ילדי העלייה הגדולה
הוריהם עלו ארצה בעלייה של שנות התשעים, ומיד השתלבו בתעסוקה ותרמו לצמיחה; אולם כעת הם נופלים על כתפיהם - כיוון שלא הספיקו לחסוך מספיק שנים לפנסיה ולא הצליחו לצבור נכסים. על ירושה אין מה לדבר
חגיגות ה"נובי גוד", אותה תחילת שנה אזרחית חדשה שנחגגת בקהילה הרוסית ברוב פאר והדר, הולכות ומתקרבות, ונדמה שלהיות רוסי זה כמעט אופנתי. בטח לאור שרשרת הכוכבים שיצאו מקרב העדה: אניה בוקשטיין הגיעה עד "משחקי הכס”; אביגדור ליברמן הגיע עד משרד הביטחון; מרינה מקסימיליאן ואנה ארונוב נהפכו לסלבריטאיות; ד"ר קירה רדינסקי, מדענית צעירה ובכירה ב־ebay, היא בעלת שם עולמי.
התקופה שבה את העולים מרוסיה היה ניתן למצוא בעיקר בעמדות הקופה בסופר או בצמוד למטאטא בניקיון הרחובות נראית רחוקה מאוד.
בלא מעט חברות הייטק אפילו אפשר לשמוע תלונות מרומזות על ריכוז גבוה מדי של יוצאי ברה”מ, שמנהלים את שיחות העבודה ברוסית באין מפריע. המצב לא שונה בהרבה גם בקופות החולים ובבתי החולים, שם רבים מהרופאים והאחיות נמנים עם יוצאי הקהילה.
לכאורה מדובר בהצלחה מסחררת, וגם הסטטיסטיקה היבשה תומכת בתחושה כי העלייה הרוסית היא סיפור עם סוף טוב: ב־1995 יותר משליש מעולי ברה”מ היו מועסקים בענפי התעשייה, ושמינית מהם בענף שירותי הבריאות, הרווחה והסעד - שיעורים גבוהים משמעותית מאלה של האוכלוסייה הוותיקה בישראל. ב־2015, התפלגות המועסקים שונה וחלקם בענפי התעשייה ירד, בעוד בענפים כגון מינהל מקומי, ציבורי, ביטחוני וביטוח לאומי, חלקם של העולים גדל משמעותית. כך, על פי קובץ נתונים מיוחד שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לרגל 25 שנה לגל העלייה הגדול מרוסיה.
כמו כן, אם ב־1995 לא היו מנהלים בקרב העולים, ב־2015 יותר מ־6% מהעולים החזיקו משרות בעמדות ניהוליות.
עולים חוגגים את ה"נובי גוד" במרכז קנדה במטולה. מאחורי אופוריית השילוב מתחילה להגיע התפכחות צילום: באדיבות מרכז קנדה
 | |||
ואולם, דווקא עכשיו מתגלה "חור" קטן בעלילה שאף אחד לא חשב עליו - ממה יחיו העולים אחרי שיפרשו מהמשרות הטובות שתפסו? חלק לא קטן מההצלחה הכלכלית של אוכלוסיית העולים מרוסיה וסגירת הפערים המהירה יחסית מול האוכלוסייה הוותיקה, מקורם בהתמדה בעבודה כשכירים. למעשה, העולים לא הכירו משהו אחר: העבודה היתה ה"דת" במקום שממנו באו. פרנסה שמקורה בהכנסות מהון ומהשכרת דירות או מחיה מקצבאות למיניהן לא היו קיימות במציאות הקומוניסטית. גם המושג "אבטלה" בהגדרתו המערבית המוכרת לא היה קיים.
למעשה, מי שלא עבד הוגדר "בטלן" באופן רשמי ואף עמד למשפט. כך למשל, המשורר הנודע וזוכה פרס הנובל יוסף ברודסקי, שלא עבד בעבודה קבועה, נשפט וגורש מן העיר סנט פטרסבורג בשנות השבעים.
ולראיה, על פי נתוני הלמ"ס, בעשור הראשון, במשך תקופת ההתאקלמות ולימודי השפה, שיעור השתתפות העולים בכוח העבודה היה אמנם נמוך מעט מאשר זה של האזרחים הוותיקים, אך מ־2001 התמונה מתהפכת: שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של העולים היה גבוה מ־70%, נתון אשר בחלק מהשנים אף גבוה מאשר אצל האזרחים הוותיקים. משנת 2003, גם שיעור המובטלים בקרב העולים נמוך מזה ששרר בקרב האזרחים הוותיקים, והוא מוסיף ויורד באופן עקבי עד היום.
