דעה
חברה קטנה אינה יכולה לעמוד בדרישות המוגזמות של העובדים
חלפו הימים שבהם מועמדים הזיעו כדי להרשים ולהסביר כמה יתרמו לחברה - העובדים של היום רוצים לדעת כמה יקבלו, באים בדרישות ואינם מודעים לעלות הגבוהה של ההטבות למעסיק
השעה 10 ואני ממתינה למועמד לעבודה שאמור להגיע לראיון. חולפות שעה, שעתיים והמועמד עדיין לא הגיע ולא התקשר. אני מתקשרת אליו, לברר האם טעה בדרך או שאולי ארעה תקלה, אך הוא לא עונה. במקרים נדירים אני מקבלת הודעה כי לא יגיע.
אם וכאשר המועמד מואיל בטובו להגיע, אני מסבירה בראיון על החברה ועיסוקיה, על דרישות התפקיד ועל שעות הפעילות שלנו. המועמד פורס את ניסיונו וקצת יותר פרטים מהרשום בקורות החיים, אך אינו מסכים שאתקשר למעסיק קודם או נוכחי. מייד הוא שואל על שכר, הטבות נלוות, תנאים ייחודיים וצ'ופרים. בלי היסוס מודיע שלא יעבוד במקום שאינו מספק ארוחת צהריים, שרכב זה "מאסט" מבחינתו, שמגבלה על הנוסעים ברכב (רק הוא ובני משפחתו הישירים מעל גיל 30) אינה מקובלת עליו.
יש לו עוד מספר תנאים שבלעדיהם לא יתחיל לעבוד: צריך יום בשבוע לצאת מוקדם, ייתכן שיתחיל ללמוד ודרוש לו יום חופש אחד בשבוע כן ונזכר שאולי ירצה לצאת לטיול ארוך אחרי צבא או אחרי לימודים. ברגע זה אני מפסיקה את הראיון מודה לו שטרח להגיע, ואומרת לו כי אתן לו תשובה אחרי שאסיים לראיין את המועמדים הנוספים. הוא בלי להניד עפעף שואל האם יש לו סיכוי להתקבל.
- הרעיון הגאוני של גוגל: עובדים יכולים לתרום ימי חופשה אחד לשני
- האם מועמדת לעבודה צריכה לספר שהיא בהריון?
- תשכחו מקורות החיים: מהן הדרכים היצירתיות לגייס עובדים
עובד בראיון. בא עם רשימת דרישות צילום: שאטרסטוק
כאילו לא די בכך שקשה למצוא עובדים ובמיוחד עובדים טכניים, שתקופת הלימוד היא ארוכה ושעובדים מחזיקים מעמד תקופות ההולכות ומתקצרות, לעובדים אין כבוד למקום העבודה והם מקרינים זאת כבר מהרגע הראשון. העובד בראיון ממעט לספר על יתרונותיו והתאמתו למשרה ולעומת זאת מפרט את משאלות ליבו ללא עכבות, מדבר בסכומים נטו, אינו מודע לעלות המעסיק, אינו מבין שעל הטבות אלה יש לשלם מס.
בין אם המועמדים משתייכים טכנית לדור ה-X או לדור ה-Y, ברור שהם משתייכים לדור ה"מה יהיה טוב בשבילי וממי אקבל את הטוב הזה". אנחנו המעסיקים בעצם סותמים את החוסרים האלה בעבודה בשעות בלתי נגמרות בעומס אחריות ששום עובד אינו מתחלק בו. הם מצפים שאת רמת ההגנה שהם מקבלים בבית מההורים, ימשיך להעניק המעסיק. רובם מאד חכמים ומשכילים, אבל אינם יכולים להתמודד עם משימות ממושכות, מתקשים בעבודה משותפת בצוות, מתקשים להפריד בין החיים הפרטיים לחיי העבודה.
לחברה קטנה אין מחלקת כוח אדם הכוללת עובד סוציאלי צמוד, עורך דין לענייני עבודה, מחלקת שכר ומחלקת תנאים והנאות. כל המעמסה הזו היא על המעסיק, שברוב המקרים הוא גם הבעלים וגם המנהל שחובתו העיקרית לפתח את עסקי החברה. מטרה זו נבלעת בים המשימות שמטילות הרשויות ועומס ניהול העובדים.
