בן דוד של ארואסטי

הבן־דודיות הזאת התנהלה על אש קטנה לאורך השנים, הבשילה אט אט והגיעה לשיאה ב־1977, כאשר קטפתי את פירות זכייתה של קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב בגביע אירופה הראשון שלה. בן לילה הפכתי מעוד תלמיד כיתה ג' עם עיכוב מעורר תהיות בהתפתחותו הגופנית לסופרסטאר מקומי. הדבר הכי קרוב לתהילה שהיה לגבעתיים להציע.

בן דוד שלי, מוטי, על המגרש צילום: גיל גולדשטיין

בשנים שלאחר מכן עוצבה והתבססה מכבי תל אביב כקבוצת הלאום, המייצגת המובהקת של הישראליות החדשה, הכוחנית, נטולת רגשות האשם, רודפת הניצחון, הפוסט־מערכניקית (באופן סימבולי, באותו לילה של הזכייה בגביע, קצת אחרי סיום המשחק כדי לא להפריע, יצחק רבין התפטר מראשות הממשלה).

רצה הגורל ואלה גם היו השנים שבהן עוצבו והתבססו ההעדפות הספורטיביות שלי. והן היו כוחניות, נטולות רגשות אשם, רודפות ניצחון, פוסט־מערכניקיות. כנער צעיר במשפחה המורחבת, שבה ההזדהות עם בן הדוד עטור התהילה היתה נטולת ספקות, לא היתה אפשרות אחרת.

היו לזה עוצמה פנימית אדירה ויתרונות חברתיים כבירים. הגביע עצמו, בגרסה היפה שלו עם רשת הסל המתכתית שעטפה אותו, נדד בין שחקני הקבוצה עד שבארוחה משפחתית אחת זכיתי לגעת בו ממש - אקט שהיה שקול להנפה מחודשת של לוחות הברית. כרטיסי הזמנה שהיו מחולקים בין בני הדודים לפי סדר אפשרו לי לשבת מעת לעת בלבו של שער 9 ביד אליהו, מחוז חפץ שחבריי יכלו רק לחלום עליו. לא רק שהיו לי חתימות של כל השחקנים, בחתונה של הזוג ארואסטי יכולתי לעמוד ליד אולסי פרי, הדבר הכי גבוה והכי שחור שיכולתי לדמיין.

ההקבלה בין מכבי למשפחה היתה מוחלטת, והיא אומצה בחום. שמלוק ומחרובסקי היו חלק מהשיח הפנים־משפחתי בארוחות שבת. הדברים החטופים שמשה דיין אמר לשחקנים בטקס לחיצת הידיים המסורתי לפני תחילת משחק הודלפו ודוסקסו תוך כדי לעיסת קינוח. ביצועיהם הירודים של רכזים מתחרים שבאו והלכו לאורך השנים, מבוב גריפין וג'ק צימרמן ועד חן ליפין, הועלו על נס. מוגבלויותיו הטכניות של בן הדוד הג'ינג'י הודחקו, או לחלופין הוארו באור מחמיא, כפי שעושים עם ילד אהוב. הגבול בין הקבוצה למשפחה היטשטש לגמרי. הצריבה שלי כאוהד מכבי תל אביב נהפכה לבלתי ניתנת למחיקה.

ככל שהתבגרתי, וביתר שאת לאחר שהמחויבות המשפחתית פרשה מפעילות ספורטיבית, החל להיווצר דיסוננס בין הגדרתי העצמית כאוהד הקבוצה לבין הגדרתי העצמית כאדם. האשם הוא רק בי. מכבי נשארה מה שהיתה, ייצוג של הישראליות הכוחנית, נטולת החרטה ומקדשת הניצחון בכל מחיר. היא אפילו חיזקה ושכללה את האיכויות הללו. זה אני שהשתניתי. ראיית העולם נהפכה למורכבת יותר. איכויות אחרות פרט לניצחון - למשל תחרותיות או אסתטיקה - קיבלו חשיבות משל עצמן. מעשים עקומים שנעשו על קידוש הניצחון התמידי התחילו לפתע להסריח. הבנתי שהקבוצה שאני אוהד מייצגת במובנים רבים את מה שאינני סובל. נהפכתי ליצור כלאיים עלוב, סמולני יפה נפש אוהד מכבי.