כעת, כאשר רבים מאלה שהגיעו לישראל בשיא פריחתם, בשנות השלושים והארבעים שלהם, מתחילים לצאת לגמלאות, הם מגלים שהפנסיה שצברו בשנות העבודה בישראל אינה מספיקה לקיום סביר. בעיית הירידה ברמת ההכנסה עם היציאה לפנסיה קיימת כמובן גם בקרב האוכלוסייה הוותיקה, אולם עבור אוכלוסיית העולים מדובר בבור גדול יותר, שכן גם למי שיש פנסיה היא מצומקת למדי, משום שהוא עבד פחות שנים בישראל.
מלבד זאת, בשנים הראשונות רבים מהם לא עבדו במקצוע, אלא עבדו בעיקר בעבודות מזדמנות, שבהן כלל לא היתה להם פנסיה.
לאה מאראש: "אנחנו רואים את המציאות שבה לאמא שלי אין הכנסה, אין פנסיה וגם אם כרגע עוד איכשהו היא יכולה להתנהל כלכלית, ברור שככל הזמן ילך ויעבור היא תזדקק לתמיכה שלנו, בין שזה יהיה בעניין הדיור ובין שיהיה צורך בטיפול סיעודי - הכל יהיה עלינו" צילום: עמית שעל מהו היקף הירידה הצפויה בהכנסות בעת פרישה של העולים החדשים? מקובל להניח כי מדובר בצניחה של יותר מ־70%. מהנדס יכול לפרוש משכר של 10,000 שקל לפנסיה של כ־2,000–3,000 שקל בלבד. כלומר, ירידה ממעמד הביניים היישר אל מעמד העוני. בפועל, לאחר יציאת ההורים לגמלאות, מי שנושא בנטל הם ילדיהם.
מייעדים חלק מהחסכונות לעזרה להורים
את לאה ומיכאל מאראש ניתן להכתיר כסמל להצלחה של העלייה הרוסית: שניהם בעלי דוקטורט בביולוגיה, נמצאים בשנות הארבעים לחייהם ועלו בגיל העשרה לישראל. לאה היא עורכת פטנטים, לשעבר בכירה בחברת אדמה (מכתשים אגן), ומיכאל הוא יזם ומנכ"ל חברת P-Cure, שעוסקת בפיתוח פתרונות להקרנות בפרוטונים לחולי סרטן. הם בעלי דירה נאה ומנהלים אורח חיים נוח, אך החשש מהעתיד נמצא שם באופן קבוע.
"לא גילינו לפתע את סוגיית הפנסיה של ההורים ואת הצורך העתידי בסיוע שנצטרך לתת להם", אומרת מאראש, בת יחידה לאם גרושה. "אנחנו רואים את המציאות שבה לאמא שלי אין הכנסה, אין פנסיה וגם אם כרגע עוד איכשהו היא יכולה להתנהל כלכלית, ברור שככל שהזמן ילך ויעבור היא תזדקק לתמיכה שלנו, בין שזה יהיה בתחום הדיור ובין שיהיה צורך בטיפול סיעודי - הכל יהיה עלינו", מוסיפה מאראש. "אמא שלי לא יכולה להרשות לעצמה לשלם ביטוח בריאות פרטי ואין לה דירה".
לדבריה, היא לא נותנת על כך את הדעת בתקציב השוטף שלה, אבל מייעדת חלק מהחיסכון לטיפול העתידי באמה ובעיקר מבינה שאין לה מה לבנות על ירושה כלשהי בעתיד. היא מציינת כי גם אמה מודעת למצבה והיא מנסה לפצות על כך בעזרה רבה בטיפול בנכדים.
השר אביגדור ליברמן. ניסה באמצע השנה לטפל בנושא הפנסיה לעולים, אך נסוג מרוב דרישותיו צילום: עמית שעל מה היית עושה אחרת בדיעבד או אומרת לאמא שלך לשנות?
"הייתי מתעקשת בדיעבד על רכישת דירה, לא משנה איפה, וגם על הצורך לחסוך לפנסיה יותר. אמא שלי לא ממש חשבה על זה", אומרת מאראש. "כמו עולים רבים שהגיעו לישראל בשנות התשעים, כולם היו עסוקים בלשרוד בהתחלה ולהתפרנס, ולא חשבו כל כך קדימה על מה יהיה בפנסיה.
"גם לא היו הידע וההבנה הנחוצים כדי לדעת מה לדרוש בתנאים הסוציאליים, כשכבר כן מצאת עבודה". זוהי אבחנה שנכונה למרבית אוכלוסיית העולים שהגיעו מברה”מ, שם הפנסיה היתה מובטחת על ידי המדינה.
