אחד, רונן צור

פסק הדין ההוא עסק בסכסוך עסקי בין איש העסקים אלי עזור לחברת תקשורת קנדית, אבל פרטי הסכסוך אינם מעניינים. מה שמעניין הוא שעזור התעורר בוקר אחד והחל לקרוא פרסומים מכפישים על אודותיו. לקח קצת זמן והתברר שהחברה הקנדית שכרה משרד יחסי ציבור בדיוק למטרה הזאת. המשרד החרוץ הציג לה "תוכנית משחק" להכפשת היריב, שכללה בין השאר "ניסיון ליזום פרופיל שלילי בעיתונות לעזור... תדרוך עיתונאים על טקטיקות שודד־הדרכים שלו... גיוס חבר כנסת לתקיפה פומבית..." ולקינוח "אייטמים חדשותיים על חקירת מס נגדו". כל הטוב הזה תמורת 10,000 דולר לחודש במשך שלושה חודשים, 7,500 דולר בכל אחד משלושת החודשים הבאים, ובונוס של 50 אלף דולר על הצלחה (שרק אלוהים יודע מה משמעותה בנסיבות האלה).

למשרד יחסי הציבור שחיבר את התוכנית קראו מורל־צור תקשורת. בראשו עמדו אז שניים: מוטי מורל ואחד, רונן צור.

שנה וחצי אחרי פסק הדין ההוא, אחד, רונן צור, מוביל קמפיין נכלולי נגד ראש רשות ניירות ערך שמואל האוזר. הוא כבר מזמן אינו שותף של מורל, הפילוסוף והאב הרוחני של הקמפיינים הנגטיביים. השניים נפרדו בסיוע בורר צמוד. מאז צור מנסה לכבוש לבדו את הנישה האגרסיבית בעולם יחסי הציבור, אבל מה שיוצא לו זה מוטי מורל דה לה שמאטע.

צור. הבעיה היא להיפטר מהריח צילום: אביגיל עוזי

הקמפיין הנוכחי נגד האוזר הוא לא יותר מאוסף שטיקים ישנים שלא עברו עדכון ל־2013. לוחות שנה עם תמונות לא מחמיאות של האוזר על רקע שחור ועליהן סימני צמיג בצבע אדום־דם הם הדהוד גרפי עלוב של "פרס יחלק את ירושלים" — קמפיין דוחה כשלעצמו אבל אפקטיבי להפליא מבית היוצר של מורל.

סרטון "האקסיות של האוזר" שבו הכתוביות בגנותו של יו"ר רשות ניירות ערך מגיחות מתוך עשן סיגריות, מילים מתפוררות לאבק ואותיות נופלות מחוץ לפריים לקול מוזיקה דרמטית הוא הדהוד קולנועי רחוק, נטול שיק ובאיחור של 15 שנה של תשדירי "נאש קונטרול" — עוד קמפיין דוחה אבל אפקטיבי גם הוא של האב הרוחני.

אף אחד לא עדכן את צור שהעסק התקדם. שסף הרגישות עלה, השיח הציבורי נעשה מתוחכם יותר, ופרובוקציות בוטות ממתינות לנו בפינה השמאלית של כל אתר חדשות, קצת מתחת לסרטוני החתולים המנגנים. מהבחינה הזאת הקמפיין נגד האוזר הוא גם עילג, גם חסר מסר ברור וגם נטול אפקטיביות (אם לא מחשיבים את ההזדמנות שהוא מקנה לאחד, רונן צור, לקבל עוד ליטרה של פרסום עצמי).

הקמפיין נגד האוזר. הדהוד עלוב של "פרס יחלק את ירושלים"

הבעיה היא שמבחינות אחרות הקמפיין מסוכן ממש. האוזר, חשוב להזכיר, אינו יריב עסקי של איש. הוא גם אינו חבר כנסת נבחר או שר מכהן. יו"ר רשות ניירות ערך הוא פקיד בכיר, עובד ציבור, אדם שמונה בידי שר האוצר לפקח על ההתנהלות של חברות ציבוריות וקרנות נאמנות שבהן מושקעים טריליוני השקלים של החסכונות שלנו. האוזר הוא במידה רבה השוטר של שוק ההון.

