אבירי ההומור הטהור

שמואל וילוז'ני הצעיר עמד על הבמה הזעירה במועדון דומינו גרוס בתל אביב וירה בדיחות, גסויות ועלבונות בקצב שלא האמנתי שמישהו יכול אפילו לדבר בו. גם אני הייתי צעיר, משוחרר טרי מהצבא בסוף שנות השמונים שביקש לנגב מעליו בעיר הפרועה את שאריות הטמטום וחוסר התוחלת שבצבא אין להם שיעור. וילוז'ני מקלל, טל פרידמן הצעיר מתמודד עם המיניות שלו ויוסף אל־דרור מספר בדיחות בעלות שלושה רבדים בפנים של הלוויה היו שילוב מושלם למטרה הזאת.

סצנת הסטנד־אפ קומדי, שיובאה אז לישראל ממועדוני ניו יורק, היתה בשיא נועזותה. קומיקאים בתחילת דרכם, שלא היו חלק מאליטת הומור המערכונים השלטת, הרשו לעצמם לבדוק גבולות וללכת קצת מעבר לקצה, לפחות בקנה מידה ישראלי. הם התפרעו באמת - מי שלא עשה זאת הורד מהבמה בצעקות - והם עשו את זה בעיקר כדי להצחיק, אבל גם כדי להגיד משהו. משהו שהופך בדיחה מצחיקה לאמירה פוליטית בעלת משמעות. שנים ספורות בלבד אחר כך הפוליטיקלי קורקט ייבש את השדה שבו פרחו אנשים מצחיקים באמת, וערוץ 2 יביית את אלה שישרדו. הוא יהפוך אותם לפצצות שיעמום בסגנון יש פה מישהו מבת ים, שיקלעו לטעם ההמון ולעולם לא יעזו לומר דבר בעל משמעות, שלא לומר קונטרוברסלי.

וויליאמס. הומור איכותי הוא אולי הדבר הכי קרוב לדמוקרטיה אמיתית. לא מבחינת הקומיקאי, מבחינת הקהל שלו, שנהנה מחירות לטפל כך בפרות קדושות ולהתמודד עם טאבואים חברתיים צילום: איי פי

אבל נחזור לוילוז'ני על הבמה, שבאותו זמן גם היה חבר מועצת עיריית תל אביב. דקות ארוכות מההופעה הוקדשו להשתלחות חסרת רסן בראש העירייה שלמה להט ובחברי המועצה שפגש בהם. ואז, באיחור מסוים, ראיתי שנכנס והתיישב באולם גם רפי וירשובסקי. זיהיתי אותו כי מי שהיום הוא הפיזיותרפיסט המצליח של מכבי תל אביב בכדורסל היה אז צנחן משוחרר גם הוא, המ"כ שלי בטירונות וככל הנראה הדמות הצבאית המאיימת ביותר שפגשתי בה. פרט לכך, וירשובסקי היה גם בנו של מרדכי וירשובסקי, חבר כנסת ותיק ופעיל זכויות אדם רב מעלות - שבאותו זמן רצה הגורל והיה גם הוא חבר מועצת עיריית תל אביב, ממש כמו וילוז'ני. מאותו רגע האירוע קיבל נופך אחר לגמרי, כי אני וחבריי סביבי ידענו שבקהל יושב בנו של אחד הקורבנות הוודאיים של ההופעה, שעד אז מעולם לא חזינו בו בעמדה מתגוננת. ואז זה הגיע.

אינני יכול לחזור על התוכן המדויק של הבדיחה שעסקה בוירשובסקי האב. אני אמנם זוכר כל מילה וכל ניואנס גופני, אבל בחלוף 25 שנה אני חושש שהנייר אינו סובל עוד כאלו. אוכל רק לציין שהיא כללה עיסוק מדוקדק בנכותו של מרדכי וירשובסקי, שנולד משותק חלקית בפלג גופו הימני ובשל כך צלע קלות, ובאיבר המין הזקור המדומיין של ראש העיר צ'יץ'. אוכל רק להוסיף שבתום הבדיחה וירשובסקי מתנדנד באוויר כשהוא משופד על משהו חד וקשה שנעוץ באחוריו. זה היה גס, זה היה מחריד ומעליב כמעט באופן בלתי נסבל, זה היה נמוך - אבל זו היתה הבדיחה הכי מצחיקה ששמעתי מימיי, ומצחיקה שבעתיים ביודעי שבנוסף לכל זה גם מתכווץ בכיסאו בנו של הקורבן. זו היתה המחשה מושלמת לכוחו האדיר של הומור כשאיש אינו מסנן ומעקר אותו.

