איך נזכור את כולם
אני יודע שהשמות שנמחקים מזיכרוני הם רק ראשיתה של מחיקה רחבה יותר
לא מדובר בשכחת טריוויה, כמו "איך קראו לממציא הנול המכני", אלא דווקא בשכחה אקטואלית. אנשים שעבדו איתי עד לא מזמן, מנכ"לים שאני כותב עליהם, דמויות פוליטיות עכשוויות, כוכבי קולנוע לוהטים, סופרים, זמרים, דוגמניות או מרצים מהאוניברסיטה, אנשים ששמותיהם דרושים כדי לנהל שיחה יומיומית או לנסח טיעון מנומק. כולם שקעו ונהפכו לעיסה אפרפרה אחידה שאינני מצליח עוד לדלות מתוכה דמויות קונקרטיות בעלות שם ושם משפחה, ירחם השם.
נו ההוא, איך קוראים לו צילום: איי אף פי
הצורך להסוות את השכחה הזאת עולה לי בתקשורת מילולית מוגבלת. "הרמטכ"ל הכושל של מלחמת לבנון השנייה", "הדוד העשיר של דודי ויסמן" ו"זה ששיחק ב'פגוש את הפוקרס'" מחליפים את "דן חלוץ", "שרגא בירן" ו"בן סטילר" - וזו רק המחשה אקראית לשלושה אנשים שונים שלאורך פגישה ארוכה השבוע פשוט לא הצלחתי לשחזר את שמותיהם. התוצאה היא צמצום נוסף של יכולתי לתקשר בחברה.
השכחה הזאת מבהילה דווקא משום שהיא מלווה בזיכרון בהיר של דמות האדם שאת שמו איני מצליח לזכור. אני זוכר את מראהו, תפקידו, פועלו, ההקשר שבגללו נזכרתי בו ותחושותיי לגביו. רק השם אינו עולה עוד. ושם אני תלוי, לפעמים בתחושת אימה ממש, מעל התהום שנפערת בין הדמות שעדיין חיה במוחי לבין שמה שנקבר ואיני מצליח עוד להגיע אליו. והתהום הזאת הולכת ומתרחבת.
בגיל 8 לערך, בחצר, נפלתי תוך כדי משחק על אחד הילדים ששיחקו סביבי. הברך שלו פגעה לי בסרעפת ולמשך כמה שניות איבדתי את יכולת הדיבור. הנעתי את השפתיים, ידעתי מה אני רוצה לומר, אבל הייתי אילם. זאת התחושה.
את גל הירש, למשל, אני זוכר. לא גל הירש התת־אלוף של מלחמת לבנון השנייה, אלא גל הירש המ"פ שבגדיו מצוחצחים תמיד ושפתו צהלולית. גל הירש שהופיע פתאום כדי לשלוף אותי באופן אישי מהאוהל שבו התחבאתי לנמנום הצלה בתום ליל אימונים נטול שינה. הרגע ההוא היה אחד מרגעי השיא של העייפות החיילית שלי, ונזכרתי בו משום שאני חושד שהשכחה הנוכחית שלי היא תולדה של עייפות.
(לפחות כך אני מקווה. האפשרות האחרת היא דמנציה שהתפרצה בגיל 45, אבל אותה אני מעדיף פשוט להדחיק - וגם קראתי שתסמיניה בגיל צעיר אגרסיביים הרבה יותר משכחה מקרית או שיכול אותיות. סגור סורגיים).
אבל מה היא העייפות הזאת? זו אינה ה"עייפות" הפיזית הישנה, הצעירה, שהיתה מתקנת את עצמה אחרי לילה ארוך של שינה בריאה. בבסיס אמנם עוד ניצבת העייפות המוכרת, אך מעליה מתגבה הר משימות משפחתיות בלתי מתכלה (ילד חולה מקיא בלילה), לחץ מטלות תעסוקתי (סגור מוסף עם ילד חולה מקיא בלילה), שפע ציפיות הגשמה אישית (גמור לכתוב ספר תוך סגירת מוסף וילד חולה מקיא בלילה) וחרדה עתידית (חסוך לפנסיה אגב כתיבת ספר, סגירת מוסף וילד חולה מקיא בלילה). התוצאה היא תחושת החמצה מתמדת, תולדה של ההבנה שלעולם לא תזכה לעמוד בכל אלה. הדור האבוד? הדור העפוץ!
מדובר בתסמינים מוכרים ומדוברים של החיים המודרניים, שפעמים רבות מתבטאים בלאות כרונית או בדיכאון (לא אצלי. אני קם עם חיוך, אם אני מצליח להתעורר). אבל כעת אני מבין שכאשר אינך יכול לחבוק הכל ואתה נאלץ לוותר בקצוות, גם המוח עושה את הבחירות שלו. והוויתור הראשון, לפחות במקרה שלי, הוא על שמות. אני חושש שבקרוב המחיקה תתרחב.
הפתרון המיידי הוא הסמארטפון. בחודשים האחרונים נהפכתי למומחה ביצירה מהירה של שרשראות חיפוש מדויקות שמאפשרות לי לשחזר בתוך שניות כל שם שנשכח. בזכות זה ברוב המקרים בני שיחי אינם מבחינים בבלק־אאוט הכרוני. הבעיה היא שזה כמו לתת מתדון בכמויות בלתי מוגבלות לאדם שמכור להירואין, משום שהסמארטפון בעצמו הוא אחד ממחרבי היכולות המוחיות הגדולים מכולם.
כבר לפני שלוש שנים, בראיון ל"מוסף כלכליסט", התריע הסופר האמריקאי שבוחן את השפעות הטכנולוגיה ועידן המידע על בני אדם (גוגל: "ניקולס קאר") ש"הסלולריים והאייפדים משנים את המוח שלנו. הם... הופכים אותנו לאנשים שחושבים ומרגישים אחרת". במאמר שפרסם ב"אטלנטיק" בחודש שעבר כבר מדבר קאר על אובדן מיומנויות טכניות של בני האדם בשל התלות הממכרת במכשירים הללו.
אני נוטה להסכים עם קאר. הרעש הדיגיטלי הבלתי פוסק גובה ממני מחיר כבד, והשילוב שלו עם ריבוי משימות האמת בחיים הממשיים כבר מוביל לתחושה של קריסה. המוח שלי נהפך למיומן מאוד במולטי־טסקינג. הוא אלוף בקליטה שטחית של כמויות עצומות של מידע נטול היררכיה שניגרות מכל עבר ובתגובה לגירויים מיידיים שמיד מולידה צורך בגירויים נוספים. הבעיה היא שבתמורה הוא הפסיק לזכור שמות (ולך תדע מה עוד שכחתי).
הפתרון המתבקש הוא שקט. דילול. ויתור מסוים על הניסיון להשתלט על הכל, בעולם המעשה ובמחשבה. הסתפקות במועט, רק בלי הנימה הרוחנית שמתלווית אליה. יש מי שקרא לזה כניעה. אני רק לא זוכר איך קוראים לו.
