מחיר ללא תחרות

כדי שכהן יסתגל בקלות למצב החדש של הימנעות מעשייה תמורת תשלום עתק, מגדל עתידה להוסיף ולשלם לו מענק הסתגלות. באמת. 1.7 מיליון שקל הוא התשלום הנוסף הצפוי להשתלשל לידי כהן בתמורה להסכמתו לקבל 8.5 מיליון שקל ולא לעשות כלום.

יונל כהן. מגדל משלמת לו כי היא יכולה, וכי היא רוצה צילום: עמית שעל

הקדשתי לעניין כמה דקות מחשבה. ניסיתי להשליך את הסיטואציה על עצמי. די מהר הגעתי למסקנה שאהיה מוכן לא להתחרות בשום אדם, חברה או ישות תאגידית כלשהי, בשום תחום, בתמורה לתשלום של 8.5 מיליון שקל. ולא רק ארבע וחצי שנים קמצניות. באותו מחיר אני מוכן חיים שלמים לא להתחרות באיש, לא לנקוף אצבע כדי לאיים כלכלית על אדם אחר, ואוסיף בונוס: אסתגל בחינם למצב החדש. אין צורך במענק הסתגלות. מענק הסתגלות זה לחלשים.

נניח שאתה משתכר 20 אלף שקל בחודש. משכורת נאה בהחלט, שמציבה אותך מבחינה סטטיסטית בעשירון העליון של השכירים בישראל. נעגל קצת כלפי מעלה, ונגיע ל־250 אלף שקל בשנה. הרי לך קנה מידה: יידרשו 34 שנים תמימות של עבודה כדי שתרוויח 8.5 מיליון שקל. 34 שנים, לא פחות, פרק זמן השקול פחות או יותר לכל שנות העבודה של שכיר בריא, שמונה שעות ביום, יום אחרי יום, כדי להרוויח את מה שיונל כהן מקבל כעת כדי להימנע מלקום לעבודה בבוקר. לא כולל מענק הסתגלות.

למה מגדל משלמת לו את הסכום הנ"ל? כי היא יכולה, וכי היא רוצה. נכון, רשמית התשלום הוא חלק מהתחייבות חוזית שנחתמה לפני שנים, אבל גם ההתחייבות ההיא נולדה כי מגדל יכולה, ורוצה. היא לא ירדה משמים, היא אינה חובה במובן הנורמטיבי המוכר של המילה, זה שתקף בעולם המושגים שלפיו אנחנו מתנהלים. זו נתינה מרצון, בחפץ לב, כחלק מנורמה שתקפה רק בעולם המושגים המקביל המתנהל מעל ראשינו (ומגדל היא רק דוגמה). האם מגדל אכן חוששת מהתחרות האיומה שכהן עלול ליצור לה, עד ששווה לה לשלם כל כך הרבה כסף כדי לכפות עליו מנוחה? אין לזה תשובה, פשוט משום שאיש לא בדק. לא אז, כשנחתמה ההתחייבות, וודאי לא היום. מגדל נותנת כי היא יכולה ורוצה, משום שמגדל היא בסופו של דבר סך המאוויים ותפיסת העולם והחשיבה קדימה של אלה שעמדו ויעמדו בראשה.

הנה המחשה: את כהן בחר לתפקיד לפני חמש שנים יו"ר מגדל אהרון פוגל. רצה הגורל וגם פוגל הנ"ל פרש באחרונה. במגדל נזעקו ועשו סלטות באוויר כדי לרפד את פוגל בתוספת של 800 אלף שקל למענק הפרישה - עוד מושג שאין לו מקבילה בעולם העבודה של בני התמותה. המאמצים נשאו פרי והתוספת, שלא היתה התחייבות מוקדמת לשלמה, אושרה. האמת, פוגל לא היה מצפה לפחות מזה מהחברה שבראשה עמד. זה קרה חרף המלצה סותרת של חברת הייעוץ אנטרופי והודות לתמיכת חברות ביטוח ופיננסים מתחרות. בראש החברות הללו עומדים מנהלים, שבבוא היום גם הם לא יצפו לפחות מזה.

למה בעצם צריך להיות לנו אכפת? מגדל היא חברת ענק, ש־8 מיליון לכאן או לכאן לא יורגשו במאזנים שלה, וגם חלוקתם בין כל יתר עובדי החברה לא תשנה מהותית את מצבם. אז למה אנחנו כועסים במקום לחבק בפרגון את המאושרים שנפל בחלקם? התשובה האינטואיטיבית היא שזה פשוט מרתיח את הדם. אבל הכעס הוא ביטוי לבעיה שקשה יותר להניח עליה את האצבע. מכלול בעיות, למען האמת, שדופקות את אלה שמרוויחים הרבה פחות.