העוצמה שטמונה בהומור מדויק, פרוע וחסר גבולות היא הסיבה לצער הגדול שלי על מותו של רובין וויליאמס. יש שחקנים רבים בעלי כישרון משחק שעלה על שלו. הם גם גילמו תפקידים מורכבים ומרתקים מאלה שהוא גילם. אלא שוויליאמס היה נציג מובהק, שריד כמעט יחיד, של אנשי ההומור הטהור.

כולנו, מאודרי הפבורן עד ג'סיקה ראביט, אוהבים אנשים שמצחיקים אותנו. אבל כדי להיות אדם מצחיק באמת, באופן חכם ועמוק ונוגע, נדרש יותר מכישרון קומי. לשם כך נדרשת נכונות להתבטא ללא עכבות, בלי להתחשב בנורמות מקובלות, במותר ואסור, בראוי ובשאינו כזה. נדרש ויתור כמעט מוחלט על צנזורה עצמית ונכונות לחשוף את הפצעים העמוקים שלך. בפרפרזה על המוטו של "הניו יורק טיימס", הומור הוא כל הדברים שראויים להצחיק. כשהוא פוגע, הוא הווריאציה המוצלחת ביותר לחופש הביטוי. במובן הזה, הומור איכותי הוא אולי הדבר הכי קרוב לדמוקרטיה אמיתית. לא מבחינת הקומיקאי, מבחינת הקהל שלו, שנהנה מחירות לטפל כך בפרות קדושות ולהתמודד עם טאבואים חברתיים.

אלא שהסכמה לפרוץ מחסומים אינה מספיקה. וויליאמס נהנה גם מיכולת קומית בלתי נתפסת, שלא במקרה קוטלגה על קו התפר שבין כישרון לשיגעון. הוא הציע לקהל - בעיקר בהופעות הבמה שלו ובראיונות חופשיים, ופחות בסרטיו - דמות ייחודית, אקסצנטרית, שדיברה בקצב מטורף, משפט רדף משפט בהקשרים לא צפויים, אסוציאציות התחברו זו לזו בלי קשר נראה לעין, עד שלרגע קצר המהומה הזאת אפשרה לך לראות את העולם דרך עיניו. לכמה שניות של התפרעות בימתית יכולת להבין את העולם מזווית חדשה לגמרי, הזווית הייחודית שבה הוא רואה אותו, בעיניו החמות, המצומצמות כמעט תמיד בחיוך מעט כואב. מיד אחר כך החלון נסגר, וגם אם ניסית לא יכולת לחזור ולראות את העולם של וויליאמס. נשאר לך רק עולמך, שהוא הרבה פחות משעשע.

כישרון אמנותי שמאפשר לקהל לראות לרגע את העולם מזווית חדשה לגמרי, תחת כללי שפה חדשים, נהוג לייחס למוזיקאים כמו מוצרט, לסופרים כמו טולסטוי, לציירים כמו פיקאסו. כישרונות־על שעסקו באמנות גבוהה. קומיקאים לא נהנים מההילה הזאת, אף שכמה מהם היו ראויים לכך. כמו אמנים אמיתיים אחרים מלאכתם תובענית, שוחקת, וקשה להתמיד בה באותה רמה במשך זמן ארוך. קשה במיוחד להישאר רלבנטיים.

ג'ון בלושי, חברו של וויליאמס, התפזר מהעולם בגיל 33. ביל היקס נפרד גם הוא מהעולם באותו גיל פחות או יותר. לני ברוס, האב הרוחני של הקומדיה נטולת הגבולות, עלה לשמים קצת אחרי גיל 40. גם הם, כמו וויליאמס, עברו דרך אלכוהול, סמים או סתם דיכאון של מי שכאביו האישיים הם כלי העבודה שלו. הומור הוא עסק תובעני, שלוקח מהיצרנים שלו את המקסימום. אם אתה יודע להעריך את זה, את החופש המחשבתי שההומור הזה אפשר לך כצרכן שלו, אתה אמור להיות עצוב כשהוא נלקח ממך.