מאותגרי החינוך

1. באסה להיות תלמיד עני

ילדי שנות השבעים־שמונים בישראל גדלו תחת האמונה שאם הם ילמדו וישקיעו - הם יוכלו לעשות הכל. אין דבר העומד בפניהם. והחינוך, ובכלל זה החינוך הגבוה, היו כלי למוביליות חברתית. אבל הילדים שנמצאים כיום במערכת החינוך כבר יתחלקו בעתיד לשני מעמדות שונים - אלה שהחינוך שלהם מומן בחלקו על ידי ההורים ונתן להם כלים להמשך הדרך ולחיים, ואלה שמגיעים מבתים שאין להם, ו"זכו" ללמוד במערכת חינוך מפגרת יותר. בני המעמד הזה גם יפתחו את החיים מנקודה חלשה יותר וייהנו מפחות הזדמנויות.

שני המעמדות הללו קשורים בקשר ישיר לפערים הסוציו־אקונומיים בין הבתים שמהם הגיעו: 19.1 מיליארד שקל שילמו הורים למערכת החינוך בשנת 2015. התשלומים, כמובן, יצאו בחלקם הגדול מכיסי מי שיש להם, למען חינוך טוב יותר לילדיהם. הדבר השתלם: כפי שעולה מתוצאות מבחני פיז"ה לשנת 2015, הפערים בין תלמידים משכבות סוציו־אקונומיות שונות במערכת החינוך בישראל רק הולכים ומעמיקים.  

המבחנים נערכים בקרב תלמידים בני 15 במדעים, קריאה ומתמטיקה, ובשנת 2015 הושם בהם דגש על מקצועות המדעים. התוצאות מצביעות על הרחבת הפערים בין תלמידים מרקע חברתי־כלכלי גבוה לבין תלמידים מרקע כלכלי נמוך, וכן על הרחבת הפערים בין תלמידים דוברי עברית לתלמידים דוברי ערבית.

למעשה, פיזור הציונים בישראל הוא מהגדולים בעולם והגדול ביותר מתוך מדינות ה־OECD.

אגב, בלי קשר לפערים, תוצאות הבחינות מעמידות את ממוצע הציונים של תלמידי ישראל במקום נמוך מממוצע ה־OECD בכל שלושת תחומי האוריינות הנבדקים (מדעים, קריאה ומתמטיקה).

2. הטריגר - המדינה לא משקיעה בחינוך

מערכת החינוך בישראל מאירה פנים לבעלי יכולת כלכלית ומפנה עורף לחסרי הממון. לצד כיתות מטופחות שמצוידות בציוד טכנולוגי חדיש, מורים מנוסים וטובים וחלל מרווח לקבוצת הילדים שלומדת בהן, מוצאים גם כיתות עם קירות מתקלפים, ציוד בלוי ושולחנות צפופים, צפופים מאוד.

מדו"ח ה־OECD השנתי בנושאי חינוך, מסמך מקיף ויסודי מאוד שפורסם בספטמבר האחרון, עולה כי ישראל משקיעה בתלמידים ובסטודנטים במערכת החינוך פחות מהממוצע ב־OECD, וזאת אף שתקציב החינוך הוא השני בגודלו אחרי תקציב הביטחון.

מהדו"ח עולה כי ישראל משקיעה סכום של 8,401 דולר בשנה בממוצע בתלמיד או סטודנט, בעוד מדינות הארגון משקיעות 10,493 דולר בתלמיד בממוצע.

המצב בישראל טוב יותר ממדינות דוגמת לטביה, ליטא, רוסיה וצ'ילה, אך תלמיד באסטוניה מקבל מעט יותר ממקבילו בישראל, וכך גם זה שלומד בסלובניה, ניו זילנד ופורטוגל.

נחום בלס: "מה שלא יעשה משרד החינוך, יעשו ההורים. הם תמיד ירצו לתת לילדים שלהם יתרון על ילדים אחרים. רק משרד החינוך יכול להחליט אם צמצום פערים חשוב בעיניו" צילום: יח"צ

ממצא נוסף בדו”ח: ממוצע מספר התלמידים בכיתה בישראל, כ־30 תלמידים בכיתה על־יסודית, הוא מהגבוהים במדינות ה־OECD, כשלפנינו רק הודו, אינדונזיה, צ'ילה, קוריאה הדרומית, יפן וסין.

