מעמדות כחול לבן: ביניים אבל אחריך
מעמד הביניים עובר שינויים כלכליים וחברתיים נרחבים, ומתפרק למעשה לתתי־מעמדות ולקבוצות חדשות; שבריריות וחוסר יציבות מאפיינים את מי שבעבר היוו את הלב האיתן של החברה הישראלית; פרויקט מיוחד של מגזין כלכליסט מציג: אלה הם המעמדות החדשים שמרכיבים את השכבה המרכזית בחברה הישראלית
פעם זה היה מאד פשוט. היו עשירים, ועניים. מרכז, פריפריה, חילונים ודתיים. והיה מעמד ביניים. המעמד ה"כל ישראלי", זה ששאף למעלה, עבד קשה בשביל להתקדם בחיים, עקב בצד אגודל, והאמין. בעיקר האמין שבעזרת עבודה קשה הוא יצליח לשפר את המצב הכלכלי שלו ושל ילדיו.
אלה המעמדות החדשים:
מעמד הביניים תמיד היה המעמד החבוט ביותר. הכסף מעולם לא הספיק לו כדי לסגור את החודש, ורבים הרימו גבה כשהעז לעבור בנתב"ג או להחליף את המכונית. הוא המעמד הראשון שמקצצים בתקציבים המיועדים לו, כי בעשירים לא נוגעים, והעניים מביאים הרבה קולות בקלפי וגם מצטלמים לא טוב. הוא נושא בנטל מס כבד וסובל מיוקר המחיה, אך מחאותיו לא נושאות פירות משמעותיים. הוא לומד, עובד, תורם את חלקו, נאבק כדי לקבל את המגיע לו, מצקצק בלשונו לנוכח המצב הפוליטי, ההתחממות הגלובלית, זכויות הפליטים או שאר סוגיות בוערות שנמצאות הרחק מחוץ לסלון ביתו, וחי לו מיום ליום. לא כל כך יפה, אבל גם לא בן 16.
מחאת הדיור (ארכיון) צילום: אפרת לובל ואז הכל השתנה. זה לא קרה בבת אחת. זה לא שקמנו ביום בהיר אחד וגילינו שאותו מעמד ביניים חבוט הוא כבר לא מה שהכרנו. כמו נעל בית נוחה שלאט לאט מתבלה, נפרמת בקצוות, מאבדת צורה — גם מעמד הביניים עובר תהליך של פרימה והתפוררות. הוא כבר לא עשוי מקשה אחת בעלת יסודות משותפים, אלא משיל מעליו חלקים: אוכלוסיות שמוצאות את עצמן נפרדות ממנו, שלא מרצונן. לעתים הוא דווקא רוצה לחבק אותן, אך הן מעדיפות לפרוש לפינה ולהתבונן מהצד במאבק שלו, במקום לקבל את תכתיביו. וכך נוצרים בתוך מעמד הביניים מעמדות שונים, מעין קאסטות, הנבדלות זו מזו במאפייניהן, בחוסנן ובעיקר — ביכולותיהן הכלכליות.
לא דין מי שרכש דירה אחרי 2008 כדין מי שרכש אותה לפני כן, גם אם הם גרים דלת מול דלת באותו פרבר בורגני עם רכבי הליסינג בחניה והתחבורה הציבורית הגרועה. לא דין הילד שהוריו מוסיפים עוד אלפי שקלים בשנה לבית הספר, כדין הילד שהוריו היו רוצים לעשות זאת, אך אין להם היכולת הכלכלית לכך. לא דין חוסך בפנסיה צוברת כדין חוסך בפנסיה תקציבית, ולא דין המהנדס, בנם של העולים מברית המועצות, כדין עמיתו הצבר שגר באותו בית מגורים. ובכל זאת, כולם הם מעמד הביניים הישראלי. לפחות היו כאלה עד לא מזמן.
את השינוי מתדלק איבוד הסולדריות החברתית. על חסרונה של אותה סולידריות חמקמקה, ששררה כאן עד העשורים האחרונים, נגידת בנק ישראל קרנית פלוג מרבה להתריע. יש לכך משמעויות עמוקות במרוצת החיים, כמו אובדן היציבות התעסוקתית, ולמעשה אובדן הביטחון שבהשתייכות למעמד הביניים. הדרך להיפרד ממנו קצרה מאי פעם, ואוכלוסיות שלמות בו — מבוגרים, חד־הוריים, אנשים שמתפרנסים כעצמאים בעל כורחם — נהפכו בשנים האחרונות לשבירות ופגיעות.
חוסר הסולידריות אינו מתבטא רק בהיבטים כלכליים. צעירי הפריפריה כבר לא רואים את תל אביב כמשאת נפש או כמודל לחיקוי. המזרחים כבר לא רוצים להיטמע באיזה כור היתוך מדומיין, וכולם מחפשים אחרי האמת האבסולוטית ברשתות החברתיות, ולא משנה עד כמה מעוותת התמונה שמוצגת בהן.
זה הזמן לשנות את השיח. אי אפשר עוד להסתפק בחלוקה הדיכוטומית לעשירים, עניים ומעמד ביניים. צריך להאיר את קרביו של היצור הבלוי והמתפורר הזה שנקרא מעמד הביניים, ולחשוף את המעמדות החדשים שנוצרים בתוכו, ושילוו את החברה הישראלית בשנים הבאות. יש לבחון באופן מקיף ומעמיק את החלוקות הכלכליות והחברתיות החדשות שנגרמות עקב השינויים שמתרגשים על מעמד הביניים, ולהתייחס לשבריריות של האוכלוסייה שמרכיבה אותו, שהיא, בשורה התחתונה, אני ואתם.