ההבנה המזוקקת הזאת היכתה בי השבוע בעוצמה מחודשת כאשר שמעון פרס התקשר לברך את דיוויד בלאט אחרי משחק הניצחון במילאנו. קשה לתאר את המבוכה שאוחזת בי ברגעים כאלה (בלי קשר לכך שבאופן סימבולי בלאט כלל לא שמע את הנשיא). אוסף קלישאות מטורלל, החל ב"כל הארץ צהובה", עבור ב"הבאת לישראל את המתנה הגדולה והמרגשת ביותר" וכלה ב"כל הקבוצה לחמה כמו נמרים וניצחו כמו אריות", משל היינו מוטה גור המלטף מחדש את אבני הכותל אחרי אלפיים שנות. סע בן צור, סע.

כמו בסרטון של "אם תרצו", קולקטיב פיקטיבי מרים ברגעים כאלה את ראשו, אוסף אותי אליו בלי לשאול לדעתי וגורם לי לזפזפ למקום שבו הדביקות המזויפת הזאת איננה. ואז אין לי ברירה אלא להיזכר בפניו המכורכמים תמיד של שמעון מזרחי, ובמשלוח הפיצות של מוני פנאן לצ'ורצ'יץ', ובעיקום חוקי הגיור לטובת שחקני החיזוק (ששנים אחר כך קוטלגו בידי מאמן הקבוצה לפי מידת הקרמבואיות של עורם), ובריקון קבוצות הליגה מכישרונותיהן הישראלים ובחיסול התחרותיות - וברור לי מעבר לכל ספק שאינני חלק מקולקטיב כזה. אבל אני כן.

לשונאי מכבי תל אביב קל ברגעים כאלה. לי קשה. הם יכולים לבדל את עצמם, להתנזר, להתנשא, לירוק בבוז. הם יכולים לבחור לא לראות. לי אין אפשרות כזאת. עד לפני דקה ישבתי וכססתי ציפורניים, מילולית, מייחל לניצחון של קבוצתי על ריאל מדריד.

הרבה יותר מזה. מדי ערב חמישי אני יושב בסלון מול הטלוויזיה, גם בתחילת העונה ובמשחקים האזוטריים ביותר מול קבוצות עלומות מהבלקן, וכוסס ציפורניים. הפסד יכול לחרב את מצב הרוח שלי לשעות ארוכות, ניצחון הופך אותי למאושר. למחרת בבוקר אקרא כל טור פרשנות, גם כזה שנכתב בידי דבילים גמורים, בניסיון להאריך את החוויה עוד במעט. אני יודע, זאת הפעילות הכי סַחִית שיכולתם לדמיין. לא במקרה הווידוי הזה מביך אותי.

אני אוהד קבוצה שאני שונא את מהותה, וכך זה כנראה יישאר. אני לא מצליח להתנתק, והיא איננה מתיימרת להשתנות - הגם שנימה מסוימת של אנושיות ופגיעות מבצבצת פה ושם תחת הנהלתה החדשה ומאמנה הנוכחי. לעתים אני חושד שהאהדה למכבי היא המקום שבו אני יכול לתת דרור ליצרים ולחשקים ולתחושות שבשל אילוצים חברתיים אני נדרש לדכא. עולה בי החשש שזה מה שאני באמת מתחת לכיסוי התדמיתי: סַחִי לאומי רודף כוח וכבוד. אבל אז אני מכבה את שלמה ארצי שמתנגן ברקע, נזכר שבסך הכל נולדתי בן דוד של מוטי ארואסטי, ונרגע.