נתונים עדכניים ממבחני טימ"ס (TIMSS) במתמטיקה ובמדעים שפורסמו בנובמבר הצביעו על פערים גדולים בין הציונים שקיבלו תלמידים מבתי ספר מבוססים לעומת אלה שקיבלו תלמידים בבתי ספר מבוססים פחות, אך כולם, כאמור - ציבוריים וממומנים על ידי המדינה. במסגרת הדו"ח נעשתה חלוקה בין בתי ספר שבהם לומדים תלמידים מרקע סוציו־אקונומי גבוה לבין אלה שבהם תלמידים מרקע סוציו־אקונומי נמוך. בתי הספר המבוססים קיבלו ציון ממוצע של 560 במתמטיקה לעומת בתי הספר המבוססים פחות, שקיבלו ציון ממוצע של 471, פער של 89 נקודות - מהגבוהים ביותר מקרב 39 המדינות המשתתפות במבחנים הללו.

3. ומה שהמדינה לא עושה, עושים ההורים

אז מה בעצם קורה כאן? איך נוצרים הפערים? השורה התחתונה היא שככל שהמדינה משקיעה פחות בתלמידים, ההורים האמידים, שיכולים להכניס את היד לכיס, משקיעים יותר. ומאחורי השורה התחתונה, כפי שהיא מוצגת בדו"חות של ה־OECD, נמצאת המורכבות של מערכת החינוך הישראלית שמובילה לממוצעים הללו: מערכת שבנויה מטלאים־טלאים של מנגנונים וזרמים שונים, המופעלים על ידי רשויות מקומיות ורשתות, ורלבנטיים לחתכים שונים באוכלוסייה.

היא נהפכה לחיה מוזרה מאוד, שככל הנראה תהפוך להיות מוזרה אף יותר. כפועל יוצא יגדלו הפערים בין אלה שיכולים להרשות לעצמם לשלם תמורת חינוך טוב מאוד לילדיהם לבין אלה שלא יכולים לעשות זאת.

ואיך ההורים משתלבים בתמונה? בישראל אין באמת חינוך פרטי הומוגני מלא, למעט ניסיון כושל אחד מהעת האחרונה של איש החינוך דרור אלוני, שהקים את בית הספר חברותא (שסובסד גם הוא ברובו על ידי המדינה ונסגר לבסוף ב־2013), קשה למצוא מוסדות חינוך פרטיים אמיתיים בארץ, כאלו שמזכירים מוסדות פאר בריטיים או אמריקאיים, שנשלחים אליהם בני טובים חנוטים בחליפות בית ספר מהוגנות.

"אי אפשר לומר שיש בארץ הפרטה של החינוך בשום צורה במובן הכלכלי של ההפרטה", מסביר פרופ' דן גבתון, מומחה למדיניות חינוך מאוניברסיטת תל אביב ומהקולג' האוניברסיטאי של לונדון (UCL). "מה שיש בארץ זה מעין הפרטה ומעין שוק, והכוונה היא שמאפשרים לאוכלוסייה חזקה להכניס כסף לתוך החינוך הציבורי, לחלקים מופרדים ממנו, למשל לכיתות נפרדות".

המנגנון העיקרי שבאמצעותו מוחדרים הכספים הללו הוא הזרם הקרוי "חינוך מוכר שאינו רשמי", שמופעל לרוב על ידי עמותות או רשתות חינוך, כשרוב המימון הוא של המדינה.

"המדינה מאפשרת התפתחות של בתי ספר ושל קבוצות של בתי ספר בדמות רשתות שבתוכן מתערבב כסף פרטי וציבורי כמעט ללא הבחנה. הציבור תומך ברשתות הללו ב־80%, אבל מי שמשלמים את ה־20% הנותרים הם ההורים", מסביר גבתון.  

