיד בקונגרס, אבל את דונלד טראמפ הדרמה הזאת, שמפגישה שאלות של פרטיות, כוח ודמוקרטיה, לא ממש מעניינת. הוא עסוק בכלל בג'ף בזוס ובאמזון. עדויות מתוך הבית הלבן מספרות על נשיא אובססיבי עם תאוות נקמה. המניע האמיתי של טראמפ נותר מעט מעורפל; אולי הוא רוצה להגן על אמריקה ה"גדולה" של פעם, זו של הסוחרים הוותיקים, או להתנקם בדרך עקיפה ב"וושינגטון פוסט", שבזוס הוא בעליו; ואולי הוא מנסה להסיט את השיח מפייסבוק, שהחשיפה של הנעשה בה בתקופת הבחירות מכתימה את ניצחונו. כך או כך, צוקרברג מרוויח, והמשתמשים, כפי שקורה יותר מדי פעמים לאחרונה, מפסידים.

הגר רבט

מימין: דונלד טראמפ וג'ף בזוס צילום: אי פי איי

בן סלמן: חירות על קיר

נשיא צרפת עמנואל מקרון אירח השבוע את יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן, כולל ביקור פרטי במוזיאון הלובר. שבוע אחרי שבן סלמן נועד עם בכירי עמק הסיליקון והצטלם לצדם מרכיב משקפי מציאות מדומה, מקרון פרסם בטוויטר תמונה של שניהם מביטים בציור המפורסם "החירות מובילה את העם" של אז'ן דלקרואה. ההשראה לציור היתה הדחת המלך הצרפתי שארל העשירי במהפכת 1830, ובמרכזו ניצבת אשה חשופת חזה שמניפה את דגל הטריקולור. בשיאה של מתקפת החיוכים הבינלאומית של בן סלמן מקרון הזכיר לעולם באופן דיפלומטי, ואולי לא כל כך דיפלומטי, שסעודיה היא עדיין ממלכה שעבור תושביה ובמיוחד תושבותיה החירות היא בקושי ציור ישן שתלוי בעיר רחוקה.

רן אברמסון

צילום שחור־לבן: תם עידן?

עידן הדרוויניזם הדיגיטלי, שמחייב חברות להמציא את עצמן מחדש כדי לשרוד, עומד לחסל גם את התיעוד בשחור־לבן. השבוע דווח כי ענקית הצילום הדיגיטלי היפנית פוג'יפילם תפסיק לשווק סרטי צילום בשחור־לבן, אחרי 82 שנה. עד מרץ 2020 היא גם תפסיק למכור נייר להדפסת הצילומים. המהלך מגיע לאחר שמכירות סרטי הצילום צנחו בהדרגה בכ־20% בשנה, והגיעו לכ־1% מהיקף המכירות בשנות השיא, שנות השישים. בעקבות הבשורה, חובבי הצילום האמנותי, הצמצמים והמשחק ברמות החשיפה נדרשו לצאת מבידודם בחדרי החושך אל העולם החדש, ולמחות ברשתות החברתיות. זה לא עזר, אבל האדיקות שלהם מזכירה שגם כשהקידמה דורסת הכל, נשארים כיסי התנגדות. ואלה אינם רק נוסטלגיים, אלא מאמינים בשימור מגוון של אפשרויות במקום בצמצומן. ואולי חדרי החושך עוד יזכו לעדנה. הנה, אפילו חזרו לייצר תקליטי ויניל.

תמר טוניק

"מותו של לוחם אחד לא מסיים מהפכה"

ממילותיו האחרונות של נשיא ברזיל לשעבר לולה דה סילבה, בדרך לבית הכלא שבו ירצה 12 שנות מאסר על שחיתות