פרופ' תומס פיקטי, חוקר האי־שוויון המוביל בעולם, התראיין לפני כחצי שנה לאורי פסובסקי ומיקי פלד במוסף הזה. בהסתמך על אינספור נתונים טען פיקטי במילים שאינן משתמעות לשתי פנים שרמת האי־שוויון בעולם נושקת לשיא ששרר ב־1929, ערב המשבר הגדול. הוא תלה את ההידרדרות בהורדת מסים דרסטית. "הנפילה הענקית בשיעור המס העליון מאז שנות השבעים היא ההסבר העיקרי לזינוק הענק בהכנסה בצמרת", אמר פיקטי, ונימק: "קחו לדוגמה מנכ"ל בתאגיד אמריקאי גדול בשנות השישים. שיעור המס העליון הוא 80%. נניח שהוא רוצה העלאת שכר של מיליון דולר.

הבעיה שכולם יודעים — בעלי המניות, המנהלים מתחתיו, העובדים — ש־80% מהתוספת תעבור ישירות לקופת המדינה, וגם למנהל עצמו אין הרבה מוטיבציה לבקש העלאת שכר. אבל כששיעור המס יורד ל־30% המשחק משתנה לחלוטין. פתאום הרבה יותר כדאי למנהל לקבל את ההעלאה. הלקח הוא שבכלכלה מפותחת, עם תאגידי ענק, לפעמים היד הנעלמה מוחלפת ביד החוטפת... בצמרת שוק העבודה קשה לצפות מהיד הנעלמה לעבוד כמו שצריך. כשאנשים יכולים לקבוע את השכר של עצמם, קשה מאוד לעמוד בפיתוי".

לפערים בין אלה שיש להם המון לאלה שאין להם יש השלכות שהן הרבה יותר מקנאה או כעס. אי־שוויון בהכנסה מתורגם מהר מאוד לפערים עצומים בהון. מכאן קצרה הדרך ליצירתן של שושלות הון, שבדיוק כמו באירופה עד המאה ה־19 בולמות כל ניסיון למוביליות חברתית. הצמרת הפאודלית חסומה לכניסת ואסלים. הצידוק המקורי לאי־שוויון, הטיעון הקפיטליסטי, גורס שהוא מדרבן למאמץ כדי להצליח. אבל כאשר האי־שוויון כה גדול עד שהוא מונע סיכוי לטפס לצמרת, נשמטת הקרקע מתחת להיגיון שהוליד אותו. אם הצמרת כה גבוהה וחסומה, התמריץ לנסות לטפס אליה פוחת.

פרופ' רוברט רייך מצביע גם הוא על נימוק קפיטליסטי נגד אי־שוויון גדול מדי: הנטייה השולית של עשירים לצרוך קטנה יחסית, הוא טוען. וכשלאנשי מעמד הביניים אין מספיק כסף, כוח הקנייה שלהם נפגע והצריכה פוחתת. הפתרון הוא נטילת חובות, שעלולה לגרור פיצוץ קטסטרופלי דוגמת זה של 2008, שאחריו — כפי שכולנו מרגישים — מגיעה הסטגנציה הארורה של השכר.

זה מקומם במיוחד משום שהתנאים המופלגים בצמרת עומדים בחוסר הלימה מוחלט לתנאיו של העובד מן השורה. בעשורים האחרונים בעלי ההון הצליחו לגזור לעצמם כמעט את כל פירות הצמיחה, בלי שהשיפור בפריון יגיע לעובדים. ואחת הדרכים היתה הטבות מפליגות לבכירים.

אפשר להמשיך ולפרוס עוד הרבה השלכות בעייתיות של אי־שוויון כלכלי חריף, מהשתלטות הכסף הגדול על הצמרת הפוליטית ועד חקיקה שמשקפת תפיסת עולם מסוימת, שלא לומר מגנה עליה. אבל אני מתעייף. יש בי תחושת מיצוי של התפקיד, אם להתנסח בתאגידית למתקדמים. השגתי את כל היעדים שהבורד הציב לי. אני פורש בראש מורם ובטוח שבזכות האנשים שליוו אותי העסק ימשיך להתנהל היטב גם אחרי לכתי. עכשיו תשלמו לי, סאקרים. 8.5 בבקשה. כמו יונל כהן. כמו פדריקו פליני.