פרופ' דן גבתון: "המדינה מאפשרת התפתחות של בתי ספר שבהם מתערבב כסף פרטי וציבורי כמעט ללא הבחנה. הציבור תומך ברשתות הללו ב־80%, אבל מי שמשלמים את ה־20% הם ההורים, והם שולטים בבתי הספר ובתכנים בפועל"

לא מדובר בתשלומים זניחים: הם עשויים להגיע לאלפי ואף לעשרות אלפי שקלים בשנה. לדברי גבתון, "גם במקרה זה, חשוב להבין, בעלי המאה, כלומר ההורים, הם בעלי הדעה, והם שולטים בבתי הספר ובתכנים בפועל, וככל שמדובר בבתי ספר לגילים נמוכים יותר, זה בעייתי יותר: יש בחינוך היסודי, בבתי ספר שמוגדרים ציבוריים לגמרי, מקומות שאפשר למצוא בהם כיתת 'הכל כלול', כזו שבה ההורים שיכולים להרשות לעצמם משקיעים בה יותר כסף.

“בכיתה הזאת יהיה יותר ציוד, וברור שהיא תקבל את המורה הטובה ביותר. אבל צריך לזכור שהמורה הזאת מקבלת משכורת מהציבור ככל מורה. ההורים לא משלימים לה כסף, אבל מפני שהם ריהטו את הכיתה ועשו בה פרויקטים מיוחדים, יש להם שליטה גם במשאב הציבורי שנכנס לתוך בית הספר. הם ידאגו ללחוץ על המנהלת שהמורה הכי טובה תהיה בכיתה הזאת".

מה תהיה המגמה בעתיד?

"לדעתי אנחנו הולכים יותר ויותר למבנה של רשתות שמחליפות את התפקוד של הרשויות המקומיות, וחבל מאוד, מכיוון שהרשויות המקומיות, עם כל חסרונותיהן, הן גוף שנבחר באופן דמוקרטי ויש לו לגיטימיות דמוקרטית, לעומת רשתות שלא נותנות דין וחשבון אלא לבעליהן, שהם בדרך כלל רשתות של מגזר שלישי שהולכות ומתחזקות. כבר היום יש רשויות מקומיות שמעבירות את כל מנהלי החינוך שלהן לידיים של רשת.

"זה הכיוון, וזה מצער למדי כי המדינה ממשיכה לממן את החינוך עם פחות ופחות שליטה במה שנעשה בו. אני לא מתנגד לבתי ספר פרטיים במובן האנגלי או האמריקאי - בית ספר שכולו ממומן ב־100% על ידי ההורים, ושיעשו שם מה שהם רוצים פחות או יותר, למעט דברים מאוד קיצוניים.

"הסיבה שאין לבתי ספר פרטיים כאלה קליינטים בארץ היא כי לא צריך אותם. אתה כהורה יכול להכניס כסף לתוך בית הספר הציבורי בעלות שהיא נמוכה הרבה יותר מאשר מימון כל בית הספר, ולשלוט כמעט בכל מה שקורה שם, וזה נוח הרבה יותר".

ואיך זה ישפיע על הפערים החברתיים בארץ?

"מן הסתם לא לטובה".

4. הכל מתחיל ונגמר בפוליטיקאים

האם המצב הזה יכול להשתנות? נחום בלס, מומחה לכלכלת חינוך ממרכז טאוב לחקר המדיניות בישראל, סבור שהבעיה היא ברצון לשנות.

על אף הצהרתו של שר החינוך נפתלי בנט לאחר תוצאות מבחני פיז"ה כי הפערים יטופלו, בלס סקפטי ומציג תחזית קודרת: "ישנם שני גורמים בעלי השפעה גדולה על התהליכים שעוברים על מערכת החינוך.

"הגורם הראשון מגיע מתוך המערכת, והוא משרד החינוך, והגורם השני מגיע מחוץ למערכת, והוא ההורים. מה שלא יעשה משרד החינוך, יעשו ההורים. הם תמיד ירצו לתת לילדים שלהם איזשהו יתרון על ילדים אחרים. אז בעצם אנחנו נשארים עם מצב שבו רק משרד החינוך יכול להשפיע ולהחליט אם נושאים כגון העדפה מתקנת וצמצום פערים חשובים בעיניו או לא.

“על סמך ניסיון העבר, משרד החינוך מעדיף באופן היסטורי לא להחליט. הפוליטיקאים מנסים לראות מה דעת הקהל ומה חושב הציבור. הציבור בישראל לא מרים קול זעקה, וככל הנראה לא באמת רוצה לצמצם פערים, ואם אין לחץ ציבורי, הפוליטיקאים לא מעוניינים לצמצם את אי־השוויון".