זה לא הופך אותו לחסין מביקורת, והיא אכן מוטחת בו כמעט מרגע שמונה לתפקיד ב־2011. אלא שהקמפיין הנוכחי אינו ביקורת. הוא שילוב מסוכן של מתקפה מילולית בעלת ניחוח מאפיוזי ושל אנונימיות הלקוחה מאותם מחוזות. כאשר מודעה בעיתון אומרת "לא כל ביקורת על איש ציבור באה לבקש את ראשו, אבל לפעמים זו הדרך הטובה ביותר להשיג את תשומת לבו", הסאבטקסט הוא שבמקרה הזה באנו לבקש את ראשך, מר האוזר. כאשר המודעה אומרת "יש לנו רק בקשה אחת ממך, ואנחנו מוכנים להתחייב להפסיק כל מסע מחאה במידה ותגלה פתיחות לשינוי המצב הקיים" זה נשמע כמו הצעה שאי אפשר לסרב לה. כאשר הטקסט אומר "העיקר שתהיה קשוב סוף סוף", אני כבר יכול לדמיין את טוני סופרנו במרתף, מלטף באקדחו את האף של אדם הכפות לרגליו ואומר "Now that I've got your attention".

קמפיין "פרס יחלק את ירושלים". איש לא עדכן את צור שהעסק התקדם

וכאשר האנשים שעומדים מאחורי כל האיומים המרומזים הללו נותרים אנונימיים תחת החתימה "משקיעים מודאגים", אין לך ברירה אלא לדמיין חבורת עבריינים השוכרת את שירותיו של מחסל תקשורתי תמורת ערימת סטיפות בשקית נייר חומה.

זו לא תהיה הפרזה לטעון שהתוכן הזה מסוכן. המילים האלה, הסרקזם המבושם שנודף מהן, מתגבשות בסופו של דבר לאיום מאוד לא מרומז על עובד ציבור בכיר. דמיינו כיצד היתה מתקפה כזאת מתקבלת אילו היתה מופנית כלפי שופט, מפכ"ל המשטרה או ראש רשות המסים. הארץ היתה גועשת אילו אחד מהם היה נתקל במודעה בעיתון שרומזת לאפשרות לחיסולו האישי אם לא ייענו הדרישות של... מי בעצם? מי זה האיש הכביר שברצותו יכול לחסל כך את האוזר? האנונימיות במקרה הזה היא אלימות לשמה.

על שכבת האלימות מונחת שכבה של היתממות צינית. כאשר צור כותב "מסתבר שהרגולטור מתקשה להתמודד עם מעט ביקורת... מוזר ששר האוצר מבקש למנוע שיח דמוקרטי ביקורתי", הוא עושה שימוש מיתמם במילים שבמשמעותן הרגילה מתארות רצון בשיח אמיתי, אולם כעת הן משמשות בדיוק כדי לחסום שיח כזה. צור מבקש להוביל את הדיון לאזור האלים, הכוחני, המאיים. הוא מדבר על ביקורת לגיטימית ובו בזמן חותר תחתיה בציניות. למעשה, צור חותר תחת האפשרות לנהל דיון ביקורתי רצינית על פועלו של נושא תפקיד מעצם זה שהוא מציע את האלטרנטיבה הקלה: חבישת כובע גרב, פתיחת מכסה הביוב ומתן אפשרות לרפש לזרום.

כאשר אתה מקיא בפומבי על עובד ציבור בכיר, אתה אכן מצליח "להעלות נושא למודעות", כפי שיחצנים מכנים זאת. הבעיה היא להיפטר מהריח. כשאתה מכריז "האקסיות של האוזר כבר לא מפחדות לדבר", אתה גם יורד נמוך וגם לא מספק את הסחורה, משום שהן לא באמת מדברות. הצרה היא שהאגרסיביות חסרת החן הזאת מדרדרת דרדור נוסף את השיח הציבורי. מעתה גם איום מרומז הוא חלק ממנו. איום מרומז נהפך לביקורת לגיטימית. יש לו תקדים. הרי אחד, רונן צור, כבר עשה את זה. בפעם הבאה כבר יהיה ניתן לוותר על החלק המעיק הזה של המרומז.