כך שינתה מלחמת ששת הימים את כלכלת ישראל

1. צמיחת החוב והמשבר של שנות השמונים

זעירא, המכהן גם כנשיא האגודה הישראלית לכלכלה, אמר ל"כלכליסט" כי הביטוי המיידי של מלחמת ששת הימים היה העלאה משמעותית של הוצאות הביטחון. "אם ההוצאות עד המלחמה היו 8%–10% מהתוצר לשנה, אחריה הן כבר הגיעו ל־20%, ואחרי מלחמת יום כיפור אפילו ל־30%; רק בשלב הרבה יותר מאוחר ההוצאות ירדו לרמות של 6% שאנחנו מכירים היום", אמר זעירא. "זו נקודה קריטית. אם ניקח לדוגמה את מבצע סיני ב־1956, שגרר גם הוא עלייה בהוצאות הביטחון, ניתן לראות שהן ירדו בחזרה בשנה שלאחר מכן. כלומר, הוצאות הביטחון נשארו גבוהות בשנים שלאחר 1967 כי נשארנו בשטחים שכבשנו, ומכאן שההוצאות הצבאיות עשו קפיצת מדרגה במקביל לקפיצת המדרגה בסכסוך הישראלי־ערבי".

לדברי זעירא, העלייה בהוצאות הביטחון הובילה לשינוי מאקרו־כלכלי מכריע: צמיחת החוב הממשלתי והאופן שבו החוב מומן. "העלייה בהוצאות לא לוותה בעלייה תואמת בהכנסות, ובמקרה כזה מובן שנוצר גירעון ממשלתי", אמר. "כשהגירעון גדֵל, הממשלה משלמת עליו ריבית גדולה יותר, ומהוצאות ריבית של 2% מהתוצר הגענו ל־10%–12%. הממשלה מימנה שני שלישים מהגירעון באמצעות לקיחת הלוואות ושליש על ידי הדפסת כסף. מה קורה כשמדפיסים כסף? נוצרת אינפלציה. כל זה תוצאה של מלחמת ששת הימים: הגדלת החוב, הגדלת הגירעון והאינפלציה, עד שהגענו לחוסר היציבות של 1985".

זעירא מסביר שמה שחילץ בסופו של דבר את המשק הישראלי מהמשבר של שנות השמונים היה הירידה בהוצאות הביטחוניות, שהגיעה באיחור של שנים בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים. "כשאתה נסוג מסיני ומגיע להסכם שלום עם המדינה הערבית החזקה ביותר, ומחסל את האופציה של קואליציה צבאית מול ישראל, אתה יכול גם להוריד את ההוצאות הצבאיות ולנתב את המקורות שהתפנו למקומות אחרים", אמר זעירא. "זו אותה השפעה בטווח הקצר שלא היה כל כך קצר, כמעט 20 שנה. זה לא היה קורה אלמלא מלחמת ששת הימים".

בדיקה של זעירא העלתה כי פרמיית הסיכון של ישראל מאז 1967, נתון המבטא את החשש של משקיעים זרים מפגיעה בהשקעותיהם בעקבות התפתחויות ביטחוניות באזור, עולה למשק חמישית מהתוצר ומסבירה יותר ממחצית הפער בפריון של העובד הישראלי אל מול העובד האמריקאי.

הצנחנים בהר הבית צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון/ מיכה בר עם

חיילים במלחמת ששת הימים צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון/ מיכה בר עם

זעירא, שחקר בעבר עם חתן פרס נובל לכלכלה תומס סרג'נט את משבר מניות הבנקים ב־1983, טוען כי ייתכן שיש קשר בין המשבר לבין מלחמת ששת הימים. "הצורך של הממשלה ללוות הרבה כסף בשילוב האינפלציה הגבוהה יצרו לבנקים צורך להגדיל את ההון העצמי כדי לפצות על האינפלציה באמצעות הגדלת שווי המניות שלהם, כשבמקביל הם מתחרים מול משרד האוצר על חסכונות הציבור. יכול להיות שאם לא היה כל זה, הממשלה היתה מטפלת בבנקים, או לפחות היתה שמה עליהם עין מלכתחילה. אבל יכול להיות שהיינו צריכים לעבור את זה כדי להבין איך לנהל בנקים ובנק מרכזי".