כיום אין תשלום שניתן לתת לעובד שאינו גורר מס הכנסה וביטוח לאומי. על כל תשלומי אש"ל בישראל, לימודים (אלא אם זו הרחבת ידע לעיסוק בפועל, וגם זה ניבחן על ידי הרשויות בזכוכית מגדלת), נסיעות, מתנות לחגים, מתנות לאירועים משפחתיים, משלמים מיסים. במקרים רבים המעסיק מגלם את הסכומים הנ"ל והעובד רואה רק את הסכום שקיבל ואינו מודע לסכומים הגבוהים שהמעסיק משלים.
אותו העובד כצרכן, מחפש את המוצר הזול ביותר וקונה מוצרים המיוצרים במדינות בהם העובדים הם עבדים. אין להם שום זכויות סוציאליות אין "תנאים" ואין "מאסט". עובדים 7 ימים בשבוע, 365 יום בשנה, גרים בתת תנאים, רובם במנותק ממשפחותיהם המרוחקות אלפי ק"מ מהם.
ארגונים גדולים שרצו לתת הטבות לעובדים, התאגדו למערכת עצומה של הנחות דרך מועדוני לקוחות או ועדי העובדים. דרכה ניתן לרכוש כרטיסים להצגות, מנויים לבריכות ומתקני ספורט ועוד במחירים מגוחכים. זו הטבה עקיפה שאינה גוררת מס ויוצרת חיסכון אדיר לעובדים.
מאות אלפי עובדים בעסקים קטנים לא יכולים ליהנות מהטבה זו. האפליה הזו חייבת להיפסק, מכיוון שהעובדים שלי לא רק לא נהנים מהנחות אלו, אלא משלמים מחיר מופקע בכדי שיכסה על ההפסדים שגורמים ארגונים אלה, משום שבעולם הכלכלי אין יש מאין.
בעיית ניהול העובדים לא התעוררה עקב דור ה-Y, אלא עקב חברות שנתנו לעובדים הרגשה שהם מורמים מעם וקראו לעצמן הייטק. חברות אלה בתחילת דרכן באמת העסיקו עובדים חריגים וייחודיים בכישרונותיהם, ובהמשך, עקב פיתוח מהיר של תעשיית התוכנה והמחשוב, נדרשו לכמויות גדולות של כוח אדם ופיתו אותם בעזרת תנאים יחודיים, אבל רובם היו עובדים רגילים שעיסוקם טכני בעיקרו.
כיום להשקפתי, השם "הייטק" אינו רלוונטי. כולנו מתנהלים עם ציוד ממוחשב כולנו מייצרים או מתחזקים או משתמשים בתוכנה, אצל כולנו המחשב הוא כלי העבודה העיקרי לכן ההפרדה הזו אינה במקומה.
לכן יש להסיר את ההפרדה. עובדי מפעל יצור מזון, עובדים טכניים בכל התחומים, נותני שרותים רפואיים ועובדי הוראה הם יותר חיוניים ובלעדיהם אין לנו חיים. בגלל שאינם מוגדרים כ"הייטק", הם סובלים מנחיתות בלתי מוסברת בשכר ואינם מעזים לדרוש תנאים. הם נעזרים באיגודים מקצועיים שיגנו עליהם, אבל הדבר היחיד שהאיגוד עושה הוא לישר קו לממוצע הנמוך ביותר ולא מעודד חריצות וחדשנות. הפסקת ההפרדה בין התחומים תוריד את הצורך להתאגדות הגורמת נזק לחברה, למעסיק ובאופן ישיר גם לעובדים. הפסקת מענקים והטבות ב"הייטק" תביא אותנו להפסקת ה"ישראבלוף" שטבוע חזק בחברה הישראלית, ואז סולם השכר יהיה שפוי והוגן יותר.
הכותבת היא סמנכ"לית רבטק מערכות אבטחה אלקטרוניות להגנה היקפית
