כמה יוסי

גם במדד יחס היעילות, הבוחן את הוצאות הבנק לעומת הכנסותיו, דיסקונט הוא הבנק הגרוע מהחמישה. ב־2013 היה היחס אצלו 77.5%, לעומת כ־70% בלאומי, כ־62% בהפועלים וכ־60% במזרחי (לא חייבים לקדש את יחס היעילות, משום שמאחורי המונח הנקי מסתתרות לעתים תוכניות התייעלות אגרסיביות על חשבון העובדים, אבל בינתיים אלה הפרמטרים שהשוק מחשיב, לרבות הנהלת דיסקונט עצמה).

יוסי בכר צילום: בלומברג

בשלב כלשהו בעלי השליטה עצמם, קבוצת ברונפמן־שרן, איבדו עניין בבנק. מסוף 2013 הם מוכרים את מניות דיסקונט שהיו בבעלותם לכל המעוניין. למעשה, מראשית השנה נהפך דיסקונט לבנק ללא גרעין שליטה, ומי שמחזיק בו הוא הציבור, בעיקר באמצעות הגופים המוסדיים. עוד קודם לכן איבד דיסקונט את מקומו כבנק השלישי בגודלו לטובת מזרחי טפחות, ולאורך כל השנים האחרונות גם סבל מיחסים טעונים בין העובדים להנהלה. בנסיבות הללו, לא פלא שגם מניית דיסקונט לא עשתה חיל בתקופה הזאת, בלשון המעטה. מי שהשקיע בתחילת 2010, כשבכר נכנס לתפקידו, 100 שקל במניות דיסקונט, נשאר השבוע עם כ־66 שקל בלבד. אילו היה קונה מניות לאומי היו נשארים לו 80 שקל, מניות הפועלים היו שוות היום 123 שקל, ואילו היה מהמר על מזרחי היו כבר לאותו משקיע 133 שקל. כפול מדיסקונט. אגב, זה אינו דיון תיאורטי. בתיק הפנסיה של כמעט כל אחד מאיתנו יש מניות דיסקונט מהסוג שהיה שווה פעם 100 והיום 66.

ד"ר יוסי בכר היה הפנים הייצוגיות של שוק הון הישראלי, על התפר שבינו לבין פעילות ציבורית ואקדמית. הוא היה גם רואה חשבון מצליח וגם מרצה למינהל עסקים באוניברסיטת קולומביה. גם שותף־מנהל בשלוחה של ענקית ראיית חשבון בינלאומית וגם יו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה. גם יועץ השקעות של קרנות ענק וגם מי שב־2003 נקרא לדגל, הכניס את הקריירה להקפאה זמנית ועבר לשרת את הציבור כמנכ"ל משרד האוצר. התפקיד הזה זימן לו את העמידה בראש ועדת בכר, שחתומה על הרפורמה בשוק ההון והוצאת קופות הגמל וקרנות הנאמנות מידי הבנקים. כשנקרא לדגל בכיוון ההפוך והתייצב בראש דיסקונט, הבנק כבר לא החזיק בנכסים המניבים הללו.

בסטנדרטים הקיימים בענף הפיננסים, בכר אינו מנהל חמדן במיוחד. עלות שכרו הישיר ב־2013, לא כולל מענקים, היתה 1.95 מיליון שקל. קצת יותר מ־160 אלף שקל בחודש. יו"ר בנק הפועלים, למשל, נהנה בשנה שעברה משכר בעלות כוללת של 9.5 מיליון שקל, יו"ר לאומי נהנה משכר בעלות של 5.2 מיליון, ויו"ר מזרחי טפחות מ־4.5 מיליון.

בכר אינו גדול המרוויחים, כפי שגם הבנק שבראשו הוא עומד אינו כזה. אלא שכעת עומד על הפרק תשלום הבונוס השנתי ליו"ר על הישגי הבנק ב־2013. לפי הסכם ההעסקה שלו, הבונוס הזה יכול להגיע ל־2.5 מיליון שקל, בהתאם לעמידה במדדי תגמול שנקבעו מראש. מדדי התגמול הללו הם עניין חמקמק, ולעולם אינם מציבים רף גבוה במיוחד, כדי לא להקשות על מקבל הבונוס לזכות בו.

