סוף מסלול

אבל עכשיו, 25 שנה אחרי, התרעת ליכטנשטיין מעירה אותי בבית מלון חמים ונעים שמחלונו נשקף אליי נוף מרהיב של איסטנבול הקפואה, ואם יש בי עייפות היא נובעת רק מכך שעד שעות הלילה המאוחרות בילינו בהופעה פרועה מעבר לצפוי של באבא זולה, להקה אלטרנטיבית טורקית שמנגנת מוזיקה פסיכדלית עם ניחוח סיקסטיז, שהסולן שלה, חבוש בכובע בלתי אפשרי שמשלב תרבוש, קלפק וכפייה, מכניס בתוך דקות את הקהל לאקסטזה כשהוא חמוש רק בסאז חשמלי ובמתופף אנרגטי במיוחד, והאקסטזה הופכת לטראנס ארוך וממכר כאשר חברי הלהקה עוטים על פניהם מסכות אנונימוס מחציפות וקוראים קריאות בגנות ראש הממשלה ארדואן ובזכות מחאת כיכר טקסים של קיץ 2013, ובתגובה הצעירים שמולם מנופפים באגרופיהם ומסמנים תנועות ניצחון באצבעות פסוקות ובעיניים נוצצות ולא מפסיקים לרקוד, עד שגם בתור אורח לרגע שאינו מבין מילה אתה נסחף אחרי המוזיקה אל תוך ההמולה הסוערת ומלאת החיים ולא מפסיק להגיד לעצמך, לא האמנתי שככה יכול להיות כאן.

בנקודה הצפונית של המצרים, במקום המיתולוגי שבו סלעי ענק מעכו ספינות, יעמוד בקור המקפיא מוכר תה זקן ויתפרנס מרומנטיקה צילום: אמיר זיו

כך שהדבר היחיד שמזכיר במשהו את ליל הנמלים ההוא של סמל זיו וסגן ליכטנשטיין באוהל בסנור הוא הטורקיש דילייט, טרין פירות יבשים איכותי, עטוף קוקוס, שמארחיי הנדיבים מחדשים את המלאי שלו מדי יום ומניחים בקערה סולטנית על המזנון בחדר. אבל לפניי לא עומד כעת מסע ניווט עם תד"ל על הגב, אלא סיור רגוע לאורך מצרי הבוספורוס, שבסופו, כעת אני כבר יודע, נגיע עד פתחו של הים השחור. ושם, בנקודה הצפונית ביותר של המצרים, לצד שרידיו של מבצר המגדלור שהגלים פוררו, במקום המיתולוגי שבו נחבטו זה בזה סלעי ענק משני צדי המצר ומעכו ספינות כאילו היו נמלים, יעמוד בקור המקפיא מוכר תה טורקי זקן ויכין את המשקה השחור והלוהט למען זוגות קפואי אף שהרחיקו עד הנקודה הזאת בשביל מעט רומנטיקה. ואל הסוריאליזם הזה יתפרץ לפתע ואן ענק שממנו ייצא גבר שמן להפליא בשורטס וחולצת ניילון אלסטית ושפע עגילי פנים ושיער חזה מגולח שאניציו הסוררים מתעקשים לשוב ולצמוח, והוא יהיה מלווה בשחקנית שעובייה רגל אחת, פניה צבועים לבן, אוזניה מוארכות בסגנון ספוק, לראשה כתר חייזרי ולגופה גלימת זהב זולה, ויחד עם צלם ומאפרת תרד החבורה המופלאה הזאת לצלם במבצר סצנה לסרט שרק היא יודעת את פשרו, ושוב אני אחייך לעצמי בשיניים נוקשות ואומר, לא האמנתי שככה יכול להיות כאן.

בחמאם שאליו אכנס אחר כך כדי להתאושש יעמוד ריח של מערת נטיפים, תוצר של מפגש בין קירות הסיד הלבנים לבין האדים שמלחלחים אותם כבר 200 שנה לערך, וטיפות מים שנקוו על התקרה ינשרו עליי בזמן שבלן משופם יחבוט בי ואחר כך יקרצף כל חריץ בעוד אני מוטל ללא ניע על משטח שיש חם בפרהסיה של אולם שגודלו כאצטדיון כדורסל, ואחר כך ישפוך עליי מים בכמות ובקצב שבה חוקרים אמריקאים בגואנטנמו חלבו סודות משבוייהם, רק שלמים שיישפכו על ראשי יהיה ריח של סבון נעים ולי גם לא יהיו סודות להסגיר, למעט מבוכתי על חוסר ההבנה של הכללים במתקן שנקלעתי אליו - חוסר הבנה שייחשף בסופו של דבר, אחרת לא ניתן להסביר את חיוכיהם של הגברתנים המכריסים שאגלה סביבי כשאפקח שוב את עיניי. ואז, בנימוס, לאחר שאתייבש, יציע לי הגלב המקומי להיפטר מדבלולי השיער שצמחו על לחיי, שאני כיניתי עד אותו רגע זקן והוא לעומת זאת סבר לתומו שמדובר בטעות נדירה של הטבע.

לחן ליכטנשטיין לא היה זקן. הוא הקפיד לגלח אותו אפילו על גג הבניין הנטוש ברפיח, בחושך, ללא קצף ובמים קפואים. כבר אז הוא תמיד צעד צעד אחד לפניי, והפער בינינו, לטובתו, רק הלך והתרחב מאז בממדים כמעט מעליבים. מטרתו תמיד היתה ברורה, צעדיו היו מחושבים מראש שלושה וארבעה שלבים קדימה, הכשרתו היתה ממוקדת להפליא. לא עלה על דעתו לבזבז שנה בטיול במזרח, הוא לא חשב לרגע להסתפק בסתם תואר במשפטים. שנתיים לפניי הוא כבר יצא מהפקולטה בהר הצופים כשבאמתחתו תואר נוסף בפיזיקה והאמ־אמא של המצטיין דקאן - בשני התארים כמובן - בואכה דוקטורט בסטנפורד. בהחלט, חן ליכטנשטיין היה טוב ממני. למעשה הוא היה עד כדי כך טוב, שכמעט 20 שנה לפני שהעולם הבין שאליטה של חנונים מבריקים תשלוט בו בסופו של דבר, כשהפסגה הנכספת הזאת עדיין נסתרה מעיני רוב בני התמותה, הוא כבר סימן את הנתיב אליה וצעד לאורכו בבטחה.

אני, איך נגיד, הנתיב שלי הלך קצת אחרת, עד שהגעתי באותו סוף שבוע לעיר מוסלמית ענקית, תחת ניהולו של ראש ממשלה שהוכרז כצורר, חרף אזהרות מסע של המועצה לביטחון לאומי ובשיאו של חורף מקפיא עצמות. האמת, היה מעבר לכל הציפיות המוקדמות. גם הביקור, גם 20 השנים בדרך אליו.