אלף שקל

מצאתי את עצמי גורר אותה בעדינות לשולחן של מסעדת שווארמה סמוכה ומבקש בשבילה כוס מים. נדרשו חמש דקות עד שנשימתה שבה אליה והיא חזרה לצלילות שאפשרה לה לדבר. הנחתי יד על כתפה ואמרתי לה שהיא יכולה להירגע, אחרי הכל שום דבר חמור לא קרה, אבל אז היא פרצה בבכי מרורים. "לא על התאונה אני בוכה", אמרה מבעד לדמעותיה, "אני בדיוק חוזרת מבית חולים, בעלי חטף אתמול שבץ ומצבו לא טוב".

שפשוף שירד בפוליש צילום: תומי הרפז

דילמה מוסרית. מימין, אשה כבת 70, בוכה בשווארמה על חייו של בעלה, וכנראה גם על חייה שלה. משמאל, פח מכופף, אלף שקל פלוס מינוס, בדיוק הסכום שאין טעם להפעיל בעבורו את הביטוח. מימין, הלב נכמר, באמת. משמאל, גם. באמת.

נדרשו עוד עשר דקות של הרגעה. אמרתי לה שזה לא זמן להחליף פרטים. ביקשתי רק את מספר הטלפון והשם ואמרתי שאתקשר כעבור שבוע. היא הודתה לי, חזרה לבסוף אל מכוניתה ונסעה.

אלף שקל פלוס מינוס, מול הסיפוק של עשיית המעשה הראוי, על גבול האבירות האזרחית. אתה רוצה לחשוב שהאצילות שאתה מייחס לעצמך, פיקחות גילך, אפילו מצבך הכלכלי, מאפשרים לך לוותר במקרה הזה, ובתמורה להישאר עם התחושה הטובה. אבל אתה מגלה שלא.

המתנתי עשרה ימים בערך. היא ענתה לטלפון. "כן, בוודאי שאני זוכרת, אמיר", אמרה, ואז הוסיפה "בעלי נפטר, אתמול קמנו מהשבעה". בן רגע מהאצילות היומרנית שייחסתי לעצמי נותר רק ניסיון לסגת עם שאריות כבוד עצמי.

אמרתי לה שאני מצטער לשמוע ושאין מה להיחפז, יש לה בוודאי עניינים יותר גדולים להתמודד איתם. היא אמרה שכן, אבל הציעה שאתקשר שבוע לאחר מכן באחד הבקרים ונלך יחד למוסך שלה, שם יסדרו הכל. היא גם שאלה אם באמת היה אצלי נזק ממשי, כי אצלה רק שפשוף שירד בפוליש.

היה לי ברור שלא אתקשר עוד. אציל כבר לא אהיה, אבל אשמור על עוד טיפת כבוד עצמי. האמת, לא חשבתי שאלפייה בפוטנציה תגרום לי להטריד שוב ושוב אלמנה טרייה, שבערב של כאב גדול איבדה לרגע שליטה ושפשפה קלות את הכנף. לא חשבתי, אבל בלילה, בלילה, השאלה המפוכחת שלה על הנזק והפוליש גרמה לי להתהפך על משכבי. אלה היו שאלות חדות מדי, אמרתי לעצמי, מילים של סוחרת מיומנת, לא של קשישה דואבת. וגם העניין הזה של האלף שקל, אני מודה לבושתי, פשוט לא הניח לי.

סיפרתי לחבר, עיתונאי מנוסה ומתוקף כך חשדן. "עשתה עליך את התרגיל הכי מוכר בספר", הוא קבע נחרצות. אמרתי לו שלא ייתכן שאשה מבוגרת תתעלף כך בידיים ותהרוג את בעלה בשביל לחסוך איזה תיקונצ'יק במוסך. "בדיוק", הוא אמר בחיוך, מזהה בקולי את הסדק וחודר דרכו, "בדיוק. זה לא ייתכן...".

עכשיו זה כבר הפך לעניין עקרוני, מושא לתחקיר עומק. בעזרת השם והטלפון לא התקשיתי לאתר את הכתובת. רחוב לא רחוק ממקום התאונה. בבוקר מצאתי את עצמי נוסע לשם. בית יפה, רשמתי לעצמי, בעליו לא ירגיש אלף שקל. ושום זכר למודעת אבל שנתלתה שם בזמן האחרון. לא על הדלת, לא ברחוב. אפילו לא סימן של נייר הדבקה שנותר. והאוטו הפוגעני חונה מתחת לבית, בהתרסה, כאילו כלום. הפוליש באמת הוריד הכל.

אובססיה. רישומי חברה קדישא, האתר שמרכז מודעות אבל, ארכיון "ידיעות", עותקים פיזיים של עיתון "הארץ" מהחודש האחרון. נאדה. או שבעלה נתרם למדע, או שחמור מכך בהרבה, הוא והיא עדיין יושבים מדי בוקר על כוס תה ויסוצקי, חיים ונושמים כמו פרפר באביב, טובלים עוגית ומתפוצצים מצחוק על חשבוני. תמונות הזוועה חלפו בראשי. התקשיתי להסיר אותן. רסקולניקוב מגבעתיים, הולך ושוקע במדמנת מוחו ההוזה.

סטוקר. בחיפושיי אחר עוד מידע גיליתי שהבעל היה חבר בגילדה מקצועית מסוימת. המתנתי עוד שבועיים והפעלתי סוכנת. מישהי שלבקשתי התקשרה וביקשה את הבעל בתירוץ שהיא רוצה לעדכן את פרטיו ברישומיה.

"טוב שאת מתקשרת", ענתה הזקנה, "הוא נפטר לפני חודש. באמת צריך שתעדכנו אצלכם".

אלף שקל לא היו אמורים להיות כה קריטיים מבחינתי, ובכל זאת לא היתה בי גדלות הנפש לוותר עליהם בזמן. לא הצלחתי לשכנע את עצמי שיש דברים שראוי להימנע מלעשות חרף מחירם האישי. נדמה לי שיותר מהכסף, זה נובע מבעיית אמון. סקפטיות עמוקה, שורשית, כלפי בני אנוש שאינם אני. זו תכונה שבדרך כלל שומרת עליי. הפעם לא כל כך.

כמו בסיפור על האיש שגם אכל את הדגים המסריחים, גם חטף מלקות וגם גורש מהעיר, נותרתי בלי יומרות אציליות, בלי כבוד עצמי ועם פחות אלף שקל, פלוס מינוס. וחזרתי עם זנב בין הרגליים אל החור שממנו הגחתי.