ועדיין, מה לעשות שדיסקונט לא בדיוק ניפץ את המדדים בשנה החולפת. עד כדי כך שבכר בעצמו הודיע מבעוד מועד לבנק שהוא מוותר על חלק מהמענק ויסתפק ב־2.16 מיליון שקל בלבד - 180 אלף שקל לכל חודש עבודה - בשל מה שהוגדר "מכלול הנסיבות המתקיימות בעת הזאת, ובהתאם לסביבה הרגולטורית ולרוח מדיניות התגמול".

הוויתור הזה לא הרשים את אנטרופי, חברת הייעוץ המנחה את הגופים המוסדיים כיצד ראוי לנהוג בהצבעות תגמול. למען האמת, כשתוצאותיו העסקיות של הבנק עומדות לנגד עיניה, ההתנסחות של אנטרופי בהתנגדות לבונוס היתה חד־משמעית: "אנו מתרשמים כי יעדי המטרה שנקבעו ליו"ר הדירקטוריון ובפרט ביחס למדד היעילות של הבנק אינם תואמים את אסטרטגיית הבנק שהנה להבנתנו עמידה בתהליך התייעלות משמעותי בשנים הקרובות", כתבו באנטרופי. בחברה הצביעו על "היחלשות בצד היעילות התפעולית של הבנק" ועל יעדי התייעלות לא מספקים.

אלא שגם בשלב הזה לא הבנק ולא היו"ר שלו ויתרו על הבונוס לבכר. דיסקונט פשוט דחה את אסיפת בעלי המניות שנקראה לאשר את הבונוס, וברקע ניהל מגעים עם אנטרופי והמוסדיים כדי להסכים על בונוס שאותו יוכלו לאשר. המספר המוסכם, נכון לכתיבת שורות אלה, הוא 1.5 מיליון שקל. מי שבמתח ייאלץ להמתין ל־29 ביוני.

כשלעצמי אני סבור שבאין גרעין שליטה, המוסדיים הם המבוגר האחראי של דיסקונט. במקום להתפלפל סביב גובה הבונוס ליו"ר חובתם לעסוק בניעור ההנהלה ובהזנקת הבנק לדרך חדשה ומוצלחת יותר, כדי לממש את הפוטנציאל שטמון בו לרווחת הציבור.

לא רק אני חושב כך. גם יוסי בכר עצמו, בתום שנת כהונתו הראשונה, הכריז בפומבי שעל הבנק להשיג תוצאות טובות בהרבה. ובלשונו במסיבת העיתונאים עם הצגת דו"חות הבנק ל־2010: "תוצאות הבנק אינן משביעות רצון, ואינן עומדות בסטנדרטים שלנו ושל המשקיעים. הפוטנציאל שלנו גבוה בהרבה. אנו עובדים לממש את הפוטנציאל... נביא את הבנק למקום שבו הוא ראוי להיות... אנו בשעת כושר שאסור לנו להחמיץ... אין לנו ספק שנוכל לבצע את המפנה ולעלות על מסלול שיפור מתמשך ביחסי היעילות, ברווחיות ובתשואה להון, לשפר את השירות ולהשיא ערך לבעלי המניות". ראוי לציין שבכר לא קיבל לידיו בנק במצב מזהיר. אבל גם כך, אם להמשיך להתנסח בעדינות, תחת ניהולו הפוטנציאל שטמון בבנק לא פרץ החוצה.

כל אחד יודע מה סיכוייו של עובד מן המניין לקבל בונוס במקרה של כישלון. אבל מה משמעות הכישלון כשמדובר במי שעומד בראש המערכת? ובכן, ב־2010, שנתו הראשונה של בכר בדיסקונט, הסתכמה עלות שכרו ב־10.7 מיליון שקל. זה היה סכום חריג גם בעידן של האלי־יונסים והצבי־זיוים של עולם הבנקאות השבע. לכן בכר נדרש להתגונן והסביר ש"במקרה שלי, השתכרתי 10.7 מיליון שקל (אבל) 60% זה באופציות מחוץ לכסף... בעמודת הבונוס של בנק דיסקונט אין כלום, אפס".

נשאר רק לשאול אותו מתי כן ראוי לקבל בונוס, וגם על זה היתה לבכר מודל 2010 תשובה נחרצת: "אנו מאמינים בפיצוי מותנה הישגים, כך שכאשר התוצאות לא משביעות רצון - לא מקבלים בונוס בבנק דיסקונט".