2. צניחה באבטלה וצמיחת התעשיות הביטחוניות

מלחמת ששת הימים היתה סופו של המיתון הקשה שפקד את ישראל משנת 1964. בשיאו, רגע לפני המלחמה, מספר המובטלים הרקיע לכ־100 אלף, שהיוו כ־10% מכוח העבודה. מחקר של ד"ר עודד לויתן מבנק ישראל מצא כי העלייה בצריכה הממשלתית, שלא כל כך הצליחה להוציא את המשק מהמיתון עד יוני, הביאה לבסוף לצמיחה של 10.6% במחצית השנייה של השנה ושל 14% בשנה שלאחר מכן ולעלייה בצריכה הפרטית, שהובילה לירידה של 20% במספר המובטלים. השנים שבאו אחרי המלחמה היו בסימן של צמיחה ואופטימיות כלכלית, עד שב־1972 שיעור האבטלה הגיע ל־2.7% בלבד.

יוסי זעירא צילום: עומר מסינגר

החלק המפתיע במחקר של לויתן מגיע מניתוח שערך ליצוא הישראלי לפני ואחרי מלחמת ששת הימים, או יותר נכון מניתוח שערך להשפעה של כיבוש שטחים נרחבים. עד 1967 התרכז היצוא התעשייתי בעיקר במוצרים כמו לבידים, צמיגים, טקסטיל, וביצוא החקלאי בלטו פירות ההדר. העלייה בביקוש של מערכת הביטחון והעלייה בהוצאות הביטחון, לכ־22% מהתוצר לעומת 10% לפני המלחמה, בשילוב אמברגו הנשק מצד צרפת, חייבו את התעשייה הישראלית לספק לעצמה חלק גדול מהתיקונים והשיפורים שנדרשו לציוד של צה"ל. כך החלה להתפתח בישראל תעשייה ענפה של מוצרי מתכת, מכונות וציוד חשמלי ואלקטרוני, ומהר מאוד הכישורים והטכנולוגיה הללו הופנו גם ללקוחות מעבר לים.

בעוד מצבם הכלכלי של ישראלים רבים השתפר בעקבות המלחמה, פרנסתם של העובדים הישראלים הלא מקצועיים נפגעה עקב החלפתם ההדרגתית בעובדים מהגדה המערבית ומרצועת עזה. לפי המחקר של לויתן, בשנת 1970 רק 20 אלף איש, כ־2% מהמועסקים במשק, היו עובדים מהשטחים שנכבשו שלוש שנים לפני כן. ב־1980, נכתב, שיעורם הגיע כבר ל־7% והמשיך לעלות לפחות עד האינתיפאדה הראשונה.

לטענת לויתן, העסקת עובדים מהשטחים פגעה לא רק בכוח האדם הלא מקצועי — אלא במשק כולו. לפי המחקר שלו, העסקה זו היוותה תמריץ שלילי למעסיקים להשקיע בציוד ובמכונות, משום שבמחיר של מכונה יקרה עם פועל ישראלי יקר הם יכלו להעסיק ארבעה פלסטינים שיעשו את אותה העבודה בעלות נמוכה יותר. הממצא הזה, שאותו פרסם לויתן ב־1987, מהדהד עד היום כאחת הסיבות המרכזיות לפיגור של העובד הישראלי בפריון העבודה מול עמיתיו במדינות המפותחות. באופן לא מפתיע, הקשר בין כמות העובדים הלא מקצועיים מהשטחים לבין פריון העבודה הנמוך וחוסר ההשקעה בהון בולט עד היום במיוחד בענף הבניין, שמוביל בהעסקת עובדים מהשטחים בישראל.

כתבות נוספות בפרויקט:

חשבון בבקשה - מחיר האחזקה ביהודה ושומרון