גם הורי בעלה של מאראש, שמצבם טוב לאין שיעור מזה של אמה, הן מכיוון שיש להם דירה בבעלותם והן משום שמשק הבית שלהם מורכב מזוג, התרחקו מאז היציאה לפנסיה מרמת החיים שממנה נהנו בעת שהיו שכירים: "חמותי עבדה בישראל במשך יותר מ־20 שנה כמורה למתמטיקה בתיכון, אך כשהיא יצאה לפנסיה היא גילתה שהקצבה לא מספיקה לכלום ונאלצה לחזור ללמד בגיל 67. ואולם, מצבם עדיין יותר טוב מזה של אמא שלי".
בלי תלונות, ובלי מינוס
חרף העלייה בהשתתפות העולים בכוח העבודה ועלייה במשרות הבכירות שבהן הם מועסקים, הפערים הכלכליים בינם לבין האוכלוסייה הוותיקה נשמרו במשך התקופה שבין 2000 ל־2014. נכון ל־2014, ההכנסה הכספית הממוצעת ברוטו לחודש של משק בית של עולים היתה 14 אלף שקל, ואילו במשקי בית של האוכלוסייה הוותיקה היא נשקה ל־21 אלף שקל.
מקורות ההכנסה בקרב העולים מוטית דרמטית להכנסה מעבודה לעומת הוותיקים (82.5% לעומת 77.1%), בעוד הכנסה מהון מהווה רק 1.2% מהכנסות העולים, מול 5% באוכלוסייה הוותיקה (לכן, בעת הפרישה לפנסיה אין להם מקורות הכנסה נוספים, כמו הכנסות מתיק השקעות או משכר דירה).
ח"כ קסניה סבטלוב: "אני חיה את זה בבית: אמא שלי עבדה מאז שעלינו לישראל ממוסקבה בעבודות משק בית, ואין לה כלל חיסכון פנסיוני. ב־2008, כשנכנסה פנסיית חובה, היא כבר היתה קרובה לפרישה" צילום: אלכס קולומויסקי
האוכלוסייה המבוגרת שפורשת כעת לגמלאות לא מתלוננת, שכן לצד הרגלים של עבודה קשה, יוצאי ברה”מ לא מכירים גם את המושג "מינוס בחשבון". נתוני הלמ"ס מראים כי בעוד ההוצאה לצריכה לנפש אצל הוותיקים מסתכמת ב־5,000 שקל בחודש, העולים מסתפקים ב־4,000 שקל בלבד.
הם פשוט מקצצים בהוצאות: במותרות כגון מסעדות, אך גם בהוצאות על בריאות. וכך, סכום של 7,000 שקל לזוג פנסיונרים, שנתפס כבלתי אפשרי לקיום עבור האוכלוסייה הוותיקה, מספיק לזוג פנסיונרים עולים.
עם זאת, הוצאה שכן מכבידה על הפנסיונרים העולים היא ההוצאה על דיור, כיוון שלרבים מהם עדיין יש תשלומי משכנתא גבוהים, או שהם נושאים בתשלום עבור שכירות, אם לא הצליחו לרכוש דירה.
העולים אולי לא מתלוננים, אך המצוקה מורגשת דווקא בקרב דור ההמשך, ילדי העולים. אותו דור 1.5 שלכאורה נהנה מרמת השכלה גבוהה והשתלבות מלאה בחברה הישראלית, ומגלה את הגיבנת שהוא נושא עמו מרוסיה.
את הבעיה מחריף עוד מאפיין ייחודי של יוצאי ברה"מ - לרוב הם לבד במערכה, ללא אחים שעמם ניתן להתחלק בנטל, שכן במשפחות היהודיות ברוסיה לא היה מקובל ללדת יותר מילד אחד ומשפחות עם שני ילדים היו חריגות.
ה"בדידות" לא תתורגם בבוא העת לירושה שמנה שאין צורך להתחלק בה עם אף אחד: שיעור המתגוררים בדירות בבעלותם מסתכם ב־52% בקרב העולים לעומת 70% אצל הוותיקים, וערך הדירה של העולים נמוך ב־50% כמעט מערך הדירה הממוצעת של הצברים.
