שבע שנים להצטרפות ל-OECD: הכלכלה הישראלית מתחזקת, האזרחים הישראלים נחלשים

במאי 2010 התקבלה ישראל ל־OECD, הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי. המשמעות של החברות בארגון היא שבכל רגע נתון ניצבת בפני ישראל מראה שמציגה את הנתונים הכלכליים שלה, ולצדה תמונת מצב של שאר החברות בארגון. כך מתקבלת קבוצת ייחוס שמצד אחד כוללת מדינות שוויוניות ומשגשגות כמו שוויץ ושבדיה, ומצד שני מדינות שמתאפיינות בחוסר־שוויון כלכלי כמו ארה"ב, מקסיקו וטורקיה.

שבע שנים חלפו מאז הכניסה למועדון היוקרתי וניתן לסכם את התקופה הזו כ"חצויה": במדדים המאקרו־כלכליים הבסיסיים וקצרי הטווח לא רק שישראל חברה ראויה, היא אף ראויה לכל שבח: "ארץ זבת חלב ודבש" של ממש. אלא שבפרמטרים החברתיים יותר מדינת ישראל עדיין משתייכת למדינות הלא מפותחות ואף גרוע מזה, היא לא התקדמה.

צמיחה היסטרית, אבטלה היסטורית

המשק הישראלי צמח מאז כניסתו ל־OECD ב־23.5%, שיעור גבוה מהממוצע של מדינות הארגון. גם בעיית האינפלציה נפתרה כליל. מאז מאי 2010 ועד מרץ האחרון עלתה האינפלציה ב־6.73% בלבד. וכך גם לגבי האבטלה: בשנת 2010 שיעור האבטלה במשק הישראלי היה 8.3%, זהה לממוצע ב־OECD. בסוף 2016 האבטלה בישראל צנחה ל־4.8%, שפל של כל הזמנים, בעוד האבטלה הממוצעת במדינות ה־OECD הגיעה ל־6.3%.

גם מצבו הפיסקאלי של המשק הישראלי השתפר פלאים. יחס החוב־תוצר צנח בשבע השנים האחרונות מכ־70% לכמעט 60%. באותה תקופה זינק יחס החוב־תוצר הממוצע של חברות ה־OECD לכ־105%.

השילוב של צמיחה מתמשכת, היעדר האבטלה וחוב נמוך הוביל לזינוק חד של כ־45% בהכנסות ממסים בין 2010 ל־2016.

ולא רק שאין מינוס, יש למשק הישראלי הרבה מאוד דולרים: החשבון השוטף במאזן התשלומים, שעוקב אחרי כניסה ויציאה של מט'"ח, מראה כי נרשם פער חיובי מצטבר של כ־64.2 מיליארד דולר בשבע השנים שנמדדו. איך זה קרה? מסתבר כי גם מדינות העולם והמשקיעים הזרים זיהו את הפריחה הכלכלית שמתחוללת כאן ורכשו כחול־לבן: חברות, סטארט־אפים, ניירות ערך, מוצרים ושירותים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו. ראוי לקרדיט אבל גם לביקורת צילום: MX1

פער אדיר בהשקעה בשירותים האזרחיים

אין ספק שראש הממשלה בנימין נתניהו יכול לקחת לעצמו קרדיט על המצב המאקרו־כלכלי: הוא כיהן כראש הממשלה בכל התקופה הנסקרת. אך לצד הקרדיט מגיעה גם ביקורת על כך שרבים מאזרחי ישראל לא נהנים מהצמיחה הזאת.

דוגמה בולטת לכך ניתן לראות במדד ג'יני לאי־שוויון, שבו ישראל מדורגת במקום ה־31 מתוך 35, כשמתחתיה רק מדינות כמו מקסיקו וטורקיה. תוצאה דומה ולא פחות מטרידה מתקבלת בבחינת היחס בין ההכנסה הממוצעת של 20% העשירים ביותר במדינה לעומת 20% העניים ביותר במדינה: פער של פי 7.4, ושוב במקום ה־31 הלא מכובד. בכל הנוגע לעוני הנתונים אפילו יותר מטרידים: שיעור העוני היחסי בישראל הוא 18%, הגבוה ביותר ב־OECD.

סיבה מרכזית לכך שהישראלים לא נהנים מכל השפע הזה טמונה בכך שהמדינה לא משקיעה מספיק בשירותים אזרחיים. הנתונים חד־משמעיים: ההוצאה האזרחית של ישראל מהתוצר היא הנמוכה ביותר ב־OECD ועמדה ב־2016 על 29% לעומת ממוצע של 42% ב־OECD.

לדוגמה, ישראל נמצאת במקום ה־26 בהוצאה הממשלתית על בריאות ב־OECD, במקום ה־30 בהוצאה על שירותי רווחה ובפיגור של 25% בהוצאה על חינוך לכל תלמיד. כדי להשוות לשיעור הממוצע של ה־OECD, ישראל צריכה להגדיל את התקציב האזרחי (ללא ביטחון) ביותר מ־134 מיליארד שקל.

ובכל זאת, יש סיבה לאופטימיות: מדי שנה מבקש הארגון מצעירים בני 15–29 לדרג את שביעות הרצון שלהם מהחיים במדינה. במדד זה ישראל - יחד עם שוויץ - קיבלה את הציון הגבוה ביותר.