הישועה לא תבוא מהפוליטיקאים
בקרב הפוליטיקאים, נושא הפנסיות לעולים החדשים עולה כמעט בכל מערכת בחירות ונופל משיקולים תקציביים. באמצע השנה ניסה אביגדור ליברמן ללחוץ על משרד האוצר להעלות את תשלומי הפנסיה לעולים, אך התקפל מרוב דרישותיו. באחרונה קמה יוזמה נוספת להכיר בוותק העבודה שנצבר ברוסיה, גם לצורך תשלום הפנסיה בישראל, באמצעות הצעת חוק של חברת הכנסת קסניה סבטלוב מהמחנה הציוני. "לעולים שהגיעו בשנות השבעים הכירו בוותק הנצבר של שנות העבודה שלהם ברוסיה, וכך הם זכו לפנסיות סבירות יותר מאשר היום", מסבירה סבטלוב.
סבטלוב לא התגלגלה אל הצעת החוק במקרה או בלחץ של לוביסטים, ההצעה באה מתוך מצוקה אישית. "אני חיה את זה בבית: אמא שלי עבדה מאז עלינו לישראל ממוסקבה בעבודות משק בית, ואין לה כלל חיסכון פנסיוני", היא מתארת. "ב־2008, כשנכנסה פנסיית חובה, היא כבר היתה קרובה לפרישה ולכן למעשה היום היא מתקיימת רק מקצבת זקנה של ביטוח לאומי ומהתוספת הסוציאלית (תוספת לפנסיונרים שהכנסותיהם מקצבאות והון לא עוברות תקרה מסוימת - ס"ש). "למזלה", יש לה גם פנסיה שהיא מקבלת מרוסיה בסכום של 110 דולר בחודש.
את הפנסיה מרוסיה מקבלים מי ששמרו את האזרחות הרוסית. אבא שלי, למשל, שאולץ לוותר על האזרחות הרוסית עם קבלת אישור עלייה לישראל מסנט פטרסבורג ב־1990, לא מקבל אף את הפנסיה הזו.
סבטלוב מציינת כי באחרונה נרשמה התקדמות בהסכם שנחתם לפני כשנה בין פוטין לליברמן לגבי תשלום פנסיות ליהודים שעזבו את רוסיה וחיים בישראל: "החוק עבר בדומא (הפרלמנט הרוסי - ס"ש) וכעת יש תיאומים לוגיסטיים", היא מסבירה, אך מיד שופכת דלי של מים צוננים על ההסכם: "על פי החוק, רוסיה תשלם לפנסיונרים כאן פנסיה לפי הרף הנמוך ביותר שקיים שם והוא 4,000 רובל בחודש. זה מה שמקבלים ברוסיה הומלסים". 4,000 רובל כיום, לאחר קריסת המטבע הרוסי בעקבות נפילת מחירי הנפט, הם פחות מ־100 דולר.
בשורה התחתונה, סבטלוב לא אופטימית במיוחד. "אני יודעת שההצעה שלי לא תעבור אפילו בקריאה טרומית, כי מדובר בהוצאה תקציבית של מאות מיליוני שקלים", היא אומרת. לדבריה, היא גם לא זוכה לסיוע מנציגי העולים ממפלגות אחרות: "בסביבת ליברמן טוענים כי הבעיות כבר נפתרו, עם התקציב שליברמן השיג להעלאת קצבאות זקנה בעד 200 שקל, שתיכנס לתוקף בינואר הקרוב, אבל זה רחוק מלהספיק ואנחנו נמשיך לצעוק את הנושא".
מחדל מתמשך
מאראש לא בונה על שינויים בחקיקה או על סיוע ממשלתי, ומאמינה שכדי למנוע את המצב הנוכחי היה צריך לפעול הרבה יותר מוקדם. לדעתה, הממשלה הנוכחית והממשלות לאורך זמן, בעיקר בעת העלייה הגדולה, לא מילאו את תפקידן כשלא הסבירו לעולים החדשים על שיטת הפנסיה המערבית, מחדל, שממשיך גם היום: "בני גילנו שהוריהם ותיקים בישראל מקבלים מהם גם כסף לדירה, לעתים גם סיוע כלכלי שוטף, ויקבלו בעתיד גם ירושות.
"לנו לא היה ולא יהיה שום גב כלכלי, ואני רואה בכך גם מחדל של המדינה שלא טיפלה בנושא. היא לא טיפלה בו אז, וגם לא פועלת להעלאת המודעות לנושא בקרב העולים שמגיעים לישראל כיום. תנאי הפנסיה רק הולכים ומידרדרים עבור כלל האוכלוסייה, ועבור העולים מדובר בבעיה קשה אף יותר, כי אנשים נוטים לא לחשוב על העתיד הרחוק כשעוברים למדינה חדשה. למזלנו, אנחנו מקבלים עזרה מההורים באופן שונה, בדמות העזרה בטיפול בנכדים".
